פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
סיפור הוא לפעמים יותר מחתול (א')
יוסף אורן (יום שני, 02/12/2013 שעה 7:00)


סיפור הוא לפעמים יותר מחתול (א')

יוסף אורן



עטיפה
גבריאלה אביגור רותם, ''כל סיפור הוא חתול פתאום'', הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2013, 349 עמ'.
שמו המוזר של הרומאן נלקח מתחילת המשפט הראשון בספר. בהמשך המשפט הזה מדומה הסיפור לחתול בזכות מספר תכונות המשותפות לשניהם: כמו החתול גם הסיפור מִתְמַחֵשׁ (נהפך למוחשי) יֵשׁ-מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו... קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא-ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות''.

בנוסף לכך שההשוואה הזו של הסיפור לחתול היא הגדרה של המחברת על מהותו של הסיפור, היא בה-בעת גם הבטחה שהרומאן הזה מגשים אותה בכישרון נדיר, שרק כותבים מעטים התברכו בו בסיפורת העברית בדור הזה – הכישרון לכתוב במשיכות מכחול רחבות ובוטחות עלילה רבת-דמיון ובעלת ערך המבררת את חידת הקיום: מה קורה לנו אחרי המוות?

על מנת שלא לחשוף כבר בשלב הזה את כל תוּפינֵי ההפתעות שממתינים לקורא ברומאן המשובח הזה, נתחיל במְתָאַבְנִים שבהם מקדמת העלילה את פנינו, והם החתולים. ''חתול האשפתות'' שבו מדובר הוא חתול שחור חסר-שם, שאין לאיש בעלות עליו, המתהלך לו מעדנות בין גדרותיו של בית-עלמין עירוני גדול. ניגודו של החתול השחור הוא שונרא, ''חתול הבית'' של אוריאנה, בתה של דוריטה, שבסצנה של לווייתה נפתחת עלילת הרומאן. לשונרא פרווה מוכית בצבע הענן, והוא הקובע בבית את סדר יומה של אוריאנה. שני החתולים יסייעו לקורא לנווט בין שתי הזירות שבהן מתרחשת עלילת הרומאן.


שיח המתים

הזירה של ''חתולי האשפתות'' היא מקום משכנם של המתים היותר חיוניים שאפשר היה לעלות על הדעת. גופם אמנם מתפרק ומתכלה מתחת למצבות השיש ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה כפי שהיתה לפני פטירתם. הוותיקים מביניהם (חלקם ממש מדור תש''ח) מקדמים בסקרנות כל נפטר חדש המצטרף לחלקה שלהם, חלקה מס' 1 בגוש א' של בית-הקברות, כי הוא מביא להם מידע חדש על מה שהתרחש בעולמם של החיים מאז שנפטרו. תחילה עובר הנפטר החדש תקופה של הסתגלות למצבו החדש, ועד מהרה הוא מצטרף לשיח המתים – לדיוני ''הפרלמנט'', שבהם ממשיכים הנפטרים להשמיע את השקפותיהם בנושאים שהעסיקו אותם קודם למותם גם בעולם החיים. לפיכך גם כאן נדירות ההסכמות בין המשוחחים, אלא אם כן מוסב הדיון לנושא המוות. בנושא הזה הם מגיעים להסכמה מלאה, שהרי לא שיערו לפני מותם מה שהתברר להם במותם על הצפוי להם בעולם הבא.

שיח המתים הזה מתחדש בתנופה רבה יותר בתחילת כל חודש אזרחי, כי אז נוהגים הנפטרים לרכז בשיחתם את כל האירועים החשובים שהתרחשו באותו חודש בדורם וגם בדורות הקודמים. איסופי-מידע אלה של הנפטרים תורמים נקודת-מבט אירונית-קומית הן לשיפוט אירועים שבעבר, במועד התרחשותם במשפחה, הוערכו באופן מוגזם כטרגיים ביותר, והן לשיפוט אירועים שיקיריהם מציגים אותם בהווה כדרמטיים, בהגיעם לפרוק על לוח השיש של הקבר את מועקות חייהם.

בנוסף לנקודת-מבט משעשעת זו על החיים בעולם הזה, תוחמים ריכוזי-מידע אלה את עלילת הרומאן בגבולות שנים-עשר חודשי שנה אחת, שנת 2010 או זו הסמוכה אחריה. כמו כן מייצבים איסופי מידע חודשיים אלה את הפרקים המספרים על המתרחש בזירת הנפטרים, ובה-בעת גם תורמים רקע תקופתי לאירועים המתרחשים בזירה האחרת – זירת האהבות והשנאות, היצרים והבגידות, הנימוסים והצביעות, המסעות וההרפתקאות – שהיא זירתם הזמנית של אלה אשר יום אחד יחותלו גם הם בתכריכים וייטמנו לנצח מתחת ללוח שיש כבד בבית העלמין העירוני.

כפי שחתול האשפתות השחור סייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת המתים, כך ''חתול הבית'' בהיר הפרווה של אוריאנה יסייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת החיים. פרקים אלה יקדמו את סיפורי המשפחות של שתי נפטרות: משפחתה של קלרה אליאש ומשפחתה של דוריטה לאופר. העובדות שיסופרו בפרקים אלה על שלושה דורות מצאצאיהן (בנים, נכדים ונינים) יצדיקו להגדיר כטלנובלה את סיפורה של כל משפחה. בדומה לטלנובלות המופקות בארצות דרום-אמריקה, שמיליוני צופים בעולם מתמכרים להן, גם האירועים במשפחות של שתי הנפטרות הם אירועים מוקצנים, קורעי-לב וסוחטי-דמעות.

לא הייתי מעז להגדיר כטלנובלות פרקים אלה, הגדרה הנחשבת ללא מחמיאה בתחומי הספרות היפה, אלמלא השתמשה בה גבריאלה אביגור-רותם עצמה, מספר פעמים במרחב הטקסט (למשל, בעמ' 296), כתזכורת להגדרה שלה, כבר במשפט הראשון של הספר, למהותו של סיפור, שבדומה לחתול מפתח ''יש-מאין'' סיפור-מעשה המפתה את הקורא ללכת בעקבותיו אל תוך הלא ידוע, אל היתברר בהמשך, וגם כקריצה מתגרה שלה בקורא, על כך שלבו נמשך לדעת מה יקרה הלאה לצאצאי שתי הנפטרות בסיפורים משפחתיים אלה.


הפואטיקה של ''הסיפור הנוהר''

אחרי שהובהר כי שני חתולים מזהים לנו שהעלילה נפרשת בשתי זירות מקבילות ושהיא נשענת על תשתית כרונולוגית של חודשי שנה אחת – נוסיף עוד עובדה המייחדת את הרומאן הזה. גבריאלה אביגור-רותם הצליחה להצמיד בו שתי סוגות-תוכן מנוגדות של הסיפורת. הפרקים אשר מספרים על זירת המתים בבית-העלמין (''העולם הבא'') מתבססים על ההנחות של הסיפור הפנטסטי, הנוהג לקבוע לקורא כללים משלו לעולם הנברא בו. ואכן, זירת המתים מתבססת על ההנחה שקיימת הישארות לנפש. והנפשיות הזו של הנפטרים היא לא רק פעילה מאוד, אלא גם ממשיכה את קיומם הקודם. ואילו הפרקים מזירת החיים של בני-התמותה (''העולם הזה'') מיוסדים על ההנחות של הסיפור הריאליסטי – (כי מה יכול להיות יותר ריאליסטי מעלילה של טלנובלה?) – לפיהן סיבות קונקרטיות (פיזיקליות, פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות אידיאולוגיות וכדומה) מסבירות את אופיים השונה של הגיבורים, את מושגי-הערך שלהם בנושאי החיים השונים ואת מעשיהם.

כמו-כן תועיל מאוד לקורא ההבהרה הבאה: פרקי שתי הזירות אינם מופרדים זה מזה, אף שחלקם הינם פרקי סיפור פנטסטיים וחלקם פרקי סיפור ריאליסטיים. אני משער שבהוצאה התחננו בפני גבריאלה אביגור-רותם שתתיר להם להפריד את הפרקים בעזרת שורת רווח ביניהם, ואולי גם לחלק את מאות עמודי הספר למספר חלקים, כדי להקל על הקורא לזהות את המעברים מפרקי זירה אחת לפרקי הזירה השנייה, וגם כדי לאפשר לו לקטוע את הקריאה מדי פעם, והיא (בצדק) לא ויתרה להם, כי אילו ויתרה היתה הורסת בעצמה את הנחת היסוד של היצירה, ששתי הזירות ממשיכות זו את זו ושהן פעילות וחיוניות באותה מידה.

בהתעקשותה על דרישה זו, מזכירה גבריאלה אביגור-רותם עקשן ודעתן קודם בסיפורת הישראלית – את יעקב שבתאי. יתר על כן: היא, יותר מכל מושפעיו האחרים של יעקב שבתאי, ראויה להיחשב כממשיכת הפואטיקה שלו – זו של ''הסיפור הנוהר'', אשר זורם בלא הפרעה מתחילתו ועד סופו – שהיתה כה תובענית מהקורא בשני הרומאנים המופתיים שכתב ''זיכרון דברים'' ו''סוף דבר''. ואשר לאילוצי הקורא לבצע מדי פעם הפסקות בקריאה, הן למטרה זו הומצאו הסימניות – חוצצים בין דפים, שנועדו להחליף את המנהג המגונה של אלה אשר מסמנים לעצמם את מקום ההפסקה בקריאה על-ידי קיפול פינתם של הדפים.


קומפוזיציה מורכבת

עדות למבנה המגובש של הרומאן היא גם העובדה, שהעלילה מתחילה בלוויה (של דוריטה לאופר) וגם מסתיימת בלוויה (של אלסר שירן – לשעבר: שרשבסקי – בעלה של אוריאנה). אך בין שתי הלוויות, שהתקיימו בהפרש של כשנה זו מזו, נמסר המידע על שתי המשפחות, משפחת אליאש ומשפחת לאופר, לא רק מפי המספר היודע-כל, אלא גם מפי דמויות אחדות בלשונן (אוריאנה ומרתה). המידע שהמספרים האלה מספקים לקורא הוא מזמנים שונים. לפיכך, אמור הקורא להציב במוחו את האירועים הללו בסדר הזמנים הקווי-כרונולוגי שבו התרחשו במציאות.

המלצה זו תופסת גם לגבי החלק האחרון בעלילה, המתחיל (בעמ' 287) בתלאות נסיעתה הבהולה של אוריאנה אל קוסטה-ריקה, כדי לשחרר את בנה אביעד מהכלא, ומסתיים במותו הטראגי של בעלה, אלסר. חלק זה מצטייר לחלוטין ככרונולוגי, ואף על פי כן יופתע הקורא, שגם בו כלולים אירועים מזמנים שונים קודמים (כגון: מקורה של טבעת היהלום שהועבר לדוריטה כשי אהבה מבעלה אדורנו, שאחרי שלושים ושתיים שנות נישואין בגד בה עם מזכירתו הצעירה וברח איתה לקוסטה-ריקה, ובאלו נסיבות מצא אדורנו את מותו שם).

האבחנות האלה על הקומפוזיציה של הרומאן המרתק הזה – קומפוזיציה המתירה לסיפור ''לנהור בדרכו'' ובלי עיכובים מזירה לזירה, ממשפחה למשפחה ומדמות לדמות – משקפות את טיבו של הרומאן כיצירה תובענית ביותר מהקורא. ולפיכך הרומאן ''כל סיפור הוא חתול פתאום'' הוא לא רק הספר הטוב ביותר במדפה המוקפד של גבריאלה אביגור-רותם, מדף שצבר עד כה ארבעה כרכים, אלא גם ראוי להיות בחברתם של רומאנים תובעניים אחרים שהיו פורצי דרך הן בתוכנם שטופל בעמקות והן בדרכי כתיבתם שהיו נועזות: ''ימי צקלג'' של ס. יזהר (1958), ''זיכרון דברים'' של יעקב שבתאי (1977), ''התגנבות יחידים'' של יהושע קנז (1986), ''מסע אל תום האלף'' של א.ב. יהושע (1997) ו''חדר'' של יובל שמעוני (1999). ברמתם הספרותית הגבוהה הציבו רומאנים אלה את אמות-המידה שעל-פיהם אמורים להישפט הן כרכי הסיפורת האחרים שהתפרסמו בעבר והן הכרכים שיתפרסמו בעתיד במסגרת הסיפורת הישראלית.



  • פירושים של המחבר לספריה הקודמים של גבריאלה אביגור-רותם נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית ''תולדות הסיפורת הישראלית'' (בהוצאת ''יחד''): פירוש לרומאן ''חמסין וציפורים משוגעות'' נכלל בכרך ''סוגות בסיפורת הישראלית'', והפירוש לרומאן ''אדום עתיק'' נכלל בכרך ''משמרות בסיפורת הישראלית''.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי