פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(תצווה פורים ע''ג) כשלא מזהים באופק מנהיג
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 22/02/2013 שעה 9:00)


(תצווה פורים ע''ג) כשלא מזהים באופק מנהיג

נסים ישעיהו



הוא התייחס לכל אחד לפחות כאל שווה ערך אליו, שלא לומר שווה יותר ממנו. מכיוון שכך, לא ייחס שום חשיבות לשאלה אם שמו יוזכר או לא יוזכר בפרשה זו או אחרת ואם בכלל. בחסידות קוראים לזה ''ביטול במציאות''
השנה חל פורים ביום א'; אצלנו זה הפך לחג פולקלוריסטי, כיפי כזה, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. אבל האמת היא שזהו חג רציני ביותר, הוא אמור להזכיר לנו שבכל דור ודור הקב''ה עושה עימנו נסים ונפלאות ומציל אותנו מיד חורשי רעתנו הזוממים לכלותנו. וגם כאשר הנסים האלה מסתתרים בתוך לבושי הטבע, שמה שרואים בגלוי זה רק מהלכים פוליטיים שנעשו מאחורי הקלעים, הרי התזמון של המהלכים וגם התוצאות מכוונים מלמעלה והם מהותו של הנס. וכאשר משווים את נס פורים, כולל מה שקדם לו כמובן, קל לראות שלמרות כל השינויים החיצוניים, שיש לנו מדינה עצמאית לכאורה וכו', הרי שמבחינה מהותית לא השתנה הרבה; עדיין יש מי שזוממים לכלותנו ובהנמקות דומות מאד לאלה של עמלק ושל המן, צאצאו המפורסם. כמובן, לא תמיד האויב הוא גלוי, אבל כמעט תמיד הוא קיים וחורש רע.

ומכיוון שכאמור, זהו חג רציני, יש כמה הלכות ומנהגים שאנחנו משמרים בקשר ליום הזה כדי לעורר אצלנו את המוּדעוּת לאמור לעיל וכמובן, מודעות לדרך שבה עלינו ללכת כדי לזכות לאותם נסים ונפלאות. לכן נתבונן מעט בקביעות בה חל פורים בשנה זו, ביום א' בשבוע, בניסיון להגיע למודעות הנדרשת. תמיד קוראים בשבת שלפני פורים את פרשת ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'' אבל לא תמיד זה יוצא בערב פורים ממש. הקשר בין פרשת זָכוֹר לפורים ידוע; יוזם גזרת ההשמדה, שעל נס ההצלה ממנה אנחנו חוגגים את פורים, היה המן הרשע מזרע עמלק. במגילת אסתר, שקריאתה היא המצווה העיקרית בפורים, כתוב (שמות ט'): וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, לומדים חז''ל שזכירה קודמת לעשיה, שצריכים לזכור את איבתו של עמלק (בשבת) לפני שמוחים את זכרו בפורים, כי הזכירה נותנת כח לעשיה.

ביום החג עצמו יש לנו עוד כמה מצוות, כגון מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. והנה במסגרת ה-מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, אומרים לנו חז''ל ונפסק להלכה כי: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ובעברית מדוברת, חייב אדם לשתות (יין) עד שלא ידע להבחין בין ''ארור המן'' ל''ברוך מרדכי''. לכאורה, זהו סתם ביטוי שאומר כי צריכים לחגוג בשמחה שפורצת את כל הגבולות. אגב, בדיוק משום כך, מחשש לפריצת גבולות מתוך שכרות, נקבע למעשה כי יש לשתות יותר ממה שרגילים, אבל לא להגזים. אלא שבהוראה הזאת יש הרבה מעבר למה שרואים בגלוי; הרי לשתיית יין בריבוי יש השפעה מסוימת מאד על השותה, הפתגם ''נכנס יין יצא סוד'' מבטא היטב השפעה זו, מעבר לרמז שנאמר בגמרא, ש''יין'' ו''סוד'' שווים בגימטריא.

חז''ל אומרים ''גדולה לגימה שמקרבת''; ליין יש תכונה שהוא משיל את המסכות מעל מי שמרבה לשתותו וכך גורם לו להיחשף כפי שהוא (- יצא סוד). המסכה היא בעצם הישות של האדם, תוצר האגו שלו, היא המונעת מהאדם להתגלות כפי שהוא והיא גם המפריעה ביצירת קשר אמיתי עם הזולת. אגב, בקלות אפשר להוכיח כי למסכה הזאת, לאגו, יש תפקיד (שלילי) נכבד בכשלונות כאלה ואחרים של בני אדם בכלל ושל מנהיגים בפרט, אבל בינתייים נתרכז בעצמנו, באנשים הפשוטים. שלמות שמחת החג הזה, כמו גם החגים האחרים אגב, מותנית באהבת ישראל ובאחדותם, יעדים שלצורך השגתם אנחנו מקפידים על קיום מצוות החג ''מִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים''. וכמובן, גם סעודת פורים בצוותא, כולל שתיה כדת.

כי כאמור, כאשר שותים נושרות המסכות שמורכבות מהתייחסות לחיצוניות של המציאות בכלל ושל הזולת בפרט; כתוצאה מכך מתעמעמות הדאגות, שהן תוצר של התייחסות לחיצוניות המציאות וגם ממילא נפתחים לקבל את הזולת כי מתייחסים אל האדם ולא אל המסכה שהוא רגיל לעטות על עצמו. וזו התועלת הגדולה שניתן להפיק משתיה בצוותא בסעודת מצווה בכלל ובפורים בפרט, פתיחת הלב אל הזולת וקבלתו כפי שהוא באהבה אמיתית. ומכוח אהבה זו ותחושת האחדות שבעקבותיה, מקבלים מלמעלה את ההארה הדרושה לנקיטת המהלכים הנכונים בדרך לנס ההצלה מיד כל צר ואויב. ושוב, אמנם זהו נס המלובש בטבע, כולל השקעה בביצוע המהלכים הנכונים, אבל אין זה גורע מערכו של הנס. ואדרבה, נס כזה הוא גדול יותר מנס המשנה את מערכות הטבע.

לפעמים המנהיג מסתתר


כאמור, השנה חל פורים ביום א' למחרת השבת בה קוראים בתורה את פרשת תְּצַוֶּה (כ''ז): כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. בשבוע שעבר עמדנו על ריבוי החזרות בתורה של הפסוק: וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. והנה לפנינו פרשה שלא רק שאיינה פותחת בפסוק הזה, גם שמו של משה אינו נזכר בה כלל. אמנם הדיבור של ה', וְאַתָּה מתייחס אליו, אל משה, אבל שמו אינו נזכר כלל. לפרשה זו התיחסנו בשנים קודמת מזוויות שונות וכעת ננסה לראות את הקשר בינה ובין פרשת ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'' שקוראים מיד לאחריה ובין פורים שחל למחרת קריאתה. הרבה שבחים נאמרו על משה רבנו במהלך הדורות; גם התורה עצמה מציגה אותו באור נעלה ביותר, אבל דומה כי התכונה העיקרית שהיא הבסיס לכל התכונות שבהן משבחים אותו, היא מה שהתורה מעידה עליו בפרשת בהעלותך, שהוא עניו.

(במדבר ג'): ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. לפי רש''י, התכונה הזאת פירושה שהוא שפל וסבלן. כלומר יש לו סבלנות לכל אחד, כאילו אינו מודע כלל למעלתו הגדולה ולמעמדו הרם. דבר כזה יכול להיות מוסבר רק על בסיס ההנחה שלא היתה לו מודעות עצמית כלל, לא היה לו אגו. על יסוד הנחה זו מובן איך זה שהיתה לו סבלנות אין סופית, הוא התייחס לכל אחד לפחות כאל שווה ערך אליו, שלא לומר שווה יותר ממנו. מכיוון שכך, לא ייחס שום חשיבות לשאלה אם שמו יוזכר או לא יוזכר בפרשה זו או אחרת ואם בכלל. בחסידות קוראים לזה ''ביטול במציאות'' שלא התייחס כלל למציאות עצמו, רק למציאות האלקית. ממילא הוא לא התייחס כלל לחיצוניותו של יהודי אלא ראה בו את נשמתו הקדושה ומכאן הסבלנות האינסופית. זו היתה התכונה העיקרית של משה וזה מה שהפך אותו לדמות מופת מאז ועד בכלל.

ובעקבות משה הולך גם מרדכי, גם הוא אינו מייחס שום חשיבות לעצמו ולכן לא איכפת לו מה יקרה אתו בעקבות סירובו לקים את מצוות המלך להשתחוות להמן. ברור לו שבמילוי פקודה זו הוא מפריד את עצמו מהקב''ה והוא אינו מוכן לכך אפילו לא לרגע קט. המציאות שלו בעולם הזה אינה נחשבת בעיניו, רק גילוי מציאות הבורא יתברך חשוב. ההיפך הגמור משני אלה הוא עמלק והמן צאצאו, הישות שלהם נתפסת אצלם כדבר החשוב ביותר בעולם ובכך הם מהווים אנטיתזה מובהקת לדרכם של משה ומרדכי. אצל המן מתגלה תפיסה זו במפורש במגילת אסתר (פרק ו'): ו וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כידוע, זו היתה –ולא במקרה – התחלת המפלה של המן, כי מי שמחזיק מעצמו עד כדי כך, מזמין לעצמו את ההשפלה הגדולה ביותר.

כאמור, משה ומרדכי הם דמויות מופת שלנו מאז ועד בכלל; מהם אנחנו אמורים ללמוד כיצד לנהוג כדי להינצל מעמלק. והלימוד הוא כי המודעות שיהודי אמור לחיות בה היא המודעות האלקית, כלומר שהכל בטל אל האלקות שכן כל ההוויה היא ממנו יתברך. מתוך מודעות כזאת, לא רק שננהג כמרדכי ולא נשתחווה בפני שום המן, גם נצליח להתייחס אל יהודי שני בסבלנות אינסופית כי נאמץ את התכונות של משה. וזהו המסר המשולב של קריאת פרשת ''תְּצַוֶּה'' שבה לא מוזכר שמו של משה, ופרשת ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'' בימי משה שאירגן את מלחמת ההגנה נגדו, שתיהן בערב חג הפורים שבו אנחנו קוראים וחוגגים את נס ההצלה מגזירות המן העמלקי. כי עמלק הוא המתנגד הראשי לאלקות, התנגדות אידיאולוגית כביכול.

לכן המצווה היא תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כי כאשר ההתנגדות לאלקות נובעת ממדות רעות כלשהן השוכנת בלבנו, מדות המאפיינות עמים שונים, ניתן להתמודד איתן ואף להפוך את הרע לטוב. אבל כאשר מדובר בהתנגדות אידיאולוגית כביכול לאלקות, שזה מה שמאפיין את עמלק, אותה לא ניתן להפוך לטוב, רק למחות כליל. כי האידיאולוגיה העמלקית, ההתנגדות לאלקות מזינה ואף מולידה את המדות הרעות, לכן אין לה תקנה אלא מחיה מוחלטת. הבעיה היא שעמלק בא בתחפושת של אוהב וצריכים זהירות יתרה ובירור יסודי שלא ליפול במלכודת שלו, רק לדבוק בקו של משה ומרדכי, ולזה מקבלים כח מפורים.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי