פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_7355

(שלח ע''ג) היחס שבין רוחניות לגשמיות
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 31/05/2013 שעה 7:00)


(שלח ע''ג) היחס שבין רוחניות לגשמיות

נסים ישעיהו



כל המצוות שמקיימים יהודים בכל מקום בעולם, כולל לימוד התורה, עולות לשמים דרך ארץ ישראל. אז מי שמוותר על האחיזה בארץ, על איזשהו חלק ממנה – באיזו דרך יעלו מעשיו או תורתו לשמים?
כידוע, אנחנו טוענים שהתורה אקטואלית לגמרי, תמיד; שבכל פרשה אפשר למצוא את ההוראות השייכות לשבוע שבו היא נקראת ועל כן צריכים להשקיע מאמץ במציאת אותן הוראות. לא תמיד זה קל, למצוא את הקשר המיידי בין פרשת השבוע לבין האירועים השוטפים בחיינו, אבל תמיד הקשר קיים ותמיד זו המשימה שלנו. מבחינה זו, מבחינת הקושי למצוא את ההקשר המיידי בין התוכן של הפרשה ובין האירועים השוטפים, שונה מאד לכאורה פרשת השבוע שלנו, בכך שהקשר הזה נראה בה גלוי לגמרי. רבים וטובים כתבו, ועדיין כותבים, על הגילויים הבלתי מובנים של מאיסת (חלקים מ)העם הנבחר בארץ הנבחרת, ומשווים תופעה מאוסה זו למסופר בפרשת השבוע שלנו. אבל צריכים לשים לב שהנושא הזה, למרות שהוא הפותח את הפרשה, אינו הנושא היחיד שעליו היא מספרת; יש גם כמה מצוות בפרשה וצריכים לבדוק מה הקשר.

כידוע, פרשת השבוע נקראת ''שְׁלַח'' על שם הפועל הראשון שבגוף התוכן (במדבר י''ג): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. אבל, כפי שדיברנו כמה פעמים בעבר, שמה של כל פרשה בתורה, מלמד על וכולל את כל תוכנה של הפרשה. כאמור, בהמשך הפרשה יש כמה מצוות, ובסיומה מופיעה לראשונה המצווה הכי כללית, מצוות ציצית. וצריכים להבין, אומר כ''ק אדמו''ר מליבאוויץ', מה הקשר בין שמה של הפרשה, שם שמתייחס לכאורה רק לאירוע המסוים של שילוח המרגלים, ובין המצוות שכתובות בהמשך הפרשה? אומר הרבי שכדי להבין זאת צריכים להבין קודם את מהות חטאם של המרגלים; כי לכאורה, אם נבחן את הגדרת התפקיד שהוטל עליהם ואת הדו''ח שהביאו, הם בסך הכל מילאו את תפקידם.

הם נצטוו: יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; (...). וכאשר שבו משליחותם, הביאו דוגמאות מפרי הארץ ודיווחו כי: (...) בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד (...), עד כאן הכל בהתאם לשליחות שקיבלו ולכאורה אין שום בעיה. למשה לא היה שום ספק שעולים וכובשים את הארץ, כך ציווה ה' וכך יהיה. הוא שלח אותם לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן כי זו הדרך הנכונה לפעול בעולם הזה, בדרך הטבע. אם יהיו זקוקים לנס כדי לנצח – הקב''ה יעשה נס, אין ספק, אבל צריכים לפעול בדרך הרגילה.

יוצא שהמרגלים היו אמורים להצביע על נקודות תורפה במערכי ההגנה של יושבי הארץ, בשביל זה שלחו אותם. במקום לעשות זאת, הם כמו הגדירו מחדש את שליחותם בהתאם לנטיות לבם: אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. על פי זה, אומר הרבי, מובן שההוראה מסיפור המרגלים שייכת, לא רק ליחס שלנו לארץ ישראל, כארץ הקודש או כנדל''ן חס ושלום, אלא היא שייכת לכללות התורה והמצוות; שכן יסוד עיקרי בקיום כל המצוות הוא – שמכיוון שאלו ציוויים של הקב''ה, ברור הדבר שאפשר לקיימן, שהרי אין הקב''ה מבקש מאתנו, אלא לפי כוחנו. והרי אפילו סתם אדם, אם הוא רק בן דעת, לא יבקש מזולתו לעשות משהו שמעבר לכוחו, קל וחומר הבורא יתברך – שיודע בדיוק מוחלט את גבולות כוחנו – שלא יבקש מאתנו מה שמעבר לכוחות שנתן לנו.

הרי עניינן של כל המצוות הוא לעשות לו יתברך דירה פה, בעולם החומרי, לחשוף את הרוחניות המסותרת מאחורי מעטפת של חומר. לפעמים זה נראה קשה ואפילו בלתי אפשרי, כי החומריות שולטת בעולם הזה ונראה כאילו העולם מגלה התנגדות פעילה לרוחניות ולקדושה, אבל הידיעה שמדובר במצוות של הבורא יתברך, שמבקש מאתנו רק לפי כוחנו כנ''ל, אמורה לסייע לנו לגבור על כל המכשולים ולקיים את המצוות. ואם יש תקופות או תחומים שבהם מתגבר חושך העולם הזה עד שאין רואים דרך להחדיר לתוכו את אור המצוות, הנה לזה מועילה ה'מסירות נפש' של יהודי. והרי זה מה שהכרזנו במעמד הר סיני, ''נעשה ונשמע'' נעשה גם אם השכל לא רואה בזה שום תועלת, לא רואה שום דרך להתגבר על העולם.

ייחודה של ארץ ישראל


אז אם הקב''ה ציווה אותנו לכבוש את הארץ – ברור שנצליח, אבל כמו בכל המצוות – צריכים לפעול בדרך הטבע וזה מה שביקש משה. המרגלים היו אמורים לדעת את זה; הם הרי עמדו למרגלות הר סיני והכריזו ''נעשה ונשמע'' שכנ''ל, פירושו שנעשה את המצווה גם אם אין רואים שום דרך להגיע לתכליתה, לכיבוש הארץ במקרה הזה. ההכרזה ''נעשה ונשמע'' מבטאת מוכנות נפשית למסירות נפש על קיום המצוות. מסירות נפש פירושה שעושים את המעשה הנכון (את המצווה) גם אם המעשה אינו מתיישב עם השכל ואף אם הוא מנוגד לו. שוב, עושים מתוך אמונה פשוטה בבורא יתברך ובמשה רבנו, שאם זה מה שציווה – אין מצב שלא נצליח, ולא משנה מה השכל שלי אומר. ועל דרך פירושו של רש''י לפסוק: ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ. צווח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?

השומע היה סבור שבא לספר בגנותו; מתוך שהי' בלבם על משה בשביל דברי המרגלים – שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר, והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו:
והמסקנה שלו מעניינת ומאד הגיונית: עָלֹה נַעֲלֶה - אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם – נצליח בכל דבריו. המרגלים לא חשבו כך, העובדה שנתבקשו להשתמש בשכלם ולהביא מידע שישמש לתכנון המערכה, בלבלה אותם; חשבו שהשכל (שלהם) יקבע אם ניתן לקיים את המצווה וזנחו את מסירות הנפש שעליה הכריזו בהר סיני. וגם את האמונה שמו בצד; התאיינו לפתע כל חוויותיהם בחמישה עשר החודשים האחרונים; שכחו את יציאת מצרים, את קריעת ים סוף, את המן ואת מעמד הר סיני, את הכל ''שכחו'' ברגע שנתפסו למחשבה שהם יכולים ורשאים לקבוע מה אפשר ומה אי אפשר לעשות.

הסיפור הזה פותח את פרשת השבוע שלנו ועל שמו נקראת הפרשה כולה, כי יש בו מסר נצחי ביחס לדרך שבה עלינו להתייחס לקיום המצוות כולן, לא רק למצוות שקשורות בכיבוש הארץ. אמנם המסר הכללי והעקרוני הזה מוגש לנו דוקא במצוות כיבוש הארץ, כי במצווה זו, יותר מבכל מצווה אחרת, מתקיימת הכוונה העליונה לעשות לו יתברך דירה בעולמות התחתונים. וזאת משום שהארץ הזאת מיוחדת מכל הארצות והיחוד שלה כתוב בפסוק (דברים י''א): יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. כלומר, ההשגחה העליונה גלויה ופנימית בארץ ישראל יותר מבכל ארץ אחרת בעולם. או במלים אחרות, זה אומר שהאלקות, הקדושה מורגשת בה, בגשמיות שבה, יותר בגילוי מבכל ארץ אחרת.

למעשה, בכל מצווה שעושים, גם אם זה מחוץ לארץ ישראל, אנחנו מחברים את הגשמיות עם האלקות, אבל היכולת שלנו לעשות את החיבור הזה בכל מצווה ובכל מקום בעולם, נובעת מעובדת היותו של החיבור הזה מוּבְנֶה בארץ ישראל. מכאן יוצא דבר מעניין, מעורר מחשבה; מי שמוותר על ארץ ישראל, מי שמעניק לאיזושהי מצווה חשיבות העולה על חשיבות האחיזה שלנו בארץ ישראל, מוותר למעשה על עשיית דירה לקב''ה בעולמות התחתונים. כי כל המצוות שמקיימים יהודים בכל מקום בעולם, כולל לימוד התורה, עולות לשמים דרך ארץ ישראל. אז מי שמוותר על האחיזה בארץ, על איזשהו חלק ממנה – באיזו דרך יעלו מעשיו או תורתו לשמים? הרי בוויתורו על חלק מהארץ, ר''ל, הוא שלל את האפשרות לחבר את הגשמיות עם האלקות.

נשאר רק להבין, מדוע השיגור של המרגלים לא היה בציווי מאת ה', כפי שמביא רש''י בפירושו, שה' יתברך אומר למשה: שְׁלַח-לְךָ – לדעתך, אני איני מצוה לך; אם תרצה – שלח. והרי אם זה עניין כל כך עקרוני – היינו מצפים שהקב''ה יצווה בפירוש לפעול בדרך הזאת, אז מדוע הוא השאיר זאת להחלטה של משה? מסביר הרבי כי בהמשכת אלקות בעניינים הגשמיים על ידי קיום המצוות, הכוונה היא שהאדם יתעלה יותר ויותר, עד למדרגת עליון כביכול. כדי שזה יקרה, כדי שקיום המצוות יביא להתעלות כזאת – האדם צריך לקיימן מיוזמתו, מדעתו, לא רק מפני הציווי העליון. אמנם גם כך הוא מתעלה, אבל זו התעלות מוגבלת; התעלות אמיתית ניתן להשג על ידי יוזמה וחתירה לקיום המצוות ביתר דיוק וביתר הידור. וזו התכלית, שנבראים ''תחתונים י(ת)עלו ל(מדרגה של) עליונים''.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.







מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.