הוא,
ברק חוסיין אובמה, בא להתפייס עימנו. אנו ציפינו וייחלנו לכך זמן-רב וכאשר זה בא קיבלנו אותו בזרועות פתוחות, בחיבוקים ובאהבה רבה.
האמת, הוא האכיל אותנו הרבה מרורים. לא בגלל שעשינו לו משהו רע. נהפוך הוא, אחינו, יהודי ארה''ב הם אלה שדחפו אותו קדימה, יעצו לו, הזרימו לו כספים, העמידו את התקשורת לרשותו והוא העמיד אותם במבחן קשה. כיצד להיות אמריקאי דמוקרטי בתקופת אובמה וגם לאהוד את ישראל? רבים לא עמדו במבחן. אך היו כאלה שכן ונזפו בו בפומבי. ייזכר לטובה
אד קוץ' המנוח, ראש עיריית ניו-יורק בעבר ומראשי תומכיו בראשית דרכו שלא נרתע מלחשוף את האיוולת שבהתנהלותו. הוא למד ''על גבנו'' את האמיתות הפוליטיות בעולם של המאה ה-21. הוא אכן למד אך אותנו הוא החליש מאוד.
הדוגמא הפשוטה והברורה ביותר היא ה''מרמרה''. ארדואן, ראש ממשלת תורכיה משנת 2002, לא העיז לשלוח אוניה כזו בתקופת כהונת הנשיא בוש, אך שלח, לא היסוס ובגלוי את האוניה בתקופת כהונת הנשיא אובמה. האם זה במקרה? אל תהיו תמימים מדי.
הפנייה של הפלשתינאים לאו''ם יכלה לבוא גם עשר שנים ויותר קודם. אך היא לא באה בתקופת קלינטון ולא בתקופת בוש. היא באה בתקופת אובמה. האם במקרה? אל תהיו...
אך מתקבל הרושם שאובמה אכן למד משהו בארבעת שנות נשיאותו הראשונות ועתה הוא בא ליישם זאת, לכן כל כך שמחנו לבואו.
על-פי התקשורת, שלושה נושאים מרכזיים עמדו במרכז ביקורו. דבר שגם בא לידי ביטוי בנאומו בירושלים.
ראשית, המצב בסוריה. נפילת אסאד היא משאת נפשם של האמריקאים, התורכים והישראלים. אך איש אינו מוכן לפעול בגלוי לשם השגת מטרה זו.
לאמריקאים די והותר במעורבויות צבאיות במזרח התיכון. הם אינם רוצים אחת נוספת. התורכים יראים מהאיראנים ואנו, הישראלים, אשר לטעמי נהיה המרוויחים הגדולים מנפילת אסאד, לא רוצים להגביר את הניכור עם העולם הערבי.
אני מאמין שנרקמת איזו שהיא קומבינה בינלאומית שישראל תהיה הזרוע המבצעת.
שנית, הפלשתינאים. המדיניות הפטאלית של אובמה בראשית שנות כהונתו העלתה את ההנהגה הפלשתינאית על עצים גבוהים שכמעט אין באפשרותם לרדת מהם. עתה בפעילות דיפלומטית עדינה של ארה''ב, ישראל, ירדן ומערב אירופה, יש לאט לאט להחזירם לקרקע המציאות.
לדעתי הפתרון אינו אצל אבו-מאזן ורעיו, הפתרון הוא אצל הנייה ומרעיו ופה אנו זקוקים לשרותיהם הטובים של ארדואן ומורסי.
שלישית איראן. אני מאלה הגורסים שנזקה של איראן גרעינית גדול עשר מונים מתוצאות מלחמה עם איראן למניעת הפיכתה למעצמה גרעינית. לכן, לדעתי, אם יש למדינת ישראל את היכולת לעצור או להאיט במידה רבה את ייצור הנשק הגרעיני שם הרי שעליה לפעול לשם כך בהקדם.
איני מאמין שארה''ב בראשות אובמה תתקוף, צבאית, את איראן. היא לא עשתה זאת לצפון קוריאה שעתה מאיימת בנשקה הגרעיני על דרום-קוריאה ויפאן, מיטב בנות בריתה במזרח הרחוק. אז מדוע שהיא תעשה זאת באיראן?
ברור לאובמה כי תקיפה ישראלית עצמאית סופה שתגרור גם את ארה''ב למעורבות. אולי הוא אינו יכול למנוע זאת אך בהחלט ירצה שליטה מסוימת על האופן והזמן.
נפילת אסאד בדרך זו או אחרת עשויה להפיל עוד כמה קוביות דומינו במזרח התיכון.
ראשית, לא ברור איזה משטר יבוא במקומו. יתכן שמלחמת האזרחים תימשך עד להכרעה פנימית. שנית, סביר להניח שאז ''האביב הערבי'' יעבור ''במלוא עוצמתו'' לממלכת ירדן וללבנון. בנקודה זו חשובה עמדתם של הפלשתינאים במערב הירדן. האם הם יתמכו בהפלת המשטר הירדני או ישאירו אותו כ''ברווז צולע''.
נפילת אסאד תביא, כנראה, לחיסול חיזבאללה או לאיבוד צביונו ''האיראני'' והטמעתו בתנועת ''עמל'' השיעית.
שני אירועים אלו. נפילת אסאד והעלמות החיזבאללה יכניסו את איראן למצור דיפלומטי, אסטרטגי וצבאי. יתכן שדווקא מצב זה ימריץ אותה לייצר את הפצצה.
אני מאמין שביקור אובמה בא ''לעשות סדר'' בכל האפשרויות הללו וראשית לכול: חידוש הברית בין ישראל ותורכיה.
הוא בא להתפייס
