בלי מורא, בלי משוא-פנים

ביום השני שעבר כיבדה אותי אגודת העיתונאים של תל-אביב בפרס על מפעל-החיים. הטכס נערך באילת, לפני קהל של קרוב לאלף עיתונאים. להלן נאום-התודה שלי:

למילים ''מפעל חיים'' יש טעם-לוואי, כאילו זהו סוף המפעל.

שמעתי ששמעון פרס בן ה-‏90, המבוגר ממני בשלושה שבועות, הודיע שהוא מתכונן לפתוח בקריירה פוליטית חדשה. אם הוא, למה לא אני?

לפני עשר שנים הואלתם להעניק לי את ''פרס סוקולוב''. אמרתי אז שקלקלתם לי עניין שבגאווה. נהגתי להתפאר בזה שקיבלתי פרסים רבים בעולם, אך לא קיבלתי מעולם פרס בישראל. עכשיו אתם עושים לי את זה שנית.

אני רוצה קודם כל להודות ליוסי בר-מוחא, יו''ר הכנס המרשים הזה; לשלום קיטל, שהמליץ על מתן הפרס; ולכולכם. אני מודה גם לאשתי, רחל ז''ל, שהיה לה חלק גדול מאוד במפעל חיי.

במשך עשר שנים מחיי הייתי חבר-כנסת, ובו בזמן גם עורך ''העולם הזה''. שאלו אותי אז לא פעם איזה משני התפקידים חשוב בעיני יותר. עניתי תמיד בלי היסוס: תפקידי העיתונאי. העיתונאי ממלא תפקיד חשוב יותר מזה של חבר-הכנסת, והוא משפיע יותר. זו דעתי גם עכשיו.

הפסקת פרסומת: בעוד חודש-חודשיים עומד להופיע הכרך הראשון של ספר זיכרונותיי. עדיין אין לי שם מתאים. אם יש למי מכם רעיון מתאים, אנא מסרו אותו לרמי טל, העורך שלי, הנוכח כאן.

ולעניין:

למחרת מלחמת תש''ח קמה קבוצה קטנה של חיילים קרביים וקיבלה לידיה את השבועון ''העולם הזה''.

היא רצתה לחולל שתי מהפכות – מהפכה פוליטית ומהפכה עיתונאית.

מבחינה פוליטית, התנגדנו מכל וכל למשטר שהקים דויד בן-גוריון במדינה החדשה. התנגדנו למשטר הזה. לא בתחום אחד, לא בתחומים אחדים, אלא בכל התחומים. התנגדנו לעצם הדגם שלו. לנגד עינינו עמד דגם אחר.

התנגדנו להגדרת המדינה כ''מדינה יהודית''. רצינו במדינה ישראלית, מדינה המושרשת בארץ. מדינה השייכת לאזרחיה.

התנגדנו לגישת בן-גוריון לעולם הערבי. אמרנו שיש עם ערבי פלסטיני, שאיתו אנחנו צריכים לעשות שלום, ושלשם כך צריכה לקום מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל. היום קוראים לזה ''פיתרון שתי המדינות''.

התנגדנו למדיניות החברתית שלו. רצינו במדיניות של שוויון, מדיניות של סולידריות חברתית.

התנגדנו למעמד שהעניק בן-גוריון לדת במדינה. רצינו בהפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה.

התנגדנו ליחס הזלזול, העליונות והאפליה של המדינה לעולים החדשים מארצות האסלאם. פרסמנו אז את הכותרת, שעשתה היסטוריה: ''דופקים את השחורים!''

התנגדנו ליחס הגזעני כלפי המיעוט הערבי במדינה. וכן הלאה.

כל הדברים האלה היו דברי-כפירה גמורים. הם היו מנוגדים באופן מוחלט לקונסנזוס הלאומי.

זה יצר בעיה. אפשר להוכיח באופן מתמטי שזה בלתי-אפשרי.

יש בעולם עיתונים בעלי תפוצה המונית, אך הם תמיד עיתונים לאומניים, סופר-פטריוטיים, המתחנפים לקונסנזוס הלאומי וזורמים עם הזרם.

יש בעולם עיתונים הלוחמים בקונסנזוס, השוחים נגד הזרם. אבל אלה הם תמיד עיתוני-שוליים, עיתונים קטנים ומועטי-השפעה.

אבל אנחנו רצינו להקים עיתון שגם יתגרה בקונסנזוס וגם יגיע לידי המונים, כדי להשפיע על תודעתם.

הפיתרון שמצאנו היה שיטת שני השערים. שיטה שלא הייתה לה דוגמה בעולם. חלק בשבועון הוקדש לענייני ציבור, חומר רציני מאוד שביטא עמדות נון-קונפורמיסטיות תקיפות. החלק השני הוקדש לעניינים קלים יותר, סיקור אופנות חברתיות, רכילות, וגם נשים שלא היו לגמרי לבושות.

תוך כדי כך חוללנו מהפכה בעולם העיתונות. כאשר יצאנו לאור הייתה העיתונות הישראלית משעממת להחריד. כמעט כל העיתונים היו שייכים למפלגות. העמודים היו מלאים במאמרים ארוכים, ואת החורים ביניהם סתמו תצלומים סתמיים. אם תראו היום גיליונות של ''מעריב'' ו''ידיעות אחרונות'' מאותה תקופה, לא תאמינו למראה עיניכם.

רצינו להעביר את העיתונות העברית מהדגם של ''פרבדה'' ו''איזווסטיה'' לדגם של ''ניו-יורק טיימס''. ''פרבדה'' היה מבוסס על העיקרון שצריך לפרסם רק דברים שהציבור צריך לדעת. ''ניו-יורק טיימס'' דגל בעיקרון שיש לפרסם ''כל מה שמתאים לפרסום'' – כלומר הכול, חוץ מידיעות מעטות שיש סיבה קיצונית לא לפרסם.

כדי לבצע את המשימה שהצבנו לעצמנו, המצאנו שפה עיתונאית עברית חדשה, זו שכולכם כותבים בה כעת. אמנון דנקנר קרא לשפתנו פעם ''שפה רזה ושרירית''. יצרנו צילום עיתונאי מסוג חדש. יצרנו סוג חדש של כותרות – כותרות מגרות, צעקניות, סנסציוניות.

כיום אימצה לעצמה כל התקשורת את סגנון ''העולם הזה''.

אני רוצה להציג לכם שאלה: למה אתם עיתונאים?

לא בשביל הכסף. זה לא המקצוע הטוב ביותר מבחינה זו. לא בשביל הכבוד. הרי פוגעים בכבודנו על כל צעד ושעל.

אבל כל עיתונאי יודע שהוא ממלא שליחות. זה בדמו. אדם לא הופך לעיתונאי. אדם נולד עיתונאי.

העיתונאי האמיתי הוא אדם המכור לתפקידו, אדם מעורב, אדם סקרן, אדם שהתשוקה לחשוף את האמת בוערת בעצמותיו.

אין חיים בלי דמוקרטיה, ואין דמוקרטיה בלי תקשורת חופשית, תוקפנית, חוקרת, חושפת. לולא כן, איך יידע האזרח במי לבחור? בעד מה להצביע?

תומאס ג'פרסון, מאבות האומה האמריקאית, אמר לפני יותר מ-‏200 שנה שאם עליו לבחור בין ממשלה בלי עיתונות לבין עיתונות בלי ממשלה, הוא בוחר בעיתונות בלי ממשלה.

הושמעו בכנס הזה הרבה קינות על העיתונות, על המשבר העמוק שבו היא תקועה, על עתידה הקודר, אם יש לה בכלל עתיד.

אני לא שותף לקינות האלה. אני מאמין שהעיתונות תתגבר תמיד. העיתונות תשרוד ותשגשג. כי בלי עיתונות משגשגת, אוי למדינה הזאת!

אני מאחל לכולנו שנמשיך למלא את תפקידנו על פי הסיסמה שטבענו בשעתו ב''העולם הזה'': בלי מורא, בלי משוא פנים!

---