שורות אלו נכתבות בעיצומו של שבוע המתים. זה עתה סיימנו את טקסי יום הזיכרון לשואה ובעוד ימים ספורים יתקיים יום הזיכרון לחיילים שנהרגו.
יום הזיכרון לשואה מרגש אותי ומרגיז אותי. מרגיזים אותי נאומי ראש הממשלה ונשיא המדינה שמגייסים את האירוע למטרותיהם הפוליטיות הנלוזות. שוב חוזרים על המנטרה בדבר סכנת השמדה מצד אירן, ומיד מוסיפים שלא כמו בזמן השואה עתה יש לנו צבא, ועוד פעם צבא ושוב צבא ונגן על עצמנו ורומזים שאם ''העולם'' לא יפעל, הכוונה היא כמובן לארה''ב, אנחנו (שוב) ''נגן על עצמנו'' כי יש לנו ''צבא מפואר'' ומיד באה נימה מפחידה ''שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו'' אבל הפעם יש לנו (שוב) צבא וכך הלאה. ישראל ממש דוחפת את ארה''ב למלחמה, והמעצמה הזו, שנכוותה קשות ממלחמות שניהלה ומנהלת, מנסה להרגיע את ישראל במנטרה ''כל האופציות על השולחן'' וממש מתחננת לישראל לתת סיכוי לדיפלומטיה. והאנטישמים? הם חוגגים אל מול הזנב שמכשכש בכלב.
בשורת הטקסים ביום זה חסר לי המימד האוניברסאלי. אורח שיבוא מכוכב לכת אחר לטקסי יום השואה בישראל יחשוב שהנאצים רצחו רק יהודים; שכל הסיפור של גרמניה הנאצית מתמצה במלחמה נגד היהודים. והרי זה סילוף גס של ההיסטוריה. אילו גרמניה הנאצית הייתה מתרכזת רק במלחמה ביהודים, יש להניח שמלחמת עולם לא הייתה פורצת, והפלישות לפולין, צ'כיה, רוסיה, סקנדינביה, יוגוסלביה, אפריקה לא היו מתרחשות. בגלל היהודים בלבד גרמניה לא הייתה מסתכסכת עם כל העולם. חשוב להדגיש: הנאצים היו קודם כל אויבי האנושות. תורת הגזע משולבת בשאיפות אימפריאליות חרגו מהעניין היהודי. הרייך בן אלף השנים אמור היה לשלוט באירופה ללא יהודים וללא צוענים וללא שחורים וללא קומוניסטים וסוציאליסטים וליברלים והומוסקסואלים ובעלי פיגור שכלי.
במלים אחרות, השואה היהודית היא ייחודית אבל לא יחידה בפשעי המשטר הנאצי ועל כן יש חשיבות בשילוב ההיבט האוניברסאלי במסגרת יום השואה. אלא שאת זאת בדיוק רוצים למנוע המופקדים בישראל על הנושא.
שהרי הלקחים האוניברסאליים מהשואה הם קודם כל שמירה על זכויות אדם, דמוקרטיה, כיבוד מיעוטים, סיוע לפליטים, מאבק בגזענות, וכל אלה הם מילים גסות בישראל הקולוניאלית של היום בה חוגגת הגזענות וההתנשאות כלפי שחורים וערבים.
בישראל גדל דור של בורים בכל הקשור למלחמת העולם השנייה. השואה הפכה לטיולי צעדה במחנה אושוויץ. הצבא שולף חיילים ממשימות הכיבוש והדיכוי ושולח אותם כמשלחת צה''ל למחנות ההשמדה, והם חוזרים משם מלאי מוטיבציה להמשיך במטלות שמירת הכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים.
כך עושים גם בתי הספר התיכוניים. בעידוד משרד החינוך, שולחים נוער לפני גיוס לאושוויץ ושם מקבלים שטיפת מוח על חשיבות הצבא היהודי כלקח העיקרי והם חוזרים משם מלאי מוטיבציה להתגייס לצבא. למרבה האירוניה, מחנה אושוויץ הפך לזרוע הסברה יעילה להעלאת קרנו של הצבא ולצידוק הגזענות הישראלית בידי המופקדים על החינוך בישראל. השנה עמד הרמטכ''ל
בני גנץ בראש המיצג ''אושוויץ כמקדם יוקרת הצבא''. האבסורד במצעדי אשוויץ בא לידי ביטוי השנה, כאשר בנק לאומי שלח גם הוא קבוצת עובדים לצעדת אושוויץ והם נראו על מסך הטלביזיה עם שלט של הבנק, וכך הפך אושוויץ גם למקדם פרסומת מסחרית לאותו בנק שסירב להחזיר כספי נספים ליורשיהם.
מרגיזה אותי היחידה הצבאית הניצבת על במה בטקס המרכזי ברחבת יד ושם, שהרי מדובר בחיילים שנלקחו ממשימות כיבוש ודיכוי ועם סיום הטקס יחזרו למלא תפקיד של קלגסים. חיילי הצנחנים בטקס הם תזכורת שלקחי השואה לא נלמדו.
מרגיז אותי שמרבים לדבר בשם ששת המיליונים מבלי שאיש מהם יכול לענות. בתפילת אל מלא רחמים שחובר במיוחד לזכר הנספים בשואה – טקסט מרגש עד לקטע בו נאמר כי הם ''הלכו לעולמם על קידוש השם'' וכי ''ה' הוא נחלתם''. כך משתלטת הדת על החיים בישראל. החילונים לא נרצחו על קידוש השם ומיליון ילדים יהודים לא נרצחו על קידוש השם וה' לא היה נחלתם, כי הם טרם עיצבו השקפת עולם.
בני אדם נרצחו על מזבח אידיאולוגיה גזענית מטורפת בין שהיו יהודים או צוענים, וחבל להכניס כאן את האלוהים, שהרי אם הוא קיים הוא שתק כמו ממלא מקומו, האפיפיור. מדוע צריך להכניס את הדת לטקס שהוא חילוני במהותו? מה עוד ואילו ששת המיליונים היו חיים בישראל, חלק ניכר מהם לא היה מוכר כיהודים, בין משום שנישאו ללא יהודים בין משום שהאם לא יהודיה, רק האב, והם היו נקברים בחלקות נפרדות, כפי שקורה היום, למרבה הבושה, עם חיילים שהרבנות הטילה ספק ביהדותם. אם כבר מערבים את הרבנים הראשיים, האשכנזי קורא פרק מתהילים והספרדי אומר קדיש, מן הדין להזמין גם כומר לטקס שיאמר תפילה לזכרם של כל היהודים בספק שחטטני טוהר הגזע בבתי הדין הרבניים היו מטילים בהם דופי. מרגיז אותי שבטקס חילוני הנערך תחת כיפת השמיים, חובשים אנשים חילוניים כיפה כאילו מדובר בבית כנסת.
בעוד מנהיגי המדינה מדברים גבוהה בשם המתים, מתגלית ישראל בכל כיעורה ביחסה אל ניצולי השואה שהאריכו ימים. למעלה משליש מהניצולים ששרדו, חיים בעוני. המדינה, שקיבלה בשמם הררי כספים, ידה קמוצה אל מול צורכיהם. בכל שנה מבטיח ראש הממשלה בטקס המרכזי את המחויבות לרווחת הניצולים, והדברים נשכחים כעבור ימים. העוני והמחסור ממשיכים להכות בהם. הממשלה יוצרת את הרושם שהיא ממש מצפה למותם של אחרוני הניצולים ואז אפשר יהיה לקשקש את כל המנטרות בלי צורך ליישמן.
ביום השואה כל אחד מתייחד עם משפחתו שנרצחה, כך גם בביתנו. משפחתה של בת זוגי וחלקים ממשפחתי נרצחו בשואה. אולם בניגוד לרוב המכריע של יהודי ישראל, הקדשתי מחשבה לעוד קורבן של השואה, העם הפלסטיני, קורבן לא ישיר אלא עקיף. אין ספק בליבי כי השואה ואלפי פליטים יהודים במחנות העקורים בגרמניה, שרבים מהם ערגו לארץ ישראל, היוו מאיץ מכריע להחלטת החלוקה של האו''ם ב- 1947. הערבים שהיו עַם הארץ עִם רוב מסיבי, ראו איך ארצם משתנית בעקבות ההגירה היהודית. התנגדותם לשינוי הדמוגרפי, ששינה את אופי המקום היה טבעי, בדומה לתושבי רמת אביב, שכונה חילונית של המעמד הבינוני פלוס, שמתקוממים ומפגינים נגד הניסיון של חסידי חב''ד לשנות את אופי השכונה באמצעות הקמת גני ילדים חינם ו''פלישה'' של פעילי חב''ד באכלוס דירות להשכרה.
אלמלא השואה מרבית יהודי פולין, גרמניה, צ'כיה, רומניה, הונגריה היו נשארים בארצם, כפי שמרבית יהודי אמריקה נשארו בארה''ב. ההגירה הציונית לארץ לא הייתה עולה על הזרזיף של תחילת המאה ה-20, ישראל לא הייתה קמה ב-1948 ויהדות מרוקו גם היא לא הייתה מגיעה. הנכבה לא הייתה מתרחשת. השואה יצרה טרגדיה בתוך טרגדיה ופיתרון לא נראה באופק.
ביום השואה הדמעות זולגות כמים. הסיפורים האישיים של הניצולים מתורגמים למספר הולך וגדל של סרטים ואני לא מפסיק לדמוע. בית לאומי לעם היהודי הוא שאיפה מובנת בעידן של מדינות לאום. הצרה היא שזכות זו מתנגשת בזכות של עם שישב ויושב כאן לפנינו.
כפי שהבטחתי בטורי הקודם אני ממשיך לזרוק אבנים דיגיטליות והפעם על מוסד יד ושם, שראשיו שתקו ושותקים אל מול אימי 46 שנות כיבוש.
65 שנות עצמאות
ערב יום העצמאות ה-65 מתקיים יום הזיכרון לחללי הצבא הישראלי. יום הזיכרון ויום העצמאות מצוינים בשני ימים עוקבים, בבוקר עצובים, בערב שמחים. יש מי שמבקשים להפריד בין שני הימים, אולם המסורת שנוצרה נשמרת גם השנה. ביום הזיכרון נערכים טקסי אזכרה בבתי הקברות הצבאיים ברחבי הארץ. שרים וקציני צבא בכירים מתפזרים בבתי קברות צבאיים ונושאים נאומים מלאי פאתוס, שמתוך היכרות אישית עם כמה מהם, אני יודע שהם לא מאמינים למלה אחת היוצאת מפיהם. ''במותם ציוו לנו את החיים'' ו''כאן קבורים מיטב הנוער'' ו''צה''ל ימשיך להגן על ישראל מפני המבקשים להשמידה'' וכמובן אי אפשר בלי הסכנה מאירן, וכיוצא באלה דברים, שחוזרים על עצמם מדי שנה והם הד מהנאומים שנישאו שבוע לפני כן ביום הזיכרון לשואה.
מה שלא נאמר בטקסים אלה, היא האמת שעומדת מבוישת בקרן זווית. והאמת היא שחלק גדול, אולי הרוב, מבין הקבורים בבתי הקברות הצבאיים הקריבו את חייהם לא למען ביטחונה של ישראל אלא היו קורבנות הרפתקנות צבאית של ממשלות ישראל.
פעולות התגמול של שנות החמישים במאה ה-20 היו לפחות בחלקן פרובוקציה ישראלית; במלחמת סיני 1956 שימשה ישראל קרון נגרר בשירות שאיפות אימפריאליות של צרפת ואנגליה, שתי מעצמות שוקעות; במלחמת יוני 1967, בניגוד לאגדה, ישראל לא עמדה בפני השמדה, ואת פירותיה הבאושים אנו אוכלים מדי יום; מלחמת יום כיפור פרצה כתוצאה מסירוב ממשלת ישראל להיענות להצעות השלום של נשיא מצרים
אנואר סאדאת; מלחמת השולל שיזמה ישראל בלבנון נשאה את היומרה המגלומנית ליצור סדר חדש בלבנון ולהמליך נשיא בובה של ישראל. הכישלון מהדהד עד היום, המחיר זרוע בבתי הקברות הצבאיים; ההתעקשות הישראלית להחזיק בשטחים הכבושים, להתבוסס בפשע המלחמה של הקמת התנחלויות ולשלוט על מיליוני בני העם הפלסטיני, עומדים ביסוד מלחמת השטחים הנמשכת בגלים זה 46 שנים, שגבתה את חייהם של אלפי ישראלים שבשפת הכיבוש המכובסת קרויים ''קורבנות הטרור הפלסטיני''. אני מעדיף את המינוח קורבנות ההתנגדות הפלסטינית, ששיטותיה לעתים מגונות, כאילו הועתקו ממחתרת האצ''ל שזרקה פצצות לבתי קפה ולשווקים הומי אדם. מבצעי פעולות אלו מוכרים כיום בישראל ''כלוחמי אצ''ל'' שהונצחו במוזיאונים. לא מחבלים ולא טרוריסטים.
ביום הזיכרון, שעה שנשמעת הצפירה בת הדקותיים וכל בית ישראל במרחב הציבורי עומדים ומרכינים ראש לזכר הנופלים, אני מרכין את ראשי לזיכרם, אבל גם לזכר אלפי הפלסטינים, קורבנות טרור הכיבוש הישראלי.
הכל מתחיל בגן
חבר הפנה את תשומת ליבי לתופעה שהטרידה אותו. בתו בת ה-5 הולכת לגן וההורים קיבלו מכתב לקראת מסיבת יום העצמאות. בין השאר נאמר במכתב:
''ביום זה על הילדים להגיע לבושים בחולצה לבנה (שמלה לבנה) אין צורך להביא אוכל מכיוון שנאכל בגן פלאפל. אנו זקוקים לשני מתנדבים לאפיית עוגה חגיגית ליום זה - אנא עדכנו אותי במייל. לכבוד חיילינו מגדוד נחשון אנו מבקשים מכל ילד להכין חבילה לחייל, בתוך החבילה ניתן לשים: מברשת שינים, משחת שיניים, גרביים, דאודורנט, חטיפים או כל דבר מפנק העולה בדעתכם. בנוסף אנא שימו בחבילה מכתב/ציור מילדכם, ניתן להוסיף מספר טלפון מכיוון שלעיתים החיילים מתקשרים להודות''.
בגיל 5 כבר שוטפים את מוחם של הילדים בכל הקשור לצבא. כאן נזרעים זרעי הפורענות שבסוף קו הרצף ניצבים הפייגלינים ותורת המלך. התפקיד שלנו, שוחרי זכויות אדם ומתנגדי הכיבוש, לעשות כל מאמץ כדי לקטוע את קו הרצף, שבמקום חיילי כיבוש נקבל סרבני כיבוש, כמו
נתן בלנק בן ה-19 שיושב עתה בכלא הצבאי כבר למעלה ממאה ימים משום שאינו מוכן לקחת חלק בפשעי הכיבוש. איזהו הגיבור? המסרב להיות פושע מלחמה. תארו לעצמכם כיצד הייתה מתפתחת ההיסטוריה אילו היו בגרמניה מיליון סרבני כיבוש ובישראל עשרות אלפים, שהיו אומרים לממשלתם ''לא בשמנו ובלעדינו''. הצרה היא, שגם שם וגם פה הרוב המכריע של הצעירים שועט בעיוורון לצבא, שם לשׁים אותם עד שמתקבל אדם אטום ואכזר שממלא כל פקודה. המסר שלי להורי הילדים בגן: אל תביאו שי לחיילים, כי הם לומדים להרוג ואנחנו רוצים שילדינו יחיו.
מפלטם של הנבלים
שלחתי למנכל בנק הפועלים את המכתב הבא:
11 באפריל 2013
לכבודציון קינן
מנכ''ל בנק הפועלים
שדרות רוטשילד 50
תל אביב
הבוקר קיבלתי את עיתון הארץ עם שקית פלסטיק ובתוכה דגל ישראל אליו מודבקים פיסות בד המכילות פרסומת מסחרית של הבנק מלווה בכרוז לפיו הדגל הוא מתנה מבנק הפועלים לאזרחי ישראל. הבנק מודיע כי ''עבורנו הדגל מייצג את האחווה והאחדות המאפיינות את בית ישראל'' ומזמין אותנו, האזרחים, הנסחטים משלל העמלות והריביות, להניף את הדגל.
הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל. ואתם נבלים גדולים וצבועים להחריד, שודדים את הציבור בעמלות מן הגורן ומן היקב, לא משלמים ריבית על חשבונות עם יתרות זכות אבל פושטים את עורם של הלקוחות בריבית על הלוואות ויתרות חובה בחשבונות עובר ושב. אתם מעליבים את הציבור אם אתם סבורים כי ממרום מגדלי היוקרה ומשכורות השחיתות של צמרת הבנק תוכלו לשכך את זעמנו בדגל עלוב שעולה לכם פרוטות וקרוב לוודאי גם מוכר כהוצאה עסקית בחישוב תשלום המיסים.
במקום לבזבז כספים על דגלים, תקצצו בהכנסות העתק ותוזילו את העמלות והריביות. היומרה שלכם לדבר על ''האחווה והאחדות'' בישראל לנוכח פערי ההכנסה השערורייתיים ובמקביל המשך הכיבוש והדיכוי של בני העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, משולה לזריית מלח על פצעים. איזו אחווה ואחדות יש בין בעלת הבנק, המיליארדרית שרי אריסון, וחבורת המשתכרים מיליוני שקלים מדי חודש, לבין מקבלי שכר מינימום בחברות כוח אדם? איזו אחדות קיימת בין מתנגדי הכיבוש לתומכיו? היכן אתה מוצא אחווה בין גזענים ופשיסטים לבין שוחרי זכויות אדם?
הדגל לא מכפר על חטאיכם. אני מחזיר לך אותו גזור ארבע פעמים כדי שלא תוכל לעשות בו שימוש חוזר, כי זהו דגל מוקצה.
גדעון ספירו