פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_7306

האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום כפור?
גמל צהוב / שמעון מנדס (יום שישי, 12/04/2013 שעה 18:00)


האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום כפור?

סא''ל (דימ.) שמעון מנדס



ברצוני להקדים הקדמה קטנה לנושא המאמר, על מנת שהקורא יוכל לשקול את הדברים בפרספקטיבה רחבה ככל האפשר. לצערי – ואני מרשה לעצמי לומר לצער כולנו ובמיוחד לאנשי קהיליית המודיעין – כי אני אולי בין הבודדים המחזיק בדעה, שבתנאים ובהתפתחויות ששררו אז משני צדי תעלת סואץ, את מלחמת יום הכפורים אי אפשר היה למנוע. אפשר היה אולי למנוע את המלחמה אבל לבטח לצמצם את נזקהּ, אילו הרמטכ''ל הישראלי, במקום להלחם את מלחמת האתמול, היה מכין את צבאו למלחמה הבאה – כמו שעשה עמיתו המצרי. הטוענים נגדי אומרים כי המסמכים הרשמיים של ארה''ב שהותרו לפרסום, מאשרים שניתן היה למנוע את המלחמה.

בערבית יש פתגם האומר ''מי שידו באש אינו דומה למי שידו במים'' (הפתגם העברי המקביל אומר ''מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין'', אלא שלענייננו הפתגם הערבי יותר קולע). על דרך המשל נאֹמָר, כי התבוסה הצבאית ב-‏1967 צרבה עמוק בבשרה של מצרים, וגרמה למצרים כוויה עמוקה ביותר בגאווה הלאומית שלה. בעוד שמנגד ישראל ומנהיגיה היו באים למו''מ לאחר טבילה במים הקרים של בריכה מפוארת. כך ראה סאדאת את הדברים, ועם הנכות הזאת הוא לא יכול היה להשלים. כאשר טענתי לראשונה לפני חמש שנים, כי הד''ר אשרף מרואן היה סוכן מצרי, הדעה הכללית של אנשי המודיעין בקרבנו היתה שאני הוזה. במיוחד קמ''נים שטפלו או נחשפו לחומרים שהוא העביר לנו. אלא שלאט לאט נסדקה חומת ההתנגדות הזו. לימים אפילו צבי זמיר פרסם בספרו כי גולדה היתה ספקנית לגביו. וכעת פורסם שגם הרמטכ''ל דוד אלעזר ברגע האחרון הבין שנפל בפח שטמן לנו אשרף מרואן.



לאחרונה יש פרסומים הטוענים שניתן היה למנוע את מלחמת יום הכפורים, ויש המדגישים כי ראש הממשלה דאז, הגב' גולדה מאיר, יכלה למנוע את המלחמה ולא עשתה זאת. כל שעליה היה לעשות להקשיב מעט לנשיא מצרים, או להיענות לדרישותיו. בכך עושים עוול גדול לגולדה מאיר, שעשתה רבות למנוע את המלחמה. כפי שעוד יתברר בהמשך, להיטותה הרבה למנוע את המלחמה, היא היא שסייעה לסאדאת להפתיע אותנו. וכאן המקום אולי להתריס כלפי המקטרגים על גולדה מאיר: מדוע צריכה היתה ראש ממשלת ישראל להיכנע לגחמותיו של הנשיא המצרי? כי כל מה שהוא רצה, שישראל תסלק את צבאה מגדות הסואץ, כדי שהוא יוכל לפתוח את תעלת סואץ לשיט – כדי לסייע לכלכלתה הרעבה של מצרים; כל מה שהוא רצה שישראל תסתלק מסיני ובכך להשיב את האדמה הכבושה לבעליה. אלא שסאדאת לא היה מוכן לשלם על כך את המחיר – שהדבר יעשה תמורת הסכם. אם כך, מדוע צריכה ישראל, לאחר ארבע מלחמות עם מצרים, להיכנע לדרישות של מנהיג המסרב להכיר בקיומה? לחתום אתה על הסכם שכנות? שהרי מאז שחר ההיסטוריה כך נהגו עמי תבל. אם יש טענה כבדה שצריך להלקות בה את הגב' מאיר לא על מניעת המלחמה, אלא שהיא לא צחצחה חרבות ליום פקודה במקביל לפעילות המדינית – ממש כפי שעשה יריבה המצרי. הטרגדיה היתה שהיא סמכה על הגנרלים מדושני העונג שאפפוהָּ.

במחקר חדש על מלחמת יום כפור, שיתפרסם בסתו הקרוב, עולה מסקנה הפוכה, והיא שאת המלחמה ההיא אי אפשר היה למנוע. גולדה מאיר לא יכלה למנוע את המלחמה, כי סאדאת רצה במלחמה בכל מאודו, כדי להשיב למצרים את גאוותה האבודה. בנאומו בפני הפרלמנט המצרי, ביום שלישי 16 באוקטובר 1973, בעוד צה''ל מנהל קרב הבקעה לחציית התעלה מערבה, אמר סאדאת, בין היתר, את הדברים הבאים: נדרתי לאלהים ונדרתי לכם, שנוכיח לעולם כי תבוסת 1967 היתה אירוע חריג בהיסטוריה שלנו, ולא תופעה קבועה. סאדאת כעס מאד על הרמטכ''ל שלו הגנרל סעד א-דין אל-שאזלי, על שקלקל לו את נאום הנצחון בפרלמנט, כאשר אפשר לצה''ל לצלוח מערבה. לביוגרף שלו אמר סאדאת, כי אחת הסיבות לגירוש המומחים הסובייטים, היתה למנוע מישראל את התירוץ, בבוא הזמן, שהיא נלחמה נגד הרוסים ולא נגד המצרים. הדברים האלה מובאים בביוגרפיה ''סאדאת האיש והאגדה'' (سادات الحقيقة والأسطورة).

מרדכי גזית שהיה מנכ''ל משרד ראש הממשלה בימים ההם, מעיד כי גולדה מאיר יזמה לפחות שבע פעמים פניות לנשיאי מצרים ללא הועיל. הפניה הראשונה היתה לנשיא נאצר ביולי 1969. בחודש אפריל 1970, גולדה פנתה אל נשיא רומניה ניקולאי צ'אושסקו, שינסה לתווך בינה לבין נאצר. בתאריך 13 לינואר 1971, ישראל העבירה מסמך שלום למצרים באמצעות השגריר יארינג. שגריר מצרים באו''ם סירב לקבל את המסמך, בטענה שאין בכוונת מצרים לקיים כל מו''מ עם ישראל, אלא עם השגריר יארינג בלבד. בחודש מאי 1971, גולדה בקשה ממזכיר המדינה האמריקני, וויליאם רוג'רס, שבקר אז בארץ, שיפגיש בינה לבין סאדאת. בחודש מאי 1972, נשיא רומניה מודיע לממשלת ישראל כי סאדאת מוכן להפגש עם עם מנהיג ישראלי. גולדה נסעה לרומניה והשיבה לצ'אושסקו בחיוב. התוצאה היתה שסאדאת חזר בו.

כל המקטרגים נגד גולדה מאיר מתעלמים משני עיקרים משמעותיים שהתרחשו בעולם הערבי. הראשון היא וועידת הפסגה, שהתקיימה באוגוסט 1967 מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בח'רטום בירת סודאן. בוועידת זו הצהיר נשיא מצרים דאז, גמאל עבד א-נאצר: לא מו''מ עם ישראל; לא הכרה בישראל ולא יהיה שלום עם ישראל. ומה שנלקח בכח יוחזר בכח. והעקרון השני הוא, שמנהיגי ערב, שלא כמו מנהיגי ישראל, עומדים מאחורי הצהרותיהם הפומביות – במיוחד אם הן קבלו גושפנקא של העולם הערבי.

מרגע שסאדאת נעשה נשיא, הוא חזר על הצהרתו של נאצר בשינוי נוסח: מה שנלקח בכח לא יוחזר בדרך אחרת. כל הצעותיו ו/או יוזמותיו היו תכתיבים שהתבססו על ''שלושת הלאווים'' של חרטום; וסאדאת ידע כי ישראל לא תסכים להם. דוגמא בולטת לכך, שרבים מן המקטרגים מתבססים עליה: בפברואר 1973 מסר חאפז איסמעיל, היועץ לבטחון של סאדאת, להנרי קיסינג'ר יוזמת ''שלום'' חדשה. בתגובה להצעה אמר לו קיסינג'ר: אני מציע לסאדאת שיהיה ריאלי. אנו חיים בעולם שמתנהל לפי עובדות, ומאחר שמצרים הובסה במלחמה, היא אינה יכולה לבוא בדרישות של מנצח. הביוגרף של סאדאת, העתונאי והסופר מוסא צברי, כתב עליו בהקשר הזה, כי הוא תעתע בכולם, ושיחק בעצבים של כל העולם. אפילו קיסינג'ר שלא הכיר את נכלוליותו נפל אצלו בפח. מרגע שסאדאת הכניס את קיסינג'ר לתוך הקלחת המזרח-תיכונית, מזכיר המדינה האמריקני ניסה לתווך בין ישראל לבין מצרים במטרה למנוע מלחמה. ביום ששי ה-‏5 באוקטובר 73, שוחח קיסינג'ר עם שר החוץ המצרי מחמוד ריאד, וסוכם ביניהם כי המגעים להסדר עם ישראל יתחדשו לאחר הבחירות בישראל.

סאדאת פעל בשני המישורים הצבאי והמדיני במקביל, וללא כל קשר בין האחד לשני. מצד אחד הוא צחצח חרבות למלחמה, ומאידך הוא בא בדברים עם שועי עולם, כדי להוכיח שהוא פעל באמצעים מדיניים בטרם ''נאלץ'' לצאת למלחמה. במשך שנתיים ימים הצבא המצרי עמל קשות, ועבר אמונים מפרכים, כדי להוכיח לעולם כי הצבא המצרי מסוגל לחצות את קו בר-לב. שום מנהיג לא ישים מחסום בפני צבא כזה ברגע הקובע (בהקשר הזה אני מזכיר לקורא את הפוטש הצבאי שיזם האלוף עזר וייצמן, כאשר זרק את דרגותיו על שולחנו של לוי אשכול – כאשר היה נדמה לו כי אשכול מהסס לצאת למלחמה).

הסופר והעתונאי אברהם רבינוביץ, שחקר את מלחמת יום הכפורים, שואל בספרו: האם דיפלומטיה סבלנית היתה משיגה שלום? שאלה זו חייבת להשאר כהשערה בלבד, למרות שבדיעבד זה נראה בלתי אפשרי. הוא גם הוסיף כי הערבים סרבו להשלים עם התבוסה של 1967. האדם המקורב ביותר לסאדאת, אשתו ג'יהאן, ספרה לעתונאי ישראלי בשנת 1987, שסאדאת נזקק לעוד מלחמה אחת כדי לנצח, ולהכנס למו''מ לשלום מעמדה של שוויון. בהקשר הזה הנרי קיסינג'ר מוכן להעיד כי שנים לאחר ההסכם בין ישראל למצרים, בשיחת רעים אמר לו סאדאת: כי אם ארה''ב היתה מסוגלת בפעולת תיווך לגרום לישראל לסגת לקווי ה-‏4 ביוני, מבלי שמצרים תידרש לחתום על הסכם שלום עם ישראל, הוא סאדאת היה מקבל זאת, אבל בחוסר רצון, כי זה לא היה משיב למצרים את הגאווה שלה. צריך להיות ברור כי במקרה הזה סאדאת ניסה ללטף את האגו של קיסינג'ר. שהרי הוא הונה גם אותו לפני המלחמה, כאשר נתן לו את התחושה, שהוא (קיסינג'ר) מנע מלחמה.

במסיבה לרגל פרישתו של ראש ממשלת מצרים, כמאל חסן עלי, שוחח שגריר ישראל במצרים עם כמה גנרלים מצריים בדימוס, ושאל אותם ''כיצד היה מגיב הנשיא סאדאת לו ראש הממשלה היתה נענית בחיוב לנאומו כבר בפברואר 1971?'' הגנרלים השיבו: ''ללא חציית התעלה, אפילו רצה הנשיא סאדאת להיכנס למשא ומתן לשלום נפרד עם ישראל, לא יכול היה לעשות כן''. על שאלתו של השגריר ששון הבהיר מוסא צברי במלים ברורות: סאדאת ראה במלחמת יום כפור את קו פרשת המים במלחמות שבין שתי המדינות. הוא נחוש היה לשבור את שרשרת הנצחונות של ישראל על מצרים.

האירוניה היא שגולדה מאיר ברוב להיטותה למנוע את המלחמה, זרמה עם תיווכו של הנרי קיסינג'ר בנושא זה. הוא היה האיש שלחץ עלינו לבל נעשה מעשה כלשהו שיקפיץ את המצרים מריבצם. לכן גולדה לא הסכימה לגיוס המלואים ביומיים שקדמו למלחמה. יתרה מזו, גולדה מצידה שלחה לו אגרת שבה התחייבה כי לישראל אין כוונה לתקוף את מצרים וסוריה. וזו היתה סיכת הבטחון שהבטיחה את הצלחתה של ההפתעה המצרית. גולדה מאיר היתה מודעת לשגיאתה והכתה על החטא הזה באוטוביוגרפיה שלה. וכך היא כתבה: שהעולם בכללותו, ובפרט אויביה של ישראל, צריכים לדעת שהנסיבות שבהן קופדו חייהם של יותר מ-‏2500 ישראלים שנפלו במלחמת-יום-הכפורים לעולם לא תחזורנה. סאדאת עשה את שגיאת חייו כאשר גולדה מאיר בקשה הפסקת-אש ב-‏12 באוקטובר, והוא סירב. אבל הוא נפל קרבן ליצר החמדנות שלו. המטכ''ל המצרי דיווח לו שצה''ל בסיני שבור ומתפורר, ולכן הוא פעל בניגוד גמור לפתגם האומר בשפתו כי ''החמדנות גורמת להפסד'' (الطمع يقل ما جمع).

צריך להדגיש כי עד המלחמה סאדאת לא דיבר על הסכם עם ישראל או על הכרה בה, והמלה שלום שורבבה כדי לשרת את המדיניות המצרית כמקבילה למלחמה. סאדאת חשש להתעמת עם העולם הערבי. אלא שלדאבון ליבו המלחמה שיזם לא קצרה את התהילה שהוא רצה בה. כזכור המלחמה הסתיימה כאשר צה''ל חונה 101 ק''מ מקהיר; הארמיה השלישית המצרית מכותרת על סף השמדה, ורק לחץ אמריקני הוא שמנע את חיסולה. ביום הראשון לשיחות באוהל בק''מ ה-‏101, נסע אל''מ דן שומרון עם ג'יפ כדי להביא את הגנרל גמסי המצרי לשיחות באוהל. בדרך אמר הגנרל המצרי למח''ט הישראלי: ''אם בתנאי פתיחה אידיאליים כאלה המלחמה הסתיימה כפי שהסתיימה, זה אומר שאנו לעולם לא נוכל לנצח אתכם במלחמה''.

זה מה שהביא את סאדאת לעשות אתנו שלום בנגוד גמור לכל העולם הערבי. כי מנוי וגמור היה עמו שעליו להחזיר את כל חצי האי סיני למצרים – ובזכרו את דברי קיסינג'ר על עובדות החיים, הוא הבין שהסיום הצבאי הזה לא מבטיח לו זאת. זאת היא הסיבה בהא הידיעה שהוא הפתיע אותנו בירושלים.







http://www.faz.co.il/thread?rep=170369
לאחרונה
ע.צופיה (יום שישי, 12/04/2013 שעה 20:56)

יש שפע של מסמכים הנחשפים רשמית לציבור ושפע של מסמכים שנחשפים באורח ''פיראטי''.
מקריאת כתבות שונות על כך לא מצאתי שום חידוש מפתיע אלא רק פרטים חדשים שהשפעתם על התמונה הכוללת שולית.
אני מאמין כמוך כי בחודש אוקטובר 1973 לא ניתן היה למנוע את המלחמה, אך בראיה נכונה של המציאות על ידי מנהיגי ישראל בשנים ( וגם מנהיגי מדינות ערב)1968-1973 כן היה ניתן למנוע אותה.
הרי ישראל נסוגה מתעלת סואץ, עד המעברים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, היא יכלה לעשות זאת לפני המלחמה ו''לקנות'' את עולמה אצל מנהיגי העולם.
גם נסיגה מלאה לקוי 67 שנדרשה אז על ידי מדינות ערב אינה כלכך רחוקה מהמציאות כיום( לאחר 40 שנה) כאשר אנו מתוכחים על גושי ההתיישבות ועל נכונות סוריה להסכם שלום כנגד ירידה מהגולן.
אז לשם מה בזבזנו 40 שנה?
הכול בגלל האי הבנה הכרונית המאפיינת את מנהיגי המדינה מאז הניצחון בשנת 1967לגבי המצב במזרח התיכון.
חג עצמאות שמח,לכל משתתפי הפורום ובמיוחד לך שמעון ידידי

http://www.faz.co.il/thread?rep=170372
לאחרונה
בצלאל פאר (שבת, 13/04/2013 שעה 12:12)
בתשובה לע.צופיה

נסיגה מתוך הסכמה עם מצרים לא היתה אפשרית. אפשר היה לסגת חד-צדדית ובתנאי שכוחות צבא מצריים לא היו נכנסים למרחב שבין התעלה ל''מעברים''. אבל מי ערב לכך שזה לא היה קורה?
מכאן אפשרי שנסיגה לקו המעברים היתה נהיגה מדינית ''מבורכת'' אבל בלי הפעלת ה''מעצורים'' כנגד המצרים. ואז קו ''המעברים'' היה הופך ל''קו התעלה'' החדש שמשם סאדאת היה יכול לבצע את מלחמתו ובצורה יותר אפקטיבית ומוצלחת.

אני מסכים איתך שרבים מהמנהיגים לא מבינים את המזרח התיכון, ולכן התאפשרו הרבה כשלונות כמו מלחמת יום הכיפורים, מלחמת של''ג, ושלום אוסלו. מסתבר שמנהיגינו פועלים יותר כדי ''לקנות את עולמם אצל מנהיגי העולם'' תוך שהם מפספסים את טובת ישראל.

http://www.faz.co.il/thread?rep=170371
בצלאל פאר (שבת, 13/04/2013 שעה 12:11)

האם המלחמה היתה יכולה להימנע? כנראה שלא, כי ההיסטוריה כובשת את המציאות בגלגליה. אני בהחלט מסכים ביותר עם הצגת הרקע המדיני של יחסי מצרים-ישראל ומחוייבותו של סאדאת לנצח את השטן לפחות למראית עין, כדי אחר כך לדבר איתו על שלום. אני שולל את התיזה של קיפניס שישראל פיספסה הסכמה של סאדאת לעשות שלום תמורת נסיגה שבנויה על ראיה צרה של חלק מהמהלכים המדיניים שנעשו ע''י סאדאת בעיקר כדי להסיח את דעתה של ישראל ממלחמה קרובה ולא מתוך רצון אמיתי לשלום.

מההיבט האסטרטגי-צבאי השאלה החשובה אינה ''האם אפשר היה למנוע מלחמה?'' (מאחר שזה לא היה תלוי כלל בישראל), אלא ''האם ישראל היתה חייבת ליפול שולל אחר ההתקפה המצרית המפתיעה''? כמובן שלא!

אין היינו יכולים לשמור יותר על עצמנו? כמובן שגם בדרך של התנהלות מדינית נבונה. הפגנה גדולה יותר שצריכים לדבר על שלום ולהעמיד את סאדאת כסרבן שלום לעיני כל העולם. הייתי אומר שמצבנו מול הפלסטינים דומה. גם הם לא רוצים שלום אלא רק להתקדם במימוש ''תורת השלבים'' שלהם. גם כאן עלינו לשאול את עצמנו ואת העולם האם אנחנו נוהגים נכון כשאנחנו משחקים לידיהם?

איך היינו שומרים יותר על עצמינו? בכך שלא היינו בונים את קווי המעוזים והתעוזים! (אריאל שרון היה מוליד המעוזים/תעוזים אבל גם המייתר והמדלל שלהם). אם ישראל היתה נשמרת לעצמה במרחבים העמוקים של סיני, בפריסה ובתפיסה המבצעית הדומה לזו שצה''ל נערך בגולן בעת ההיא והיום. אם בגולן הצר יכול היה צה''ל לעצור את השעטה הסורית גם כאשר כוחותיו נדחקו אחורה עד נהר הירדן ואז ולצאת להתקפה מסודרת פחות או יותר ובכך להכריע את המלחמה כבר בסוף השבוע הראשון שלה, הרי שבסיני קרה בדיוק הדבר ההפוך, משום מה וללא סיבה. גם אם לא היה קיים מרואן אשרף הרי שצה''ל היה נגרר לאותם כשלונות שהובילו אותנו למלכודת של יום הכיפורים, 1973, שעה 14:00.
למה צה''ל היה חייב להישאר במעוזים בכלל ובודאי למה ביום הכיפורים של 73? למה צה''ל לא הורה לחיילים לעזוב את המוצבים בליל שבת ולחבור לרפידים בודאי לאחר שהתקיפה המקדימה של חיל האויר לא אושרה?
למה צה''ל, בהתנהגות מטורפת, שלח חיילים אחד אחד לחזית והכניסם בלתי מוכנים ליחידות אד-הוק ובלא סד''כ מלא לחזית?
לכן אציג את העניין של הפתיח שלך בעניין המלחמה והמודיעין.
הרי חיל האויר רצה לבצע את פקודת הקרב המתוכננת שלו רגע לפני שהמצרים פותחים במלחמה. זוהי תוכנית שעליה עבדו והתאמנו שנים והיתרון שלה, שהיא מבוצעת ממש בתחילת המלחמה, כאשר כוחות האוייב ידועים ומוכרים בנקודות המוצא שלהם. היכולת של פקודה כזאת לפגוע ולגרום לנזק גדול לכוחות האוייב היא גבוהה, בניגוד למצב בוצבא האוייב נמצא כבר בתנועה לתקיפה, כאשר כל המטרות החשובות זזו כבר ממקומן. להזכיר לכולם, אז עדיין לא היו צילומי אויר בזמן אמיתי וירי טילים מתבייתים דור שני או שלישי. ההחלטה לא לבצע את התקיפה משיקולים מדיניים נפסדים ושגויים, גרמה במידה רבה לאסון שנגרם בשלושת ימי המלחמה הראשונים בתעלה.
לחילופין, אם - 1 - הצבא לאחר שהתברר בבוקר יום שבת שגולדה לא מאשרת תקיפה מקדימה (''מה יגידו הגויים?''), היה מסיג את כוחותיו שבתעלה אחורה לרפידים. היה שוקל אפילו להסיג את הכוחות שבקו השני, בתעוזים, או לחילופין היה מתגבר את הכוחות בתעוזים כדי לייצב קו קידמי מול הצבא המצרי; - 2 - אם הצבא היה קולט את המילואימניקים בעורף סיני ומארגן אותם ככל האפשר ביחידותיהם המקוריות, או מארגן ומאייש מחדש את היחידות הקיימות, כך שכל יחידה תהיה שלמה ומלאה ואז לקרב את היחידות האלה כאוגדה לקו התעוזים; - -3 - אם הרמטכ''ל היה מנחה את חיל האויר לתקוף מנגד בעיקר באזור התעלה וככל האפשר מחוץ לטווח הגנת טילי הקרקע אויר המצריים, כי אז פני המלחמה היו שונים לטובה כמו שהמזרח שונה מהמערב.

אני אחזור שוב, הבעיה אינה אשרף מרואן ומפעיליו במוסד. הבעיה היא במודיעין אמ''ן. לאמ''ן היו מספר די גדול של מקורות בעלי נגישות שונה ומשתנה לעניין ההתרעה מפני מלחמה, גם במצרים וגם בסוריה. תרומתו וערכו של מקור מודיעיני, בין שמוסר את הידיעה מתוך ידיעה והסכמה ובין שהוא אינו מודע שהוא מוסר את הידיעה, נבחנים ע''י כל חוקר מודיעין מתחיל לפי שני קריטריונים ראשוניים: נגישות לעניין עליו הוא מדווח ואמינות המקור עצמו. הפעולות האלה נעשו באמ''ן וחזרו כפיד-בק לאנשי המוסד. מפעיל המקור במוסד, הקצ''א ומנהליו שמעליו, יכלו לבחון את אמינות המקור רק לפי התנהגותו, אישיותו (מאוחר יותר הוכנס גם הפוליגראף, אבל עדיין לא ב-‏1973). כאן המקום לציין שאנשי אמ''ן הרלוונטיים הכירו את סיפור הפעלת אשרף מרואן מההתחלה, השתתפו בתחוקריו (נכחו פיזית בחלק מהפגישות מ''עבר לקיר'' כשהם מגיבים ושואלים את מרואן דרך הקצ''א שאלות בירור והבהרה) מכאן שאחריות נושא בדיקת אמינותו של המקור היתה כמעט בלעדית על אמ''ן.

אם זעירא חשב לרגע שאשרף מרואן אינו אמין אז למה הוא כל כך סמך על דיווחיו? טענת האי-אמינות של מרואן עלתה רק כצורך אישי של זעירא לתרץ ולהצדיק את כשלונו הגדול כ''מעריך הלאומי''. לזעירא עמדו עשרות (תיאור בעלמא משום שאין בכוונתי להסגיר פרטים אפילו לא בכללי) מקורות מודיעין מסוגים שונים שנתנו תמונת מציאות למתרחש בצבא המצרי ובחזית התעלה (ובאופן דומה גם בגולן הסורי). המצרים תגברו את הערכות היחידות המבצעיות ממערב לתעלה, קירבו את סוללות הטק''א לתעלה ועיבו את ההגנה על קהיר והדלתא (אמ''ן ולמד''ן הגדירו פעילות זו כאחד מהסממנים שמצרים מתכננת מלחמה), חיילי צה''ל שבמעוזים דיווחו בצורה סדורה על שינויים שהצבא המצרי עושה בסוללות העפר שתוחמות את התעלה ופריצת פתחים לתנועת רכבים אל התעלה, סאדאת חזר והכריז שהוא מתכוון ''לצעוד לירושלים עם מיליון שהידים'', מאז 1970 קיים הצבא המצרי תרגיל גדול של פריצת תעלת סואץ מזרחה מלווה בהצהרות מדיניות על אפשרות האופציה הצבאית הזאת, חוסיין ביקש פגישה דחופה עם גולדה בספטמבר 1973 בא הזהיר את גולדה מפני אפשרות למלחמה מיידית שיפתחו מצרים וסוריה, ועוד ידיעות מהסוג הזה. מפקד יחידת האיסוף האלקטרוני 8200 של אמ''ן, יואל בן פורת, ראה במקורות אותם הוא הפיק שמצרים הולכת למלחמה וכשהוא הציג את ממצאיו לפני זעירא הנ''ל דחה אותו בקש ואסר עליו להטריח עצמו על אחרים, בין אם המפקדים הבכירים באמ''ן ובין אם הרמטכ''ל, שר הביטחון. התנהגות זו היא ''אנטי מודיעינית'' כי המודיעין חייב לעודד דיעות אחרות, גם אם הן לכאורה חריגות. אחד הלקחים מהמלחמה הזאת היא הקמת גוף שנקרא ''איפכא מסתברא'' שמפקדו הוא אל''ם.

שמעון מנדס, אתה עונה לדעתי היטב לשאלת מקומו של מרואן אשרף, או בעצם למודיעין בכלל, בכשלון הערכת המלחמה כבר במשפט הפותח שלך ''אילו הרמטכ''ל הישראלי, במקום להלחם את מלחמת האתמול, היה מכין את צבאו למלחמה הבאה – כמו שעשה עמיתו המצרי.''. זוהי לב הבעיה. בו נצא מתוך הנחה שלרמטכ''ל ולממשלה לא היה מודיעין בכלל, זולת העיניים של החיילים. אותם חיילים שעשו מילואים בתעלה לכל אורכה של שנת 1973 ועד אוקטובר דיווחו למפקדיהם על פעילויות חריגות של צבא מצרים, תגבור כוחות קרוב לחזית, עבודות עפר, סלילת דכים לתעלה ודילול סוללות העפר, הכנסת טילי קרקע אויר. רק לפי המידע הזה צה''ל היה צריך להיערך לאפשרות של פריצת מלחמה ולהיכנס למוד של עבודה אל מול מלחמה אפשרית מיידית/קרובה. ומה היו אמורים לעשות המפקדים? לרענן פקודות ולתקן אותן לפי המציאות המשתנה. לחשוב מחדש האם צריך להשאיר את המעוזים שילחמו בפולשים, או שבמלחמה פגה תרומתם וצריכים לפנות אותם לאחור כדי לתת מרחב פעולה לכוחות הניידים התוקפים שלנו. כל זה היה צריך לקרות עם או בלי המודיעין. הרי סיני נתנה לנו מרחב גדול ל''קליטת'' כוחות מצריים פולשים, שיכולנו להשמידם בקלות גדולה יחסית ממזרח לתעלה, עם פחות יחידות קרקעיות ויותר פעילות אוירית. כל הצבא המצרי הפולש לסיני היה הופך ל''ארמיה שלישית'' אחת גדולה.
הרי גם בתחילת המלחמה לא היה מקום לחשש אמיתי שהכוחות המצריים ידהרו מיד לנגב, כי גם אז היתה הערכת קצב תנועת דיביזיות מצריות שדיברה על תחומי זמן של כשבוע, אבל שתלויים ביכולת המצרים להניע אספקה (דלק, תחמושת, מזון, שתיה) רצופה לדיביזיות האלה. מכאן שההיסטריה של המטכ''ל לא היתה ברורה כלל. אבל למה היו צריכים מתוך אותה היסטריה לשלוח כל חייל שהגיע מערבה ו''להדביק'' אותו למחלקה המבצעית שהתארגנה אד-הוק ושעטה עצמאית אל תוך המלכודת של המלחמה על שולי התעלה?

אם גולדה ודוד אלעזר סמכו רק אשרף מרואן, אז דיינו. זה לא אומר דבר לשיבחם. אם צבי זמיר כתב זאת בספרו, אין הדבר מעיד כנגד צבי זמיר אלא כנגד גולדה. אם דוד אלעזר ''נפל בפח שטמן לנו אשרף מרואן'' אז אוי לנו מרמטכ''ל שבזה. או לחילופין אולי היה זה מפלטם של גולדה, דיין ואלעזר לתרץ את כשלונם?

לכן צריך להבין שלא המויעין הכשיל את ישראל אלא ניהול המדיניות ודרך קבלת ההחלטות בממשלה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=170401
מניעת מלחמה לא בדרך של הצעת נסיגה
אברהם שלום (יום שישי, 19/04/2013 שעה 16:33)

המאמר מאיר עינים ותודה לכותב הנכבד.

הדיון של הנזכרים במאמר מיוסד על ההנחה כי הדרך היחידה למנע מלחמה היתה בהצעה של ותורים ישראלים למצרים.יש האומרים כי ישראל הציעה די, אבל סאדאת רצה בכל זאת במלחמה כמו שמסביר הכותב, ויש האומרים כי ישראל לא הציעה די.

האם אין מי שמעלה בדעתו דרך אחרת למנע מלחמה? להזהיר את סאדאת כי אם יתקוף יובס שוב, תבוסה מכרעת אשר לא תעצר עד שיתמוטט צבאו. מה לדעת הכותב, האם היה סאדאת נרתע? הכותב מסביר כי הצעות הנסיגה של ישראל, עודדו את סאדאת לחשב כי ישראל חוששת ממנו. האם עודדנו אותו לתקף במקום שנרתיע ונפחיד אותו?

סאדאת לא חשב כי ינצח במלחמה ויכבש את סיני. אבל היה הגיוני עבורו - לפי תגובות ממשלת ישראל - כי יצליח להפתיע ויכבוש מוצבים על התעלה שיתנו לו דריסת רגל - ואז תתערב ארצות הברית ותדרוש הפסקת אש והוא יוכל לשמור על מה שכבש. זה מה שקרה, אבל לא מיד. לבסוף הסכימה ישראל לסגת ממערב התעלה, וסאדאת קיבל פרס גדול על תקיפתו - הוא נשאר ממזרח לתעלה וישראל נסוגה. האם לא היתה זאת ההזמנה למלחמה נוספת?
המתדינים עם סאדאת לא הבינו את חשיבתו. מנותקים מהבנת העולם הערבי הם השולטים בממסד ובתקשרת. סאדאת ביקש נקמה על תבוסה. בקש נצחון. נסיגה לא היתה משביעה את רצונו לנקמה.
לפי השליח של האסלאם מלחמה אסורה כאשר המוסלמים חלשים, היא בחירה אם הכחות שוים עם האויב, והיא חובה כאשר האויב חלש מן המוסלמים.

ושאלה למר מנדס הנכבד. אתה מומחה לנושא הזה ובבקשה הסבר לי. האם אבד סאדאת אח - או אח חורג - במלחמה עם ישראל, כפי ששמעתי פעם. האם היה לו אם כן עוד מניע לבקש נקמה?

http://www.faz.co.il/thread?rep=170429
אחיו של סאדאת נהקג במלחמה
שמעון מנדס (שבת, 20/04/2013 שעה 15:57)
בתשובה לאברהם שלום

מר שלום הנכבד,

מודה לך על ההתעניינות המיוחדת בנושא.

אכן, אחיו של הנשיא סאדאת נהרג במלחמת יום הכפורים 1973. סרן מחמד עאטף אנור אל-סאדאת, טייס קרב על מפציץ מסוג סוחוי-‏7, נהרג ביום הראשון של המלחמה. בן 25 היה במותו.

הוא היה אמור להשתתף בגל השני של הגיחות המבצעיות, אבל מתוך כבוד לאחיו הוא התייצב אצל מפקד הטייסת ודרש לצאת בגל הראשון. הוא טען בפני מפקדו: ''לא יתכן שאני אחיו של הנשיא לא אהיה בגל הראשון.

הוא נפגע על ידי טייס קרב ישראלי.

http://www.faz.co.il/thread?rep=170432
אחיו של סאדאת נהקג במלחמה
בצלאל פאר (שבת, 20/04/2013 שעה 21:49)
בתשובה לשמעון מנדס

מעניין. הזכרת לי נשכחות.
אמירתו של אברהם שלום נכונה.
הערבים רוצים נצחון. היהודים רוצים שלום.
זה בסיס חוסר הקואורדינציה ביננו לבינם, גם כפי שמשתקף במשבר ביננו לבין ''הפלסטינים''.

http://www.faz.co.il/thread?rep=170437
אחיו של סאדאת נהקג במלחמה
ע.צופיה (שבת, 20/04/2013 שעה 22:13)
בתשובה לבצלאל פאר

כל מי שמפסיד פעם נופעמיים שואף מאוד לניצחון.
כל מי שמנצח פעם ופעמיים שואף לשמור על יתרונות נצחונו באמצעות שלום.
אין בזה חוכמה רבה.
בסופו של יום המפסיד זוכה גם לניצחון ושמירת יתרונות הניצחון באמצעות שלום מתבררת פתיח למלחמה הבאה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=170438
אחיו של סאדאת נהקג במלחמה
בצלאל פאר (שבת, 20/04/2013 שעה 22:18)
בתשובה לע.צופיה

אתה טועה, צופיה.

האם אתה מציע שנפסיד במלחמה הבאה כדי לשכנע את הערבים לעשות שלום? באמת?

הערבים לא רוצים שלום, הם רוצים נצחון.
אנחנו רוצים שלום אבל לא רוצים להפסיד (משמע, אנחנו רוצים לנצח תמיד).
זה הבדל גדול!

נצחון ערבי משמעותו חיסול מדינת ישראל. זה כתוב ב''תורת השלבים'' של ערפאת ואבו מאזן, 1974. כל דבר פחות מזה, זה הפסד ערבי.

http://www.faz.co.il/thread?rep=170440
אחיו של סאדאת נהקג במלחמה
ע.צופיה (שבת, 20/04/2013 שעה 22:22)
בתשובה לבצלאל פאר

כולם רוצים ניצחון. איש אינו רוצה הפסד.
הערבים רוצים ניצחון אך גם מוכנים לשלום. מצרים, ירדן, ''הסכם אוסלו'' , כבר שכחת?

http://www.faz.co.il/thread?rep=170442
אחיו של סאדאת נהקג במלחמה
בצלאל פאר (שבת, 20/04/2013 שעה 22:28)
בתשובה לע.צופיה

איזה ערבים רוצים שלום?
היחיד שרצה באמת שלום היה המלך חוסיין, עוד שנים לפני שחתם על שלום, רק משום מצבו הייחודי - שליט האשמי, בדואי, סעודי ששולט על ערביי עבר הירדן. הוא הבין ששלום עם ישראל מאבטחת את אגפי מדינתו והוא יכול להתרכז באבטחת משילות באמצעים אל דמוקטיים. חלק מזה עבר בירושלו לעבדאללה.
היתר לא מדברים על שלום, אלא על מצחון, כמו שציינתי.


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.