פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית (ב')
יוסף אורן (יום חמישי, 06/06/2013 שעה 19:00)


נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית (ב')

המשך העיון בסיפורי הקובץ החדש של ישעיהו קורן – ''שתי כפות ידיים ומלה''1

יוסף אורן



המאמר הוא המשך לחלק א'

ברגישותו קלט יוליק שבין הוריו שורר מתח שהולך ומתעצם, ומתוך חרדה, שמא הוריו עומדים להיפרד זה מזה, הוא מתחיל לאסוף פרטים עליהם כדי לפרש בעזרתם את מה הצפוי להתרחש בחייהם ובחייו. איסוף הפרטים מסייע לו להבין לראשונה שלאביו ולאמו עולמות שונים וציפיות שונות מהחיים, ומלבד שהם שונים זה מזה, קיימות גם מחלוקות ביניהם. כעת הוא מבין את קוצר-רוחה שמגלה אמו כלפיו לאחרונה ואת התרעומת שלה על הבית ששכרו למגוריהם. וכמו כן הוא מבין שהמורה קיפניס, אשר נוהג להתקלח אצלם ביום שמחממים אצלם את הדוד, איננו ידיד המשפחה, אלא גבר המחזר אחרי אמו באמצעות ספר צנום שהביא לשיחתם – תרגום לשירי ''מנגינות עבריות'' של הלורד ביירון – שיחה שהיא למורת רוחו של אביו ומשמשת עילה למריבה שפורצת ביניהם (עמ' 67-66).

עטיפהבהדרגה זיהה יוליק שהריונה של אמו, העומד להוסיף ילד שלישי למשפחה, הוא שהוליד את המחלוקת בין הוריו. אישור על כך קיבל מהאזנה לשיחה נרגזת בין אמו לסבתו, ואף ש''לא הבין מה הן אומרות ועל מה הן רבות'', קלט את המילה ''אסור'' שסבתו חזרה עליה ביידיש שוב ושוב (עמ' 77). אחרי שיחה זו כבר הובנה לו מטרת נסיעתה של אמו אל רופא בתל-אביב, ובמיוחד כאשר הבחין שאביו מסר לה צרור קטן, מגולגל ועטוף בנייר עיתון, סכום כסף שלווה משותפו להובלות, העגלון התורכי אשכנזי. גם אם יוליק איננו יודע להסיק בביטחון מוחלט שמטרת הנסיעה היא לביצוע הפלה, אין ספק שהבין כי אמו נוסעת לתל-אביב בניגוד לדעתם של סבתו ושל אביו, וגם הרגיש שהנסיעה הזו תהיה גורלית למשפחה ובה יוכרע אם המשפחה תתגבר על המשבר שפקד אותה או שתתפרק.

רובו של הפרק הרביעי של הנובלה (עמ' 145-81) מוקדש לתיאור שעות החרדה שחווה יוליק ביום שבו נסעה אמו אל הרופא בת''א. תחילה ניסה להעסיק את עצמו בחדרו. אחר-כך הצטרף לחבריו והשתתף בשיחתם ובתעלוליהם, כי קיווה להשכיח ולשכך בחברתם את מתח ההמתנה לשובה של אמו מת''א. פרקי זמן נוספים העביר לבדו בשיטוט במקומות שבהם אהב להתבודד. מדי פעם חזר ושאל את אביו אם אמו כבר חזרה מנסיעתה, ולבסוף הצטרף להובלות שביצע אביו. כל אותן שעות לא הפסיקו עיניו, שהן ''המצלמה'' שלו, לקלוט אירועים שרומזים על הדאגה והחרדה שקיננו בתוכו ביחס להריונה של אמו, כגון: הבטן ההריונית הגדולה אשר מכבידה על תנועותיה של אמו של אברמיקו (עמ' 111), הפרה שרובצת ומסרבת לקום, שאולי צריכה להמליט (עמ' 115). גם חלק מהשאלות שהיפנה יוליק לאביו עסקו בהמלטות אצל בעלי-חיים.

החרדה התפוגגה אצל יוליק רק כאשר אמו חזרה לפנות ערב הביתה מהביקור אצל הרופא בתל-אביב והניחה על השולחן את הגליל העטוף בנייר-עיתון עם הכסף. מדבריה ביידיש לאביו הבין שלא ביצעה את ההפלה, משום שהבדיקה העלתה שהיא כבר בחודש מתקדם מדי בהריונה (עמ' 145), ואפשר שבעצמה התחרטה מביצוע ההפלה כאשר היתה בתל-אביב. יוליק נרגע לחלוטין כאשר הבחין בחיוך שחזר לפניו של אביו ובשינוי בהתנהגותה של אמו, שחזרה להיות נינוחה.

לכן לא השתהה יוליק הרבה, כאשר הודיעה אמו שתפנה את המגרות מספריה ותעביר אותם לאיחסון באורווה, כדי לפנות מקום לחפצי התינוק שעתיד להתווסף למשפחה. אף שבחוץ ירד גשם, התעקש לבצע מיד את העברת הספרים לשם. בעודו רץ בגשם לשוב מהאורווה לביתם, חלפו במוחו כל האירועים שחווה באותו יום, כאשר ציפה במתח לשובה של אמו מת''א. ומתוך המראות שחלפו במוחו והבזק האור של הברק אשר הדליק כעת ארץ ושמים התגבשה בדמיונו תמונה של זעקה יולדת ברגע לידת התינוק: זעקה גדולה וראש של תינוק. תמונת הדמיון הזו הרעידה את גופו של יוליק, נברה בעורקיו, אבל לא פרצה החוצה, נותרה בלבו, כלואה (עמ' 149).

בסצינה זו, שהיא שיאה של הנובלה ואשר סופרה תוך חריגה מכוונת מהפואטיקה של ''המצלמה'', התיר לעצמו קורן לחשוף להרף-עין את חיי הנפש של יוליק בשיטת הסיפר הרגילה והמקובלת בסיפור הריאליסטי המסורתי. אך מיד חזר והפעיל את ''המצלמה'' בסיום הסיפור: בדרכו לשוב הביתה, הבחין יוליק בבוץ בחיתול הישן, שאמו ניגבה בו את פיה אחרי שהקיאה בבוקר ושאביו ניגב בו אחר-כך את הזיעה מפניו ומידיו – הוא החיתול שהיה ספוג בלֵחוֹת של אמו ושל אביו ובמשך היום היה תלוי לייבוש על חבל הכביסה בחצר (עמ' 93). ובלי להסס ''התכופף, הרים אותו, ובשני מקלות-כביסה תלה אותו על החבל מחדש'' (עמ' 149), כמו מניף דגל המכריז על הפיוס בין הוריו ועל היערכותה של המשפחה כמשפחה מלוכדת ללידת התינוק החדש.


שלושה סיפורים נוספים

שלושת הסיפורים הנוספים שצורפו לנובלה ''יוליק'' (בעמ' 207-153) משלימים אותה היטב הן בתוכן והן בהפעלת הפואטיקה הצילומית. אך מאחר שהדיון בסיפור האוטוביוגרפי ''שתי כפות ידיים ומלה'' כבר נעשה בפתיחת המאמר, נותר עוד להנהיר כעת בקצרה את עלילתם של שני הסיפורים הקצרים האחרים.

הסיפור ''הרים כחולים, כמו ים'' מספר על חוויה פנתיאיסטית שחווה יוליק בחברת אמו בהיותו בן שש, כלומר בהיותו צעיר בשלוש שנים מגיבור הנובלה ''יוליק''. אך מאחר שהסיפור הזה מתרחש בשנות החמישים, שנים אחדות אחרי שהמדינה כבר נוסדה, אי-אפשר להציבו כפרק מוקדם יותר לפרקי ''יוליק'', המספרים על ילד בן תשע בעל אותו שם אך בזמן אחר – בשלהי שנות המנדט.

אף שאמו של יוליק אסרה עליו תמיד להתקרב אל הבִּצָּה המשתרעת אחרי מסילת הברזל העוברת ליד גדר הגבול, הפרה פעם היא עצמה את האיסור שלה. באותו יום ברח יולק מאמו כדי להסתתר מפניה, אך תעה והתקרב אל הבצה. פתאום הבחין באמו שניצבה גם היא על שפת הבצה, מוקסמת כמוהו ממראה הנרקיסים. ועל אף שאמו היתה בחודשי הריון מתקדמים, לא עמדה בפיתוי ונכנסה לבצה לקטוף אחדים מהם.

מעולם לא ראה יוליק קודם לכן את אמו כה משוחררת, פרועת שיער וגם לא מקפידה על לבושה. ולפתע, בהשפעת המראה הזה של אמו והריח של הנרקיסים, וילון של ערפל ירד על עיניו... כל גופו נשטף במים, בגדיו ונעליו היו כבדים, והוא עצם את עיניו, עצר את נשימתו, צלל מתחת לגלים (עמ' 167). חוויית הדמיון הארוטית והחזקה הזו, שחווה עם אמו באותו יום, לא הירפתה ממנו גם כאשר כבר היה במיטתו: הגלים שגלשו מההרים הכחולים הציפו שוב את גופו, הוא נחנק, נמס, לא היה קיים, ורק מבטו עוד זרם מתוך האפלה אל הכתם העגול והמטושטש של אמו, שהינומת פרחים רקומה, לבנה ודקה, עטפה אותה (עמ' 169).

בהקשר לסיפור הזה, המשוחרר לגמרי מחומרות הפואטיקה של ''המצלמה'', כדאי להזכיר סיפור קצר, שהוא מהיפים ביותר מבין סיפוריו של בנימין תמוז. בסיפור ''אופק'' תיאר גם תמוז חוויה פנתיאיסטית שחווה תלמיד אשר איחר לטיול של הכיתה. כעבור יום ננזף על האיחור וגם על כך שלא ידע להסביר כמו חבריו את המונח ''אופק'' שהוסבר באותו טיול, אף שדווקא הוא היה היחיד בכיתה שהרגיש בחושניות מלאה את האופק, כי באותו יום צפה מגבעת כורכר בקצה המושבה למקום שבו השמים והארץ מתחברים כמו בנשיקה של אוהבים וגם הוא נטל חלק במעשה האהבה שלהם עד אובדן חושים, כי כמעט נרדם בחברתם.

בסיפור השני מן הנוספים בסוף הכרך, ''שעה ביום'', הגיבור הוא אמנם נער בגילו של גיבור הנובלה ''יוליק'', וגם זמנו של האירוע שחווה התרחש לו לפני ייסוד המדינה, אך שמו איננו יוליק נתנזון כי אם מיקי גלוזמן. למרות השם השונה, הדמיון בין מיקי ויוליק הוא מושלם.

אחרי שנים נכנס מיקי הבוגר להטיל סדר במחסן העמוס בגרוטאות מתקופות שונות של חייו. ותוך כדי כך הוא נזכר, שבהיותו ילד אילץ אותו יום אחד הפרחח של השכונה לטפס על עץ ברוש, כדי לרוקן קן של דרורים מהביצים שהם דגרו עליהם, ולהניח שלוש אבנים במקומן, כדי לבדוק אם הדרורים ימשיכו לדגור גם עליהן. אך משגילה שבקן שזור חוט רקמה של אמו, נרתע אז ולא ביצע את המעשה שהוטל עליו לבצע. והנה אחרי שנים, מגלה מיקי שדרורים בנו קן בפתח האוורור של המחסן שלו, וגם הם שזרו בו חוטי רקמה של אמא כלשהי. הגילוי הזה ממלא אותו בשמחה, כי גילוי הקן במחסנו מתפרש אצל מיקי כמחווה של תודה ושל אמון מהדרורים לאותו ילד, שבזכות אמו חמל בילדותו על הקן שהדרורים עמלו לבנותו, הטילו בו ביצים וציפו שאפרוחיהם יבקעו מהן.


הבשורה בקובץ החדש

בסיום העיון בסיפורי הקובץ הזה, אי-אפשר להימנע מהעלאת ההשערה, כי כוונתו של קורן, ואולי גם שאיפתו המקורית, היתה לכתוב עם החומרים הדומים, ששיקע בנובלה ובשלושת הסיפורים האלה (המרחב הנופי, הדמויות וחוויות הילדות), יצירה בהיקף רומאן. כמו כן אפשר להניח, שעל-ידי התאמת הזמנים ואיחוי הדמויות, יכול היה ישעיהו קורן להגשים את כוונתו זו בלי הרבה מאמץ. ואף-על-פי-כן אל לו וגם לנו להצטער שלא הצליח בכך, או שבשלב כלשהו ויתר על כך, כי בזכות זה קיבלנו קובץ סיפורים שהותיר מרחב וקיום לכל חווית ילדות בנפרד. ובסופו של חשבון עולה משקל הפרודות על מה שהיה יכול להיות משקלה של יריעת רומאן המחברת חוויות שונות יחד תחת אילוציה של התבנית המשותפת.

ואשר לחוויות עצמן שישעיהו קורן שיתף אותנו בהן בנובלה ''יוליק'' ובשלושת הסיפורים שהוסיף אחריה בקובץ זה – הן משקפות אופטימיות שלא היתה ביצירות שפירסם בספריו הקודמים, שבהם עסק בצדדים האפלים של הקיום, בילדים אלימים המתעללים בבעלי-חיים, בהווי של אנשים משולי החברה הנורמטיבית ובבדידותם של גברים קשוחים. כאשר לנושאים הללו צורפה שיטת הסיפר של ''המצלמה'', היו סיפוריו הקודמים הרבה יותר ''אפלים'' מסיפורי הקובץ הנוכחי, שהינם צלולים ו''מוארים'' יותר. סיפורי הקובץ הזה משקפים מבט מרוכך ומפויס ואפילו רומנטי יותר של ישעיהו קורן על ילדותו באותה שכונה בשולי המושבה כפר-סבא, שבה חיו מהגרים בדוחק ועבדו קשה כדי לשרוד בארץ. עשרים השנים, שבהם לא פירסם קורן מיצירותיו, לא עברו, כך מסתבר, באפס מעשה, שהרי בהגיע המועד המתאים – שב ופרח נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית.



  1. על ספרו זה זכה ישעיהו קורן בפרס ברנר לשנת 2013.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי