פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
זכרונות אישיים ממלחמת יום הכיפורים
יוסף אליעז (שבת, 12/10/2013 שעה 19:00)


זכרונות אישיים ממלחמת יום הכיפורים

יוסף אליעז



עם ישראל הולך להפסיד את הצ'אנס שלו בגלל פקק תנועה.
אלוף דני מט, אז אל''מ, מפקד חטיבת הצנחנים שצלחה ראשונה את תעלת סואץ
תוך כדי כתיבת שורות אלו, שתחילתה בחוה''מ סוכות תשע''ד, התקשרתי לביתו של סא''ל יאיר גוזני, שהיה מפקדם השלישי של החת''פים בפיקוד דרום, על מנת שיקרא ויבקר את הכתוב. אז נודע לי לראשונה כי נפטר בתחילת השנה בגיל 81, אחרי סיבוך רפואי בעקבות ניתוח. יהיו נא דפים אלו מוקדשים לזכרו הטוב של גבר בגברים, מפקד נחוש ועדין כאחד, חבר, איש רעים להתרועע, אדם חכם, מכובד, אהוב ויקר לכל מוקיריו. י.א.

פרק א' – החת''פ ולוחמיו

במלחמת יום הכיפורים כבר הייתי משובץ, כקצין מילואים, ביחידה של חיל-התחזוקה ולא עוד בחיל השריון.
יחידה זו, החת''פ - חבורות תחזוקה פיקודית – היתה לחלק מהמתנ''פ, מרכז תנועה וניהול פיקודי, והיתה כפופה ישירות לקת''פ, קצין התחזוקה הפיקודי, אל''מ קוטיק. זמן מה לאחר המלחמה מונה לתפקיד זה אל''מ עמי סלע, שעמו נוצר לי קשר אישי.

החת''פ הוקמה לאור לקחי העבר לגבי שליטה על צירים, פקיקתם והגנה עליהם מתקיפות קומנדו. עם זה תפקידה העיקרי בפועל היה לארגן , להעמיס, להוביל ולפקד על שיירות אספקה לקווים הקדמיים.

בסיני קיימים צירי אורך בודדים- מעברי המיתלה, הג'ידי, ודרך החוף. למעשה גם במדבר המצרי וכן בהרי לבנון בצפון, בגולן ובסוריה קיימים כבישים צרים ומועטים - כך שתמיד בעייתו של כח מודרני היא מעבר כוחות ואספקה בצירים בלתי מספיקים הגורמים ל''צווארי בקבוק'' והניתנים לחסימה במיקוש, מארבים, תקיפות קומנדו וכמובן- לתקיפה אוירית מצד השולט באויר.
בצירים בסיני סבלנו , בין היתר, בחוסר מקום-הערכות מספיק בתחילת הצירים ובעיקר ליד הצמתים, מהעדר שוליים וכן מחוסר ''סוּבּוֹת'' שאליהן ניתן יהא להסב שיירה על-מנת שֶׁתְּפַנֶּה ציר או תתארגן, או לְפַנּוֹת לסובה רכב פגוע הממתין לחילוץ. סובות גם היו מאפשרות שינוי כוון מהיר של שיירה לפי פקודות המגיעות תוך תנועה.

החת''פים, היו כמה חוליות בהם, הוקמה מקצינים ששירתו בעבר בחילות קרביים, בהם יוצאי הצנחנים, השריון ויחידות אחרות, אשר היו בעלי ניסיון פיקודי, ידעו לקרוא מפה, לנווט ולתפקד בשטח. בשונה מכלל הקצינים ביחידה הנה מפקדם הראשון של כל החת''פים בפיקוד דרום במלחמה היה סא''ל קשיש וקפדן, קצין בשירות-קבע בחיל התחזוקה, ששמו נשתכח ממני. כפי שהתרשמנו ממנו לא פיקד על כוחות בשטח לפחות מאז מלחמת העולם הראשונה. סגנו היה רס''ן איש מילואים, נקרא לו לצורך סיפורנו זה ''גור-אריה'', אשר בחייו האזרחיים שימש כמזכיר מועצת הפועלים באחד מישובי הדרום. מפקד היחידה הותיר בידי סגנו את הפיקוד השוטף על היחידה, ובדרך כלל הסתפק ב''פיקוח מלמעלה'', עד שלקראת סוף המלחמה עזב אותנו, אם לפנסיה ואם לתפקידו הקודם במטה.

קצין בולט ביחידה היה רס''ן יאיר גוזני, קצין צנחנים בדימוס, מהנדס במקצועו ומנהל חברת גז בחייו האזרחיים. יאיר היה גבר נאה, ממוצע קומה, ששפם בלונדי עוטר את שפתו העליונה, נעים הליכות היה, חכם ומבין-דבר. יאיר הפגין מיד מנהיגות ואחריות וכאשר צריך היה להתיעץ באיזו בעיה הפניה מדרך הטבע היתה אליו ולא למפקד או לסגנו דאז.


פרק ב' – הקישור לאו''מ

החת''פים עברו מעט מאד אימונים לתכליתם. האימונים המועטים היו בעיקר אימונים ''שלדיים'' לקצינים. הפיקוד השתמש בעתות שלום [יחסי] בקציני היחידה לתפקידים שונים והנפוץ בהם היה לשמש כקציני-ליווי למשקיפי האו''מ בתעלה.

בפעם הראשונה שגוייסתי למילואים לתפקיד זה הגענו לקנטרה. העיר שעל שפת התעלה נבנתה כנראה על-פי תכנון עיר גרמני: רחובות שתי-וערב ישרים המצטלבים זה בזה, כפי שנבנתה באר-שבע התורכית. הרחובות אשר כוונם צפון-דרום השתרעו במקביל לתעלה, והרחובות מזרח-מערב השתרעו מהתעלה מזרחה. העיר התרוקנה מתושביה, שכנראה חצו את התעלה למצרים פנימה.

פקד עלינו רס''ן שחצן בשירות קבע ושמו מייק. לבוש היה מדי א' מגוהצים, נעול נעלי צנחנים הדורות וכובע שָׁנִי תחת כותפתו. הוא הציג לנו את העיר קנטרה, הזהיר מהצלפים, ומסר הוראות ראשוניות. בין הקצינים היה סגן שלמה, לימים שותף בעסק רהיטים משגשג. הוא חזר אז מדרום אמריקה והתנדב להכין עבורנו תבשיל דרום אמריקני המבוסס על בננות מטוגנות.

על גג הבית, שם כנראה בילו בעלי-הבית את הערבים הקרירים ועתירי היתושים מצאנו כיריים של גז, מחבת מתאימה. שלמה העלה אש בכיריים, שָׁפַת עליהם את המחבת, יצק שמן והטיל לתוכה מספר בננות מקולפות. לפתע החלה הפגזה, כולנו שעטנו למרתף הסמוך וכששבה רוח אפינו נזכר מייק השארנו אש פתוחה. ללא עיכוב פנה אלי: ''יוסי, נכון שהתנדבת לכבות את האש? קפוץ למעלה וכבה''. הופתעתי, אך לא זה היה המקום להפגין מורך. עליתי חיש לגג, ההפגזה נמשכה כסדרה, כיביתי את האש וקיללתי בלבי את מייק, את שלמה, את דרום-אמריקה ואת כל תבשילי הבננות לסוגיהם. עבר מאז יובל שנים ועדיין לא טיגנתי וְלוּ בננה אחת במחבת...

בסיס המשקיפים היה בארמון הנציב בירושלים ומפקדת קציני-הליווי עברה לרומני, מזרחה מימת ברדאוויל . שם היינו ממתינים לשיבוץ בנקודות התצפית בתעלה. בין לבין נהנינו מדגים שסגן מפקד היחידה נהג לדוג בסאבחת ברדאויל העשירה מאד בדגים. הוא אף גייס כרכרה נאה, בת מאה שנה לפחות, דמוית כרכרתו של משה מונטיפיורי, ''הנדיב הידוע'', שהוצגה בתוך טחנת הרוח ליד ימין-משה בירושלים ואיזה פרחח העלה אותה באש. אותו סגן הציב את הכרכרה בחצר וניתן היה להתפרקד בתוכה הארגמני עם ספר או עיתון בן יומיים. סוסים עבורה לא השגנו...

אגב – התפעלנו מהבדואים המקומיים שרבים ביניהם היו אדומי שיער [''ג'ינג'ים''], בהירי-עור, חלקם כחולי-עיניים - נתונים יוצאי דופן במדבר [פרט אולי ל''שבט הרומני'' שליד סנטה קטרינה]. פרט לכך היו בדואים לכל דבר בדיבורם ובאורחות חייהם. לימים למדנו שבמקום נחת בזמן מסעי-הצלב המלך בודואן הבלגי ופה הקים את מחנהו ונמצא כי חייליו לא טמנו ידם (?) בצלחת והותירו סממנים בלגיים בולטים באוכלוסיה המקומית. השם ברדאויל, כמסתבר, הוא שיבוש השם בודואן.

הסידור עם האו''מ היה שצה''ל מספק את המזון והאו''ם- את השתיה. חובבי הבירה חגגו שם. במקלט חפור באדמה היו מכשירי קשר ועליך היה להתקשר למפקדה בשעות קצובות ולוודא שרמת החומצה והמים במצברים תהא תקינה. ביתר הזמן היית חופשי לענייניך. חלק גדול מהיום היה עובר בסככה מאווררת מענפי תמרים אשר ניצבה ממש מעל למים. היית יושב וצופה במשקפת לעבר מצרים, אף שהנוף המצרי הוסתר אט אט, משירות לשירות, ככל שהם הגביהו את סוללות העפר בצדם. נופפנו לחיילים המצרים שמנגד, אשר לעתים היו משיבים נפנוף עת היו יורדים לדוג או אפילו לשחות מעט. זמן רב עבר בתצפית במשקפת מִרוּם הסוללה על סוגי הדגים שעברו בתעלה.
בין קציני האו''מ, שבאו ממדינות שונות, היו קצינים ידידותיים יותר או פחות, כולם אנשי צבא קבע בדרגות לויטננט עד מיג'ור, שוחחנו עמם באנגלית שחלקם שלטו בה היטב וחלקם חשבו שהם שולטים בה. חלקם דברנים יותר וחלקם פחות.

הימים היו ימי מלחמת התשה. היה ירי לאורך התעלה, אך בנקודות התצפית של האו''מ שרר שקט פסטורלי מופלא.
משהגיע תורך לרדת לתעלה היית נוטל עמך מזון לשבועיים, ''עוזי'', משקפת, ספרים ובגד-ים, שהווה את מַדֶּיךָ בתעלה. כל המזון והציוד הועמסו על ג'יפ ה''ואגוניר'' המפואר של שני קציני האו''ם שלא היו חמושים, ועליו התנופף דגל או''מ כחול וגדול שהיה אמור להיראות ממרחק. עמם היית נוסע לעיר קנטרה שעל גדת התעלה, או לצומת לפניה,. לעתים- מתעכב וממתין להפסקה בירי. משם המשכת לנקודת התצפית של האו''ם. נקודות אלו היו משובצות בין המעוזים, מצוידות במכשירי קשר מעולים של האו''ם ובמכשיר מוצלח פחות של צה''ל, וכל עוד לא נותק הכבל בהפגזות היה מהנקודה גם קשר טלפוני למעוז הקרוב.

בנקודה היה מוצב צריף ובו מקרר שפעל על גז, תנור בישול, שולחן וכסאות ובלילה היית פורש לצריפון בו ישנת בנפרד מאנשי האו''מ, ''בכדי שהקומנדו המצרי יוכל לקחת אותך בלי להעיר אותנו'', כפי שאמר לי קצין אוסטרי...
שוחחנו על אפשרות שחוליה מצרית תחטוף אותי. קצין צרפתי אמר: ''נוכל רק לנפנף לך ביד בַּיי בַּיי''. נחמד.
לילה ראשון אחד בנקודת התצפית נכנסתי לצריפון שלי ואחרי דקה הבטתי מבעד לחלון ראיתי מולי דמות. דרכתי את העוזי וצפיתי עליה בדממה דקות ארוכות אך הדמות לא זזה. החלטתי שמשהו אינו בסדר, יצאתי בשקט מהדלת, אצבעי על ההדק ונוכחתי שלא היה זה אלא מתקן כלשהו אשר ביום לא שמתי לב אליו ובלילה נראה אויב. כללית לא היה מומלץ לצאת בלילה מהצריף...
זכורות לי עמדות האו''מ בגשר הפירדאן הענק, שהיה בנוי משני חצאים, במרכזו של כל ''חצי'' ניצב עמוד ענק שסובב על צירו וממנו יצאו 2 רבעים של הגשר, רבע לכל צד, בשווי משקל. באופן זה כאשר הגשר תפקד כגשר נפגשו שתי המחציות מעל המים. כאשר אוניה היתה אמורה לעבור - סבו שני צדי הגשר על ציריהם ב-‏90 מעלות וכך נפתחה התעלה לשיט.
ליד הנקודה הדרומית ביותר, ''ילו'', כתב מישהו בכתב יפה וגדול על קיר לבן : ''נולדתי עייף, אני חי כדי לנוח''. במלחמת ההתשה, תחת ההפגזות הכבדות, היתה לכתובת זו משמעות מיוחדת...

היה שם מסגד, מסוג המסגדים בסיני – בעל צריח נמוך. המצרים ניפצו את הצריח בתותחיהם כבר בשלב מוקדם. קצין אוסטרי צייר בכשרון רב על כל הקירות הפנימיים
שורה של נערות יפהפיות ערומות. נראה שבכל פעם שהגיע לנקודה זו לשבועים, השלים עוד מספר יצירות שכאלו. אני נחרדתי למחשבה שפעם המצרים, או איזה עיתונאי, יגיעו למקום ויאשימו את צה''ל בביזוי המקום. התותחנים המצרים נענו לתפילותי ובאחת ההפגזות להן הייתי עֵד פיצפצו את המסגד לרסיסים ואבד הכלח על האמנות האוסטרית בתעלה...
עמדות האו''ם הצפוניות, צפונה מקנטרה, שכנו באזור ביצות ענק המשתרע, דומני, עד לפורט סעיד. צה''ל סלל שם את ''כביש הפלסטיק'' , דהיינו נמתחו יריעות פלאסטיות ארוכות ורחבות בביצה , ועליהן נשפך חול רב, כנראה במספר שכבות, אך נהיגה בלתי זהירה היתה משקיעה מיד את רכבך בבוץ הבולעני. למרבית הביצות היה גוון ורוד. אם היית משקיף במשקפת היית רואה שהצבע הורוד אינו אלא להקות אדירות של שקיטנים [פלאמינגו] אשר ממש כיסו את הביצות.
בבוקר היה צורך לגרד מהרשת שעל החלון שכבה בעובי של 5 ס''מ של יתושים מעוכים, חלקם עדיין מזמזמים, שעלו אל האור מהביצות הסמוכות.

שבועיים לפני פרוץ המלחמה עוד ישבתי בנקודת תצפית עם שני קציני או''ם, סמוך למוצב המזח שהיה נתון להפגזה בלתי-פוסקת. דווחתי למפקדי שיש פעילות רבה מעבר לתעלה בלילות ושומעים מנועי רכב כבד, למחרת גם ראיתי מספר טנקים בראש הסוללה שבגדה המצרית. השיבו לי שצה''ל יודע הכל וריכוז הטנקים סמוך לתעלה רק יקל על חיל האויר להשמידם בבוא היום.
בו בזמן הזהירו אותי שקצין צרפתי בנקודה התלונן עלי שאני מתקשר למוצב סמוך שהיה נתון תחת אש ומטווח את המרגמה שלו, וכי אם לא אחדל מיד אועמד למשפט צבאי...
בשבוע האחרון בתצפית האו''מ אירע אירוע יוצא דופן. טיפלתי במצברי הקשר במקלט ושמעתי מנוע אדיר שקולו מתקרב. תפסתי את המשקפת ורצתי מעלה. מטוס סוחוי ענק עבר מעלי בטיסה איטית, בגובה שנראה לי כ-‏20-30 מטרים, כשהוא טס מעל לסוללת העפר והמוצבים ''שלנו''. קיללתי את עצמי על שלקחתי את המשקפת ולא את ה''עוזי''. אכן היתה זו הזדמנות לפגוע בגחונו של מטוס-קרב מנקודת תצפית של האו''מ... איני יודע אם הייתי מספיק לדרוך, לירות ולקלוע, ואולי היה זה למזלי שלא הפרתי את הניטראליות של כח האו''מ וחסכתי לעצמי משפט צבאי...
אילו הייתי מוצב שבועיים מאוחר יותר לאותו תפקיד ובאותה נקודה או שהייתי
נהרג קצת מוקדם מדי או שהייתי מכיר את מצרים מבפנים, מתא הכלא בשבי.
אולם סיפור הליווי לאו''ם הוא סיפור נפרד.
מבחינה כלכלית שפר עלי מזלי במלחמה זו – שימשתי אז כיועץ משפטי לעירית באר-שבע, והעיריה הסתדרה בלעדי כמחצית השנה. במלחמת ששת-הימים מצבי היה קשה בהרבה: בדיוק לפני שפרצה נבחרתי במכרז לתפקיד זה בעיריה, אך טרם נחתמו המסמכים, כך שלא רק שלא קבלתי משכורת הנה גם שלמתי לשווא 6 חודשי שכירות של חדר במשרד עו''ד ששכרתי ולא הספקתי להשתמש בו... עוה''ד הנכבד שהשכירו לי לא היה מוכן לשום הקלה, בטענה שזהו משרד של אביו, הגם שהחדר עמד ריק חודשים רבים בטרם השכירו לי. שלמתי. אחרי כשנה נהרג בתאונת-דרכים יחד עם רעייתו. יהי זכרו ברוך.


פרק ג' – לוחמים ושיירות האספקה

מיד עם פרוץ המלחמה התיצבנו בפיקוד הדרום ואחרי תדרוך קצרצר הוטלו עלינו מיד משימות, כמו: ''סע למחנה פלוני, שם תקבל 5 משאיות, העמס חלקן בתחמושת לתותחים במחנה פלמוני, במחנה שלישי תקבל 3 מיכליות דלק, בגה''ס [גדוד הספקה] אחר קח 2 משאיות ביגוד וציוד כללי, במחנה X תאסוף 3 משאיות עמוסות מוקשים, 2 משאיות ובן ציוד רפואי, רכז את כל השיירה בנקודת הערכות ותוביל אותה לנ.צ. זה וזה בסיני, ושם תמסור משאיות אלו ואלו, את האחרות תוביל לנ.צ. Y שם יחכה לך נציג גדוד Z. בתום הפריקה אסוף שוב את כל המשאיות וחזור צפונה בצירים אלו ואלו. לצורך המשימה יש לך 2 כלי רכב אזרחיים מגוייסים, סמל, 2 נהגים, 10 לוחמים שתפקידם להגן על השיירה, מכשירי קשר בין 2 כלי-הרכב ונשק אישי לחיילים''.

אכן התפקיד נשמע פשוט, אך במציאות הנושאים היו מורכבים בהרבה. הרכב האזרחי לא התאים לתפקידו, נבצר ממנו כמעט לרדת מהצירים בשל סלעים או חולות, ולא היה מצויד בציוד הנחוץ בשטח, מכשירי הקשר הישנים לא היו אמינים, ציוד בסיסי חסר, מִאֵתֵּי חפירה, תיקי עזרה ראשונה ועד כבלי גרירה או כבלי התנעה, מיכלי מים, מקלע כלשהו, נשק אוטומטי קל. שלא לדבר על משקפת ובודאי לא על נגמ''ש. גם הנשק לא הספיק לכולם. מאחר והבאתי את אקדחי הפרטי ויתרתי על ה''עוזי'' לטובת חייל אחר. כבר במעבר הראשון בשדה הקרב ניגשתי בין גוויות הלוחמים המצרים שהיו מוטלות בשטח ונטלתי רובה קלצ'ניקוב נאה שהיה מוטל שם. מאוחר יותר עברנו ליד טנק מצרי נטוש. נכנסתי לתוכו וחשבתי: היכן, כמפקד הטנק, הייתי מחביא את אקדחי אילו ניטל עלי לנטוש במהירות את הטנק? כמובן- מאחורי מכשיר הקשר. הושטתי לשם את ידי מבלי להביט ואכן שלפתי משם אקדח ברטה 9 מ''מ מתוצרת מפעלי הֶלוּאָן שבמצרים. כמובן שמיד בדקתי את תקינות הנשק. שני כלי הנשק ירו היטב.

הרובה לווה אותי עד שנפצעתי ופוניתי לבית-חולים. בהפוגה המשטרה הצבאית אספה ביחידות נשק שלל ומאד הצטערתי כאשר חזרתי ליחידה, לקראת פינוי מצרים, ונוכחתי שהרובה נלקח. האקדח נותר בצה''ל בתום שירותי, אלא שאני מקדים את המאוחר.

החיילים ביחידה ברובם לא הכירו זה את זה. חלקם גם לא הכירו את הנשק האישי שניתן להם. לכל אחד מהם היה, אם בכלל, רקע צבאי שונה ורובם כבר שכחו מתי עברו אימון צבאי כלשהו. את אלו האחרונים הדרכנו בקצרה בתפעול הנשק.

המשאיות היו משאיות אזרחיות, בנויות להובלה אזרחית על כבישים תקינים, אשר גויסו לרוב על נהגיהן, שלרוב היו גם בעלי הרכב. חלקם באו בהתנדבות כדי לשמור על רכבם ולמנוע נהיגתו בידי חייל שזה עתה קיבל רשיון נהיגה ולבו גס במשאית המגויסת. אחדים לא ששו להעמיס על המשאיות תחמושת כבדה ונפיצה מאד, או דלקים הנדלקים בקלות. הנהגים לא נלהבו לנסוע בדרכים המדבריות הארוכות, בצפיפות עצומה מדי פעם, בעיקר בצמתים ובצירים החסומים והשוקקים כלי רכב מכל הסוגים, כשהם צפויים לתקיפות מן האויר, וקרוב יותר לקווים – גם לירי ארטילרי ותקיפות קומנדו, וזה בהסיעם מטען כה מסוכן.

לא היו עמנו חוליה טכנית או ציוד חילוץ או גרירה, ולא היה בנמצא פתרון לטיפול ברכב שהתקלקל או לשמירה על נהגו שישאר עם רכבו בשטח עד שיחולץ, ובכל הסתבכות, אנושית, פיקודית או מכנית היה על מפקד השיירה לאלתר פתרון.
כמובן שגם המשאיות לא היו ''מעור אחד''. היו שם משאיות מתוצרת שונה, משנות ייצור שונות. החל מ''ברוקווי'' עתיקה משלהי מלחמת השחרור ועד ''מק''ים
חדשים ביחס. רבות מהמשאיות היו תוצרת ''ליילנד'' הבריטית שנפוצו אז בארץ.

המשאיות נסעו במהירויות שונות, מה גם שנשאו מטענים שונים במשקלם, דבר שבנוסף לפקקים או להפגזות, גרם למרווחים גדולים מאד בין כלי-הרכב, דבר שהקשה מאד על הפיקוד והשליטה בשיירה ועל ההגנה עליה מתקיפות קרקעיות, אשר למזלנו חששנו מהן, בַּאֲשֶׁר חסרנו אמצעים של ממש אך שָׁפַר מזלנו ולא סבלנו מהן בפועל.

למותר לציין עד מה היה קשה לטפל במשאיות כאלה, או אפילו לתאם עבורן צמיגים להחלפה. האחידות היא יתרון עצום שיש לרכב צבאי על פני רכב מגויס. אלא שצה''ל היה צבא עני, שגייס והצטייד בכל מה שיכל. כך גם בטנקים: צה''ל קנה מכל הבא ליד כי לא רבו המוכרים. באותה מלחמה לחמו בצה''ל מספר סוגי ''צנטוריון'' בריטיים, ''מגחים'' (טנקי פטון) אמריקאים מסדרות ייצור שונות, A.M.X. 13 צרפתיים קלים, טנקי T רוסיים שנלקחו שלל ושרמנים עתיקים משרידי מלחמת-העולם. לכל אחד מהם חלפים משלו ותחמושת משלו, דבר שהכביד מאד על אספקת התחמושת הנכונה לתותח הנכון. לעתים אפילו שובצו טנקים מסוגים שונים באותו גדוד מלכתחילה או שפלוגות וגדודים הועברו מחטיבה לחטיבה או אפילו מחזית לחזית. כך גם קרה שהובאה תחמושת בלתי מתאימה ועל כן חסרת שימוש.

כולנו, כולל הקצינים, עסקנו גם בנהיגה בעת הצורך, בתיקוני רכב, ואף התמחינו בפירוק צמיגים שהתפוצצו או נתבלו מן ה''ג'אנטים'' ובהחלפתם, כי ''הפנצ'רמאכרים'', מתקני התקרים במחנות השונים, היו עמוסים עבודה מעל לראש ונתנו קדימות לטיפול ברק''ם, רכב קרבי משורין, ולטיפול ברכביהם של הקצינים הבכירים. אחרי 4-5 גגים כבר חשבת שרכשת לך עוד מקצוע לחיים...

לנו, המפקדים בחת''פ, היו עוד בעיות משלנו. רובנו לא הכיר בתחילת המלחמה את בסיסי האספקה במדינה, את מפקדיהם, את יתר הצירים בסיני, ולרוב גם לא את החיילים שנמסרו לפיקודנו. גם לא היינו מורגלים ב''תחמונים'' של האפסנאים קפוצי-היד ומפקדי הימ''חים, שמרוב נסיונם הארוך בסירוב לכל בקשה שכחו שאנו כבר במלחמה... היתה לרובם גם אותה נטיה אפסנאית מובהקת לשמור את מיטב הציוד במחסניהם ולנפק תחילה את הציוד המיושן והבלוי ביותר, כמו חנווני שינסה למכור לך את המוצר שתאריכו עומד לפקוע... כמובן שהיו גם בעיות הניווט ותמיד העיק חוסר הידע היכן מצויים כוחות מצריים.

היינו צעירים ממרבית נהגיהן הסרבנים של המשאיות, אם גם ראוי להדגיש כי לא כל הנהגים היו ממורמרים, והיו בהם ששירתו בהתלהבות רבה למרות התנאים או העדרם. הנהגים היו כלואים לבדם בקבינה הלוהטת לאורך מאות קילומטרים, מיזוג האויר היה לוקסוס שטרם הותקן במשאיות הישנות. הם נהגו ימים ולילות כאשר אין לידם נהג מחליף או סתם בן-שיחה. ניזונו בעיקר ממנות-קרב ושתו מים תפלים וחמים, וישנו, כאשר התאפשר הדבר, בשקי שינה פרושים על הקרקע הסלעית.

אני אישית קבלתי כ''רכב פיקוד'' פיאט מסחרי ישן, ורכב נוסף, טנדר קטן שהיה אמור לנסוע במאסף. בשיירה הראשונה שהובלנו לציר החת''ם [''עלקת''], שם ניצבו סוללות התותחים במרחק כ-‏10 ק''מ מהתעלה, עבר עלינו, תרתי משמע, רגע מצמרר כאשר ''מיג'', משועמם כנראה, שחיפש טרף קל, ירה עלינו צרור ארוך, שלמזלנו רק חרש את הקרקע לצד הכביש. אחד החיילים הפליט: ''הטייס גיבור על פיאט''.
אחרי שיצאנו בהולים מהרכב [''פרקנו מהרכב'' בעגה החיילית כיום] ראינו את המיג נופל ושובל עשן מתמשך מזנבו. כולנו נופפנו בתודה לזוג הטייסים הישראלי שהפילוהו ואשר לבטח לא ראו אותנו. לא היה ספק שהמיג הנופל היה המיג ''שלנו''. המצרי העדיף לְיָרֵט פיאט מסחרי עתיק ומקרטע מאשר להתמודד עם טייסנו...

בין אנשי החת''פים התבלטו מיד שני מתנדבים צעירים אשר התנדבו לשירות במלחמה וכל אחד מהם הביא עמו אוצר: טנדר פז'ו 404, שהיה רכב אמין ועביר מאד יחסית. האחד היה בחור רזה, גבוה, חרוץ וטוב-מזג בשם ''מייק'', מיכאל אלזנר, שהיה לו עסק של מיזוג אויר בבאר-שבע. השני, גיל אבטובי, עלם שופע בדיחות וצחוק, היה חייל בחופשת החלמה מפציעה בשירות הצבאי. שניים אלו הושיטו יד בכל מקום בו היה צורך ביד כזאת, התרוצצו להשיג ציוד חסר, להעביר אנשים וציוד ולפתור בעיות שונות שהתעוררו וכמובן נטלו חלק מכובד בלווי השיירות.
אותו גיל עתיד היה לעשות קריירה צבאית מרשימה בעתיד.

באחד הימים נעה שדרת תספוקת בציר ''עכביש'' לכוון אוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון. על השיירה פיקד פ., רס''ן חביב, איש מילואים ש''באזרחות'' שירת באחד הגופים הביטחוניים במדינה. לדבריו שירת בעבר ביחידה 101 האגדית, והיה חבר מקובל מאד אצלנו.
אותה שיירה נקלעה לתקיפה אוירית ב''עכביש 55'' שגרמה להרוגים ולפצועים רבים. אותו רס''ן פ. נעלם מיד מהמקום ברכבו. המתנדב, גיל אבטובי, הגם שהיה רק נספח ליחידה, נטל מיד את הפיקוד על השיירה, ארגן אותה מחדש והוביל אותה לתעלה. ביעד, באוגדת אריק שרון, חיכו לשיירה בכיליון עיניים, כי התחמושת שם כמעט אזלה. הם, ובראשם הקת''ח האוגדתי סא''ל ציון מסורי [לימים מפקד חיל התחזוקה הקרוי כיום ''חיל הלוגיסטיקה''], קבלו את המתנדב גיל ממש בחיבוקים ובנשיקות, הלבישוהו בסרבל שריונאים חדש למידותיו והעניקו לו תת-מקלע ''עוזי'', נשק שהיה מאד מבוקש אז, אף שלדעתי הקלצ'ניקוב טוב ממנו בהרבה.

אותו רס''ן פ., עת נשאל מדוע הסתלק מהמקום ונטש את השיירה בשטח, טען כי קצין כלשהו הורה שכל מי שיכול שיסתלק מיד מהשטח המופגז. אינני חושב שהיה בירור מקיף של הנטישה או שאותו רס''ן פ. הועמד לדין. הוא פשוט הועזב מהיחידה אחרי מספר ימים ולא שמענו ממנו עוד. הוא לבטח שב לעבודתו באותו גוף בטחוני...
גיל לעומת זאת נשלח אחרי המלחמה לקורס קצינים, נותר כקצין ביחידה ליתרת שירות החובה ובשירות המילואים עלה מעלה מעלה בִּרְבוֹת השנים עד לפיקוד על כל החת''פים, בדרגת אלוף-משנה.

באחת ההפוגות מפעילות חנינו למספר ימים באזור דימונה. אחד הקצינים הצעירים פגש שם מורה צעירה שהחליטה כנראה להעניק לו שיעורים פרטיים. הזוג נעלם בדירתה והם לא יצאו מהדירה שלושה ימים תמימים, נראה שהיה לה מקרר מלא... הורמונים. אנו נתנו לאותו קצין גיבוי מלא והפיקוד לא חש שמי מקציניו התפנה גם לכיבושים פרטיים במלחמה...

בעת הלחימה ירו התותחים המתנייעים, ה-‏155 מ''מ, כמויות אדירות של תחמושת. היה להם רכב יעודי שנע על שרשראות, שתפקידו היה להוביל ולחדש את מלאי הפגזים בתותחים. אני זוכר שפעמים מספר לא נזקקנו לרכב היעודי. המשאית היתה ניגשת ברברס [הילוך אחורי] סמוך לתותח, התחמושת היתה נפרקת ממנה ומוטענת מיד לתותח, ונשלחת למצרים בדרך האויר. המשאית היתה ממתינה מספר דקות עד שרוקנה ממטענה וחוזרת לכביש. בדרך נס אף משאית ''שלנו'' לא נתפסה באש נ''ס (אש האויב נגד סוללות התותחים).

קצין אחר, חנניה אבקרט, גבר צעיר ונאה, שהיה בעל בלורית מפוארת כמנהג הימים דאז, נקלע ככל הזכור לי לתקיפת השיירה עליה פיקד ונפצע. הוא לא איבד עשתונותיו, ארגן מיד את השיירה המותקפת, והמשיך במשימה. רק לאחר שהגיע ליעד התפנה לטיפול ולחבישת פצעיו.
גיל מספר שבאחת התקיפות העזות על שיירה שכבו שניהם, חנניה וגיל זה ליד זה. חנניה דיבר ישירות עם האלוקים וחזר, כמו במנטרה, על שלושה נדרים אם האל יחלצו בשלום: יתרום אלף לירות לבית-הכנסת, יתרום אלף לירות ל''ועד למען החייל, ויוליד ילד. חנניה קיים את שלושת נדריו. מסתבר שזהו אחד המקרים הבודדים שהצבא המצרי גםר ישירות להולדת ילד עברי...


פרק ד' - גור-אריה

חיים בצוותא מעלים בעיות שכאשר אתה חי לבדך או בחיק משפחתך אינך מודע להן. לעתים הבעיות הן ממש מוסריות ואיני מדבר בבעיות גדולות כמו חילוץ נפגעים תחת אש, טיפול בשבויים או ירי על אזרחים.

אותו רס''ן גור-אריה, סגן מפקד היחידה, שמר על קשר הדוק עם ישובו ועם מועצת הפועלים. הוא נטל לעצמו את הרכב הטוב ביותר שהיה ביחידה, טרנזיט מגויס ומצויד, והרבה לנסוע בו לישוב מגוריו, למרות שבשיירות הטרנזיט הזה היה לבטח מועיל הרבה יותר.
משום מה הקצין לא נסע ריקם. תמיד העמיס על הטנדר כמויות מזון נכבדות, ארגזי ירקות, בשרים, מנות-קרב ודומני שגם לבנים שחולקו ומעילי רוח שהגיעו מארה''ב.. הוא נהג גם להביא לשטח ולארח את חבריו ממועצת הפועלים לסיורים בממלכתו ובסיני.

התנהגותו הביאה למספר דיונים בינינו. מצד אחד – הוא היה מפקדנו בפועל, והגם שלא הרבה לנסוע לכוון מערב, שם היתה האש, אלא העדיף את הנסיעות מזרחה, הנה נקלע עמנו פעם או שתיים לטבילת אש משותפת בהפגזה. כחברים לנשק לא רצה איש לדווח על מעשיו. מצד שני התנהגותו עברה בעינינו כל גבול: לא דובר בסתם גניבה של מזון וציוד צבאי אלא בגניבה נמשכת של מזון שהיה רב-עלות, באשר הוסע למרחקים עד לאזורי הלחימה והנה נלקח משם והוחזר צפונה. לימים כולנו התביישנו בשתיקתנו ומוסיפים להתבייש כבר 40 שנה על שגניבות אלו לא דווחו.

בְּשׂוֹךְ הלחימה נוצר מצב מגוחך: מהמטה הכללי הגיעה פקודה להעניק לקצין מסוים זה דרגת סא''ל, היתה זו פקודה יוצאת דופן. נראה שלמרות שלא הוגשה כל תלונה רשמית גונבו כנראה העובדות לאוזני הפיקוד ואיש בפיקוד לא הזדרז להעניק לקצין כזה את הדרגה המיוחלת. בסופו של דבר נודע לנו כי הגיעה שוב פקודה מפורשת מהמטכ''ל, או ישירות מלשכת שר-הבטחון, להעניק את הדרגה עד ליום שישי הקרוב בשעה 14:00!! הדרגה הוענקה. זמן קצר לאחר מכן נודע לנו שאחיו של סא''ל גור-אריה הוא ידידו האישי מילדות של משה דיין... (אז דובר שהוא נהגו, אך מסתבר שלא כך).


פרק ה' – הגשר למצרים

פרשת הגשרים למצרים היא פרשה עגומה כשלעצמה ולא כאן המקום להרחיב בה. לצה''ל היו מה שכינינו ''פונטונים'', רפסודות פלדה ממונעות שכל אחת עשויה להשיט טנק אחד, והן אמורות גם להתחבר זו אל זו וליצור במהירות יחסית גשר למעבר שריון ורכבי אספקה. היו גם סוגי דוברות אחרים, כמו ''התמסחים''. גם עם כל אלו היו בעיות של הבאתם לקו המים תחת אש. אחרי שראשוני הצנחנים של דני מט הגיעו בקושי, בצירים העמוסים של ''החצר'' של אריק, וחלפו על פני החווה הסינית שטרם טוהרה סופית וחצו את התעלה בסירות גומי - הוצב גשר דוברות שעליו צלחה חטיבת השריון של אל''מ חיים ארז, חברי לקורס קציני השריון.

תא''ל דוד לסקוב, אותו ממציא דגול של כלי נשק ואמצעי לחימה, הגה רעיון שונה שנתקבל בהתלהבות ע''י האלוף ישראל טל (טליק), ''מר שריון'', ששימש אז כסגן הרמטכ''ל. הרעיון היה ליצור גלילי מתכת גדולים, שקוטרם למיטב זכרוני כ-‏2 מטרים, לאטמם משני הצדדים בעיגולים גדולים ומרותכים, שבמרכזם ציר. הגלילים הוצבו זה לצד זה וחוברו במוטות מתכת איתנים מציר לציר באופן שניתן יהיה לגלגלם אל מכשול המים, תעלת סואץ במקרה זה. הגלילים צפו במים, עליהם הונחו לוחות פלדה שהטנקים יכלו לשעוט עליהם מגדה לגדה. אולם הצבא, לאחר שערך בו אימון בכנרת, הותיר את הגלילים מפורקים וזרוקים בערימות, בלתי שמישים מיידית, כפי שיחידות רבות בצה''ל לא הכשירו מחדש כלים ששימשו לאימון ובימ''חים לא מיהרו להכשירם. כך נוצר הכורח לתקן את הגלילים עצמם ואת מוטות החיבור תוך כדי המלחמה.

גשר זה יצר בעיות וקשיים עצומים למשתמשים בו. ראשית כל הוא היה כבד מאד. ראיתיו נגרר בחולות ועל הכביש על-ידי שלושה טנקי-פטון בחזית הגשר, ועוד טנקים בצדדיו ועוד אחרים דחפוהו מאחור וכולם עמדו בקושי במעמסה. המוני קצינים, טנקים וחיילים עסקו בפינוי הצירים וגרירת הגשר. יש להניח שפלוגת טנקים זו לבטח חסרה בחזית. הגשר גם חסם לתקופה ממושכת ציר אספקה מרכזי וחיוני ואף התפרק בדרך פעמים מספר. מצב הגשר ומיקומו בבלוזה היו לבטח כשל של המטכ''ל, הרמטכ''ל ובעיקר של פיקוד הדרום.

בנוסף החליט מי שהחליט, כאמור, לאחסן את הגשר בבלוזה, כ-‏25 קילומטרים מהתעלה. אפשר שלא היה מחנה קרוב יותר בו ניתן לאחסנו, אלא אם היה מוצב ליד אחד המעוזים אשר בקו בר-לב, אלא ששם היה צפוי להחשף לירי ארטילרי או לפשיטות קומנדו.

אולם ברור שאיחסון גשר הגלילים כה רחוק מהתעלה היה שגיאה גדולה ויקרה מאד. גם לא הוכן מסלול עביר להסעתו המהירה לכוון בו הוצב לבסוף בתעלה. אולי ראוי היה לאחסנו בבור גדול ולכסותו בחול עד שיזדקקו לו. אלא שלא בעקרונות הגישור באתי לדון פה אלא בסיפורי מעשה שלאחר הצבתו.

כאמור אחד מתפקידי החת''פ היה לשלוט על צירי התנועה. מיד לאחר הצבת הגשר נסענו סרן פנחס דגן ואני בג'יפ לבדוק את הדרך. כל אזור הגשר היה חרוץ ''קוליס'' (חריצים) עמוקים שיצרו שרשראות הטנקים. ה''קוליס'' נוצרו ממעבר בבוץ עקב הגשם, וּמִשֶׁיָבְשׁוּ הפכו למין שדה טרשים שמשאית רגילה תתקשה לחצות אם תרד קמעא מהנתיב. בשטח היו גם מפוזרות גרוטאות שונות, פרי הירי הארטילרי המצרי. תוואי הדרך לא היה ברור. במקום הצטלבו כמה וכמה צירים. לַרַחֲבָה שלפני הגשר התנקזו צירי טרטור ועכביש שבאו ממזרח, נתיבים אחרים הובילו לאורך התעלה צפונה ודרומה. היו נתיבים שפרצו בשטח הטנקים שגררו את גלילי הגשר וכן הציוד המכני הכבד שפילס את הירידה לתעלה. לא היה עדיין שום שילוט וברור היה שכל נהג משאית סביר צפוי לאבד בקלות את דרכו, ובעיקר בחשכת הלילה או בעת הפגזה.

בגשר עצמו עוד עסקו אנשי חיל ההנדסה בהשלמת הגשר והכשרת מסלול הירידה לקו המים. ראינו שם לוחמים, שנאמר לנו שהם אנשי שייטת 13, שעסקו בפעילות יוצאת דופן – בתעלה צפו גופות, חלקן עוד עוטי קסדות, והלוחמים היו מאתרים ביניהן חיילי צה''ל ומושים אותן מהמים. הגופות האחרות המשיכו להגרף בזרם... מחזה סוריאליסטי ומדכא.

מחזה עגום אחר ראינו ליד ''החווה הסינית'', בה אבדו עשרות שריונאים מחטיבה 14 של אל''מ אמנון רשף, אשר בדרגת סֶגֶּן היה מדריכי בקורס קציני שריון, ועשרות צנחנים מגדודו של סא''ל יצחק מרדכי, שהיה לימים אלוף פיקוד הדרום ושר הבטחון.
ראינו שם ערימה של דברי דואר, כולל עוגות וממתקים שנשלחו ללוחמים שכבר לא יזכו לטעום מהם. הלב נחמץ. משום מה זכורות לי חבילות טבק למקטרת שנשמטו מאיזו חבילה קרועה. חשבתי על כך שהנמען כבר שאף יותר מדי עשן אחר.

ראינו שבמרחק כמה מאות מטרים מהגשר הוצב אוהל הודי גדול. ניגשנו לשם. היו במקום כעשרים שוטרים צבאיים עליהם פיקד רס''ן במדים מגוהצים. דברנו עמו. הוא היה קר וקורקטי, מסר כי הגיע למקום שעות ספורות קודם וראשית לכל התמקם בשטח. טרם היה הסיפק בידו לבדוק את דרכי הגישה לגשר או לאתר מקומות מחסה לאנשיו ליד המפקדה שהקים. הוא הוסיף שהוא מוטרד מעט כי ג'יפ ששלח סיור צפונה עם שוטרים לא חזר ואין עמו קשר. אמרנו שאנו ניסע לחפשו ונסענו צפונה, בדרך המקבילה לערך לתעלה.

אחרי כשלושה קילומטרים ראינו ג'יפ הפוך וסביבו ישבו ששה [לי זכור שהיו תשעה, אך אולי הם ''נתרבו בזכרוני'' משך השנים. בכל אופן מספרם היה גדול פי כמה ממספר המקומות היעודיים ברכב קטן זה]. שאלנו אותם מה קרה? השיבו שהג'יפ היה עמוס מדי והתהפך והם ממתינים שמישהו יחלץ אותם... הורינו להם להפוך אתנו את הג'יפ חזרה על גלגליו. אחרי מספר גניחות מנועו התניע ושבו בנים אל מפקדתם...

חזרנו אל אותו רס''ן, אמרנו לו ששיירות האספקה כבר בדרך והן ''תתברברנה'' בין הנתיבים השונים שלפני הגשר, ואוי לכולם אם המצרים יפתחו שוב בהפגזה יותר מדויקת.
קצין המשטרה הצבאית אמר שכבר כמעט מחשיך, והוא לא יֵצֵא עתה להציב שוטרים. אם אנו רוצים להציבם עתה- השוטרים לפקודתנו. נטלתי את האתגר. פנחס דגן ואני בדקנו שוב בזריזות את הנתיב המרכזי לגשר. פינינו בידינו מספר גרוטאות ואני שבתי ולקחתי מספר שוטרים בג'יפ. בכל הצטלבות הצבתי שוטר. הסברתי לו מהו הציר הנכון, חיפשתי ומצאתי מחפורת או תעלה עמוקה דיה בסמוך, אליה יחמוק מיד אם תחל הפגזה. חזרנו לרס''ן, הודעתי לו שהצבנו שוטרים [מאוחר יותר נקראה נקודה כזו ''נפ''ק'' - נקודת פיקוח] בצמתים, ובקשתי שידאג להחליפם ולדאוג להם למים ולמזון ונפרדנו בידידות.
שמחתי להווכח כי העמדות שבהן הצבנו את השוטרים נותרו במקומן בכל מהלך הלחימה וזמן רב לאחריה, למעט עמדה אחת שהוזזה עם שיפור התוואי.

אזכיר עוד כי צה''ל מינה אל''מ קשיש, כנראה איש מילואים, לפקד על אזור הגשר ומעבריו, וראיתי אותו פעמים מספר ניצב כשוטר תנועה, מנסה לעצור שיירה זו ומזיז אחרת, תוך נפנוף ידיים וצעקות.
אני מניח שבכל צבא אחר היו מציבים לתפקיד זה סרג'נט-מייג'ר [רס''ר] משטרה צבאית קשוח, אך בצבא הישראלי, בו כל סמל הוא גנרל, היה כורח להציב קולונל.
גם בהובלת השיירות נתקלנו בחוסר הסדר. כל מפקד ניסה להעביר בציר את יחידתו תחילה כמעט מבלי לשעות להוראות המשטרה הצבאית או להוראות קצין שלנו שהחזיק בידיו רשימת עדיפויות.

גם היו נסיונות ''לשדוד'' בדרך את השיירות. קצין זה רצה תחמושת, אחר דרש דלק או מנות-קרב, וכמעט הגעתי לקרבות אגרופים עם קצינים די-בכירים שדרשו ליטול את האספקה וסרבו לרדת מהמשאיות. הם טענו:''זה אותו צבא וגם אנו לוחמים'' ואנו סרבנו בתוקף לתת להם מהמטען כי לאספקה זו המתינו בקווים הקדמיים, בתוככי מצרים, ושם לא היה להם מקור הצטיידות אחר.

אכן אחת ממעלותיו הגדולות של צה''ל ולוחמיו היא הגמישות וכושר האלתור, אך זו גם אחת מחסרונותיו...


פרק ו' – אברהם והגה''ס ב''מיתלה''

מפקדי הישיר, עד שבמלחמה נתמניתי אף אני לפקד על אחד החת''פים, היה גבר נאה, חסון, תמיר וגבוה אשר בחייו האזרחיים היה אף הוא מזכיר מועצת פועלים בעיר גדולה. אכנהו כאן בשם אברהם. הוא עבר בזמנו קורס-קומנדו והתהדר בכנפי-צניחה על רקע ירוק גדול אותם הרכיב על מדי א' כמו גם על מדי ב'.
עיסוקיו החשובים בהסתדרות ובפוליטיקה המקומית לא הותירו בידו זמן לְהַבָלִּים כמו שירות-מילואים מלא. על כן כאשר נקראנו לשירות היה מתיצב במלוא הדר מדיו המגוהצים, בנעליו האדומות והמצוחצחות, כומתה אדומה מתחת לכותפתו. היה יושב בקבוצת הפקודות אליה היה מזמן גם אותי. מופיע ומדבר, ולאחר מספר שעות היה לוֹאֵט לי בשקט: ''אני חייב לחזור למועצת הפועלים, יש לי ישיבה דחופה. אתה לבטח תסתדר מספר ימים עד שאחזור'' וכך היה. כמובן שאת כל תקופות המילואים העביר במשרדו במדים. מדי פעם הופיע, התעדכן באימונינו ובמעשינו, ושוב היה מופיע לשיחת הסיכום ונוטל בה חלק כאילו השתתף במלוא האימון. הוא לא זכה להערכה רבה בין קציני היחידה וחייליה.

היו לי עמו שתי בעיות. האחת היא, שאחרי שראיתי כיצד הכין תרגיל של הובלת תאג''ד – בית חולים שדה ואבטחתו, וכיצד הציע לתמרן לפתור בעיות ומצבים שהוכתבו לנו – היה ברור לי שאם נבצע מבצע כזה תחת פיקודו בעת מלחמה לא נצא ממנו בחיים.
הבעיה השניה היתה כפולה: כאשר היה אתך לא חדל לדבר, והנושא היחידי עליו דיבר היה הוא עצמו...

באחד הימים בשירות במילואים נסענו שנינו בג'יפ מהפיקוד בבאר-שבע עד לעיירה רומני אשר בצפון-מערב סיני, מעט מזרחה מטסה. אברהם נהג. זו נסיעה ארוכה מאד ומשך שעות נאלצתי לשמוע את שטף דבריו, כך שכאשר הגענו לרומני כבר כשל כח סבלי, וירדתי בחטף מהג'יפ מבלי לחוש שטרם בלם סופית. הוטחתי ארצה ושברתי אלו עצמות בכף-ידי. מה שלא עשו הפגזות וירי עשו דִּבּוּרָיו.

לאחר זמן הועבר לתפקיד אחר ואני ירשתי את מקומו.

אולם – כבר אמרו חכמים: ''אין לך אדם שאין לו שעה''. תוך כדי המלחמה הוטל עליו תפקיד להקים, ממש יש מֵאַיִן, גה''ס, גדוד אספקה, במיתלה.
החיילים והנהגים אשר עמדו לפיקודו היו חיילים ברמה המכונה בצה''ל ''חיילי רס''ר'', אשר תפקידם בדרך כלל הוא לבצע עבודות נקיון, סיוד גזעי עצים, עמידה בשער כש.ג. וכדומה. רובם ככולם אינם שופעים רוח לחימה או מצטיינים ברצון עז לפעילות יתר.
הסתבר שלאותו רס''ן אברהם, כדרגתו אז, היתה גישה מצוינת לחיילים אלה. הוא דיבר בשפתם, הפיח בהם התלהבות ורוח-יחידה, הם עבדו תחת מנהיגותו כמו שדים. אז הבינותי כיצד הצליח, למרות מגבלותיו, להבחר שוב ושוב לתפקידיו כמזכיר מועצת פועלים וכחבר במועצת העיר. הוא הקים בהצלחה את הגה''ס, קלט אספקה רבה והנפיק אותה ליחידות השונות בסיני ובמצרים. חייליו היו ''צדים'' עופות ובני צאן והארוחות באותו גה''ס היו ברמה קולינארית שונה מאד מזו שבמטבחי השדה הצבאיים בשטח...


פרק ה' - מעבר ''שיירת הקסדות'' למצרים

באחד הימים הגעתי עם שיירה גדולה, כ-‏120 משאיות עמוסות מכל טוב- תחמושת לתותחים, תחמושת לטנקים, דלק ומזון - אל קרבת התעלה. בשלב הזה עוד ירתה לשם הארטילריה המצרית ונראה שהיו לה קת''קים, קציני תצפית קדמיים, יעילים שכוונו את האש. כאשר הנהגים ראו את ההתפוצצויות החלו לפשות בהם ניצני מרד. עצרנו להתארגנות וסגירת הפערים שנוצרו בשל תקלות באלו משאיות ובשל פקקי תנועה בדרך, שנבעו מכך ששיירות שלמות עצרו בניגוד לפקודות על הכביש כי חששו לרדת לצדדיו אם מחמת חשש מיקוש, אם מחשש לשקיעה בחול ואם סתם מחוסר משמעת.

מספר נהגים הודיעו שהם אינם ממשיכים. אחד טען שהמנוע מתחמם, השני ציין שיש לו אשה וארבעה ילדים בבית ושלישי נימק שהמשאית היא מקור פרנסתו היחיד ואם תופצץ ירעבו בני-ביתו ללחם. אחרים אמרו בפשטות שאינם חיילים ולא יכנסו לכבישים מוכי-אש, ובעיקר לא יחצו את הגשר וסביבותיו שספגו אש ארטילרית כמעט ללא הפסק. חששתי מאד שהסרבנות תִפְשֶׂה בין כלל הנהגים כאש בשדה קוצים. זה לא היה המקרה להפעיל אמצעי משמעת, מה גם שרבים מהנהגים אכן באו ברכבם אך לא חוילו. גם לא היה בנמצא מלאי של נהגים צבאיים שינהגו במקומם. מה עושים? הציונות שבפי לא נשמעה יותר משכנעת מהפגזים המצרים. אספתי את חיילי בשני כלי-הרכב שעמדו לרשותי, והוריתי להם לנסוע לאורך התעלה ולאסוף אתי קסדות מצריות. רבים מהמצרים נסוגו ובהגיעם לתעלה, אותה התעתדו לחצות בשחיה או בעזרת ארגזי תחמושת ריקים, ושם נפטרו קודם לכל מהקסדות הכבדות.
אספנו עשרות קסדות וחזרנו לנהגים.

קבצתי את הנהגים ועמדתי בפניהם. הסברתי כי התותחים והטנקים שלנו במצרים עלולים להיות מושמדים אם לא יקבלו מיד את התחמושת. דברתי קצת ציונות, על חובתם לבניהם המשרתים בצבא, ולאלו הקטנים בבית הסומכים עליהם כי ימלאו את תפקידם. גם הסברתי שאין כל סיכוי שאיזו משאית תורשה לשוב מזרחה על מטענה החיוני. רק אז הצגתי בפניהם את הקסדות הרוסיות ששמשו את הצבא המצרי. אמרתי להם שזו פלדה רוסית משובחת, כמו פלדת הקלצ'ניקוב, שהשתכללה עוד ועוד מימי מלחמת העולם השניה, ואין שום סיכוי שאיזה כדור או רסיס יחדור אותה. בקשתי מהם שיאזרו עוז, כל נהג יטול מהערימה כובע פלדה ונצא לדרך.

אינני חושב שרובם האמינו לי לגבי הפלדה הרוסית, אך סיפור הקסדות שימש לאותם ממורמרים כסולם לרדת מעץ המרד. הם הבינו שדבר לא יועיל. כמו ישראלים טובים הם הוסיפו לרטון אך חזרו, חבושי קסדות, לקבינות הרכב והתניעו.

כל השיירה חצתה בשלום, משאית אחר משאית, עברנו לגדה האפריקנית, נסענו ליעדים ופרקנו את כל המטענים.
הודיתי לאל על הרעיון ולרוסים על הקסדות...


פרק ז' – אספקה לג'בל עתקה

ג'בל עתקה הוא הר נישא שגבהו מעל ל-‏850 מטרים מפני הים. דומה שזהו הגבוה בהרי מצרים האפריקנית והוא מצוי ממערב לעיר סואץ וסמוך אליה.
סיירת מטכ''ל בשיתוף טייסי מסוקים ותותחנים בצעה במקום מספר פעולות. פעם הנחיתו בפסגה שני תותחי 105 יבילים והפגיזו משם את מפקדות הארמיה השלישית, שקציניה לא הבינו מנין נחתה עליהם מכה זו. פעם נוספת נכבשה הפסגה בידי הסיירת שהשתלטה על אמצעי התצפית והרדאר שהיו בפסגה.

באימוני הקמת החת''פ בצענו אימוני הספקה בהיטס, דהיינו הקמת בסיס הטענה, תוך תכנון מקום הנחיתה למסוקים, מסלולי המשאיות, נקודות האבטחה וכו', אלא שהיה זה אימון חובבני שהעלינו על הכתב, רס''ן צנחנים לשעבר, יאיר גוזני ז''ל מערד,
שתוך כתיבת שורות אלו התקשרתי אליו על-מנת שיעבור על הכתוב והוכיתי אלם עת אלמנתו ספרה לי שהלך לעולמו בתחילת 2013. יהיו דפים אלו מוקדשים לזכרו.

יאיר גוזני ז''ל, שנתמנה מאוחר יותר למפקד החת''פים במקום אותו גור-אריה והגיע מוקדם לדרגת סא''ל, ואנוכי, לפי מיטב הבנתנו כאנשי כוחות היבשה, וללא הדרכה של חיל האויר או מפקדת ההספקה בהיטס של הצנחנים, כתבנו את ''תורת האספקה בהיטס של החת''פ''. דומני שיצירה ספרותית זו לא הגיעה אי-פעם למימוש ולא מצאה את מקומה הראוי ב''ארון הספרים היהודי''...

אפשר ובזכות ''תכנון'' זה נצטוויתי להצטרף למסוק האספקה שהביא תחמושת, מזון ומים ללוחמים שכבשו את פסגת ההר שבעורף האויב. שמחתי על המשימה שנפלה בחלקי, שכן מעולם לא טסתי קודם במסוק.

הגיע רס''ן או סא''ל ממפקדת הקת''פ עם האספקה. זו הועמסה בזריזות על המסוק. אותו קצין מסר בידי מפה ועליה התווה את מסלול הטיסה להר.
למזלנו טייסי המסוק בכלל לא התענינו במסלול שהתווה עבורם קצין תחזוקה, וטסו בנתיב שהם בחרו. בדיעבד הוברר לנו שאותו מסלול שהותווה בתחזוקה עבר בדיוק מעל למרכז הארמיה המצרית השלישית ותותחיה...

טסנו ונחתנו על ההר. פגשנו את הלוחמים העייפים ששמחו באספקה שהבאנו. מצאתי שם קסדה רוסית שסומנה בחזיתה בדרגת סג''מ מצרי. העמסנו אלו עודפים ושבנו אל כוחותינו. אצלי נותרה טיסה זו כחוויה גרידא, אך במלחמה קורה לא פעם שחוויה שולית עלולה להביא עליך מוות או שבי. החוויה הראשונה די לה שתבוא בשעתה והחוויה שניה מוטב לנו בלעדיה...


פרק ח' - הפגזה במצרים

בסיור אחר נתקענו עם הג'יפ על הגשר. אירע תקר בגלגל ונאלצנו להחליפו מיד.
בעוד אני עוסק בפתיחת הגוז'ונים, האומים שמהדקים את הגלגל לרכב, הבחנתי שכאילו החל לרדת גשם, כי היה מין תיפוף קל על הגשר והמים בתעלה נראו כאילו פוגעות בם טיפות. הרמתי ראשי אל על והנה השמים כחולים ללא עב. תמהתי מה מתרחש ואחד החיילים אמר לי: ''סיים מהר והסתלק מפה, אלו רסיסים של הפגזה''. סיימתי חיש וחצינו לאדמת מצרים.

במרחק של ק''מ או שניים מהגשר היתה צומת שכונתה צח 7 וממנה התפצלו הדרכים מערבה לתוך מצרים, צפונה לכוון פורט סעיד ומערבה לסואץ.
לנהגים יש נטיה להתקבץ עם רכביהם, לפטפט קצת, לעשן סיגריה בחברותא, אם בהמתנה, אם בתור למילוי מים במיכליות ובעוקבים ואם לפריקה. אחד מתפקידינו היה לפזר התקהלויות אלו לפני שפגז מְכֻוָּן אחד יביא לאסון. בצומת צח 7 פזרנו את כלי הרכב שהיו שם. הבחנתי ביניהם במשאית עמוסה בג'ריקנים של דלק. מבט בשעון הראה שמיכל הדלק שלנו כמעט ריק. עצרנו לצד המשאית, טיפסתי מעלה, הג'ריקנים הגבוהים ביותר היו כ4-5 מטרים מהקרקע. שחררתי שניים כאלו מהחבלים, השלכתי אחד מטה וחברי החל לתדלק בעוד אני עומד בראש הערימה וג'ריקן שני בידי. לפתע החלה הפגזה. אינני זוכר כבר כיצד הגעתי למטה, בקפיצה או בצניחה חופשית.
התרחקנו ממשאית הדלק מחשש שמא תתפוצץ אך עצרנו מיד: מולנו ניצבה משאית ענק עמוסה תחמושת...

נשכבנו שנינו, עמוס ואני, בתווך והתחלנו להתחפר בידינו ובמרפקינו בקרקע. חולדים, מסתבר, עושים זאת טוב יותר... שמענו התפוצצות קרובה. משאית אחת נפגעה ונהגה, שמשום מה הסתתר בקבינה במקום להתרחק מהמשאית, איבד את ראשו. ממש כך.
במחשבה לאחור אני מוצא שעדיף לתדלק בתחנת-דלק, למרות מחירי הדלק האזרחי, ולמרות שהכסף זורם מארנקך האישי...


פרק ט' – פציעה ופינוי

היה זה לקראת סוף הלחימה. צה''ל כיתר את הארמיה השלישית ועמד לחסלה. נצטוויתי לנסוע לישראל ולהוביל משם שיירת טילים שתוכננו להנחתה על הארמיה. לא ניתן לי כל פירוט, כל שידעתי הוא שמדובר בטילי זאב. הזאבים היחידים שהכרתי מקרוב [מדי] היו השפשפות בטירונות ובקורס מ''כים, אשר משהחמירו היית חש כאילו זאב נושך באחוריך. לא אמרו במה בדיוק מדובר, הבנתי את הרמז, וכחייל טוב לא שאלתי יותר מדי.

הגענו לבסיס. כל ''השיירה'' היתה מורכבת משתי משאיות עמוסות בארגזי עץ ענקיים, שני נהגים ואנוכי. יצאנו לדרך. מפאת הדחיפות בהבאתן לא עצרנו בדרך וברור היה לי ששני הנהגים היו עייפים מאד. בהגיענו בחשיכה סמוך לרפידים חשנו כי הארגזים מאחור זזו ממקומם וחששנו שישמטו בהמשך הדרך. על כן עצרנו וירדנו שנינו והתחלנו לחוף את הארגזים הכבדים למקומם. לפתע הנהג נאנק מכאב ואמר כי ''נתפס'' לו הגב. הוא לא יכל להוסיף לנהוג. מאחר והיה לי רשיון נהיגה למשאית החלפתי אותו. נכנסנו לבית חולים שדה שהיה בסמוך, הנהג נבדק ואושפז. בדלית ברירה חזרתי להגה.

אחרי נהיגה ממושכת הגענו ליעד. נכנסתי לקצין צנחנים וחי''ר ראשי. הוא הורה לנו להמתין. מאוחר יותר התברר שבאותן שעות התקיים מו''מ בין צה''ל למצרים על הפסקת אש. אחרי מספר שעות פקדו עלי להשיב את המטען שעל המשאיות לבסיס המוצא. אמרתי מספר מילים בערבית מדוברת לזכות הארמיה המצרית השלישית וישבתי שוב על ההגה. איש לא חשב ''לתרום'' לנו נהג.
בדרך אספתי קצין שהמתין לטרמפ ארצה. אחר-כך הסתבר שהוא רופא.

למצרים היה כלל-ברזל: כאשר הוסכם על הפוגה הם היו ממתינים לשעת כניסת ההפוגה לתוקף כאשר כל כלי נשקם טעונים, וברגע הפסקת האש היו יורים בכל הכלים מנת אש אחת ומרוקנים אותם עלינו. כך קרה גם הפעם, אנו כבר היינו בציר ''עכביש'' המוביל מהתעלה מזרחה.

הירי הפתאומי גרם להשתוללות ולאובדן עשתונות כללי על הכביש. קומנדקר שבא מולי עם אנטנה משוחררת פנה בפראות, האנטנה שלו פגעה במשאית ופצחה את המראה השמאלית. משאית אחרת שבאה אחרי אותו קומנדקר ממש עלתה על המשאית בה נהגתי. שברתי מיד את ההגה ימינה וירדתי מהכביש. התאונה נמנעה אלא שגלגליה הקדמיים של המשאית שלי נתפסו בקוליס עמוק או תעלה שהיתה בצד הדרך, וגרמו לסיבוב מהיר, מפתיע וחזק של ההגה. ידי הימנית נתפסה בין חישוריו וחשתי כאב עצום. אחרי כעשרים דקות הכאב שכך מעט.
הרופא שהיה ברכב ירד מיד, בחן את ידי, חיפש ומצא איזו פיסת עץ או ענף, הוציא תחבושת וקיבע במומחיות את ידי השבורה, אמר שלום, נטל את תרמילו ונעלם. עד היום איני יודע מי הוא ומה שמו.
המסקנה: למקרה תאונה תמיד טוב להצטייד קודם ברופא...

את המשאית אי אפשר היה לנהוג עוד כי הסרן הקדמי שלה נשבר. כך המשאית ואני נשברנו יחדיו. לאחר מכן פוניתי מהמקום לבית-החולים הדסה בירושלים, נבדקתי, גובסתי ומשום-מה אושפזתי. דאגתי להודיע לרעייתי ברוריה על הצרה החדשה, והיא, שהיתה רצוצה מלרוץ עם ילדינו הקטנים למקלט באזעקות, עלתה ירושלימה.
במיטה לידי שכב קצין צנחנים ג'ינג'י מזוקן פצוע, שלחם באותה חדירה מטופשת לעיר סואץ ונפגע שם קשות בכף ידו. הרווח היחיד מאותה פציעה היתה הידידות שצמחה שם ביני לבין אותו קצין- איציק בונים מקיבוץ משמר הנגב.
אדם יקר נוסף שהכרתי מאוחר יותר עקב אותה פציעה היה פרופ' גד טורק ז''ל, אורטופד מנתח מהולל מבית החולים סורוקה, שככל הונגרי הגון היה בעל חוש הומור מפותח שאהב להתבדח ולצחוק. האמינו לי – זו מעלה גדולה לכל אדם, ולרופא אורטופד בפרט.

אחרי יומיים-שלושה מיותרים בבית החולים נשלחתי לבית הבראה, גם הוא מיותר לפציעתי, במדרשת רופין שבעמק חפר. שם הדריכו [?] אותנו חיילות-ילדות חמודות בנות 19. בעיקר זכורה לי נערה מקסימה בשם אילה מקיבוץ ששה-אליהו.
לא הורשיתי לחזור ליחידה ונדרשתי להשאר מספר שבועות באותה מדרשה.

בסופו של דבר חזרתי למצרים, ליחידה, כבר איני זוכר אם הגבס הורד קודם או מאוחר יותר.
יאיר גוזני, שנתמנה כאמור למפקד היחידה והועלה לדרגת סגן-אלוף, קבע בפשטות: ''היית חודש בישראל, החברה פה כמעט ולא יצאו. אתה תשאר במצרים עד לפינוי ותטפל באשר יוטל עליך''. לא התווכחתי וכן היה.

אחד התפקידים המרגיזים שהוטל עלינו היה לספק מים לארמיה השלישית הנצורה. לא רק שהם פלשו, הרגו, שבו והתעללו; לא רק שבגללם שברתי את ידי - הנה במקום טילים עוד הייתי חייב להוביל להם מים בג'ריקנים יפהפיים, מפלסטיק לבן, שסיפק האו''מ. צה''ל השתמש בג'ריקנים למים מפלסטיק שחור, צבע שאינו מעורר רצון מיוחד לשתיה שאינה הכרח.
כרגיל בשל חוסר ידיים נשאתי גם אני, במו-ידי, מים חיים לאויב המכותר והמובס.

בסופו של דבר הייתי מיוצאי מצרים האחרונים. לא צעדנו במדבר, לא קבלנו שוב תורה מסיני, לא אכלנו מָן וּשְׂלַו, אך עשינו את שהוטל עלינו



תודה גדולה לאל''מ (דימ.) גיל אבטובי שקרא את הכתוב, תיקן, השלים, ביקר, האיר ויעץ.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי