פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_7240

פוסט מורטם 2013
טורקיז קטן / יובל רבינוביץ (יום שלישי, 29/01/2013 שעה 19:49)


פוסט מורטם 2013

ד''ר יובל רבינוביץ


המפסידים

תוצאות הבחירות
מפלגה
מושבים
ליכוד31
יש עתיד19
עבודה15
בית יהודי12
ש''ס11
יהדות התורה7
התנועה6
מרצ6
רע''מ4
חד''ש4
בל''ד3
קדימה2
אז מה היה לנו שם?

מערכת הבחירות תמה. רוב הגלדיאטורים בזירה מלקקים את הפצעים.

34 מפלגות נרשמו להתמודדות למערכת הבחירות שנראתה די מדכדכת. כתמיד, היו גם רשימות הזויות שהוסיפו צבע למערכת. שתי מפלגות הודיעו על פרישתן מהמירוץ. אני חושד שלא מתוך תבוסתנות, אלא בשל השגת מטרותיהן. נראה שעתיד אחד לא התכוונו ברצינות לרוץ לכנסת, אלא חיפשו פלטפורמה שבה יוכלו להעביר מסרים בתקשורת. קמפיין בחירות לכנסת מעניק זמן שידור זול יותר מאשר קמפיין טלוויזיה מכוון. הרב יחזקאל שטלצר רצה להעלות את המודעות לבעייתיות של הפורנוגרפיה הנגישה מדי, ולדעתי הצליח. הרשימה השניה היא רשימת נצח, שפרשה מדגל התורה בפקודתו של הרב שמואל אויערבך. העילה לפילוג היתה הרכב רשימת יהדות התורה לכנסת. אמנם נצח לא היו בעלי כוח אלקטורלי מספיק לעבור את אחוז החסימה, אך היה ביכולתם, ככל הנראה, לגרום נזק לרשימת יהדות התורה. אינני יודע כיצד העניין נפתר לבסוף, אך הפיוס הצפוי הגיע והרב אויערבך הורה לרשימת נצח לפרוש.

ונעבור לפסיכופתולוגיה. על פי אתרי המפלגות, אלוהים בכבודו ובעצמו התמודד. זה המסר של רשימת ברית עולם לאמור: „עם ישראל בוחר כן! לאלוהי ישראל.” מול אלוהים התמודד המשיח ברשימת מורשת אבות. גם הברסלבים הצטרפו לחגיגה ברשימת כולנו חברים, או כשם האתר, נ-נח. עוד מקרב רשימות חרדיות, הרב אמנון יצחק הריץ את רשימת כח להשפיע (שנרשמה בעבר כרשימת נכים ובבחירות הנוכחיות העבירה את הפלטפורמה שלה ליצחק). בל נשכח את רשימת עם שלם שניסתה לקדם את רעיון יציאת החרדים לחברה הישראלית, עם כניסה לצבא ולשוק העבודה. נוסיף על כך את מתמודדות המיינסטרים של העולם החרדי, יהדות התורה וש''ס ואת רשימת נצח שהוזכרה לעיל ונגיע ל-‏8 מפלגות חרדיות. בקצה השני של הסקאלה התמודדה הרשימה האנטי־דתית אור.

עוד מפלגות נישה הזויות: אחים אנחנו היא מפלגה אתיופית שלא עברה את אחוז החסימה. בו זמנית הכניס יאיר לפיד ברשימתו לכנסת שני חברי־כנסת חדשים יוצאי אתיופיה: שמעון סולומון ופנינה תמנו־שטה. הוא עשה זאת בלי רעש וצפצופים ובלי להבליט את מוצא האנשים שאיתו, ובצדק. למוצא הרי אין כל חשיבות. למרות זאת יש מי שמנסה עדיין את הסוס העדתי. שתי מפלגות רוסיות התמודדו. הישראלים בראשות דוד קון, מגיש טלוויזיה בערוץ 9, ומתקדמת ליברלית-דמוקרטית בראשות אלכסנדר רדקו. רדקו הוא סוחר דגים מאשדוד המתמודד באדיקות בכל מערכת בחירות (לעתים נקראת הרשימה בראשותו „לידר”). לא ברור מדוע הוא מתמודד ומה הוא רוצה. אין לו אתר אינטרנט ומעולם לא פגשתי מישהו המכיר אותו או מצביע לרשימתו. השמועות אומרות שמפלגת „הישראלים” קמה בתמיכת ציפי לבני וחיים רמון כדי למשוך קולות מאביגדור ליברמן. קון הכחיש את השמועות האלה. נראה לי שהוא צודק. לא נראה שליברמן והתנועה התמודדו על אותו פלח מגזרי.

התסבוכת


אפשר להמשיך ולספר את סיפורן של מפלגות הנישה ללא גבול, מהפיראטים ועד מפלגת כלכלה. אבל זה באמת כבר לא מעניין. מעניין יותר הוא הפלונטר אליו נקלענו.

התסבוכת נובעת מכך שלראש הממשלה לא יהיה רוב בקואליציה שלו עצמו. פחות ממחצית חברי הקואליציה יהיו חברים ברשימתו. מצב כזה התרחש רק פעמיים בעבר: בשנת 1999 עמד אהוד ברק בראש קואליציה של 70 חברי כנסת כשלרשותו עמדו 26 מנדטים. הממשלה הזו החזיקה מעמד שנה ו-‏8 חודשים. בשנת 2006 עמד אהוד אולמרט בראש קואליציה של 78 חברי כנסת כשלרשותו 29 חברי כנסת. הממשלה התפזרה לאחר שנתיים ו-‏10 חודשים.

כדי להגביר את יציבות הקואליציות האלה, לכל ממשלה היה ישבן רחב מאד. המגבלה החוקית למספר השרים בממשלה בוטלה בשנת 1999. יאיר לפיד הודיע עוד במהלך מערכת הבחירות שיש לו תנאי של החזרת המגבלה ל-‏18 שרים בממשלה. יש גם לזכור שרשימת הליכוד מורכבת מ-‏2/3 ליכוד ו-‏1/3 ישראל־ביתנו. בקואליציה משוערת של הליכוד, יש עתיד, הבית היהודי וש''ס יהיו 73 חברי כנסת. על פי מפתח של שר לכל 4 חברי כנסת צפויים 19 שרים, כך שמישהו יצטרך לוותר. יתכן שזה יהיה לפיד שמדגיש כל הזמן שהוא לא בא לחפש ג'ובים. ההרכב המסתמן הוא: ליכוד 8 שרים (5 ליכוד, 3 ישראל־ביתנו), יש עתיד 4, הבית היהודי 3, ש''ס 3, בסך הכל 18 שרים. לא סביר שהליכוד יוותר על משרד האוצר, הן בשל היותו מוקד כוח, הן בשל אמונתו של נתניהו שהליכוד ניהל נכון את המשרד הבעייתי הזה בשנים האחרונות לנוכח קשיים אובייקטיביים חמורים. יש שלושה משרדים הנחשבים יוקרתיים: אוצר, חוץ וביטחון. נתניהו ויתר על משרד החוץ לטובת ליברמן בעבר, שהיה שר חוץ בעייתי. ליברמן עצמו התבטא בעבר שהיה מעדיף את משרד הביטחון. היות שלא נראה שהוא יכול להיות שר כל עוד לא הסתיים ההליך הפלילי נגדו, נראה שזו הזדמנות פז לנתניהו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם יאיר שמיר מישראל־ביתנו יהיה שר הביטחון, יהיה בכך פתרון סביר לדרישות ישראל ביתנו וגם מינוי בטחוניסט אזרחי למשרד הביטחון.

נראה שכברירת מחדל יקבל לפיד את תיק החוץ. מדיניות החוץ של מדינת ישראל היא קצת אנומלית. באופן מהותי מדיניות החוץ של ישראל מופעלת על־ידי ראש הממשלה. שר־החוץ הוא בעיקר עניין הסברתי. הצוות ליברמן/איילון לא ממש הצטיין בכך וללפיד, כחיית תקשורת ותיקה, נראה שיש מה להציע.

אז לכאורה הכל מסתדר. היכן הבעיה?
כשיש הרבה מפלגות בקואליציה ומעט שרים, אין סוכריות לחלק. נתניהו אמנם לא הצליח בקדנציה הקודמת שלו להעביר אליו ח''כים מ„קדימה”, אך הפוטנציאל להרחבת הקואליציה היה קיים כל העת. כך, למשל, יכול בטחוניסט מן האופוזיציה לחבור לקואליציה ולהרחיבה בתירוץ שהמשרד להגנת העורף קורא לו. אבל כאשר כל התיקים חולקו וכל רכיב בקואליציה ייצמד באדיקות לשלושת תפקידי השרים שלו, מניין יגיח המשרד־לענייני־שום־דבר שמטרתו היא הגברת יציבות על־ידי הרחבת הישבן?

השמאל

„הגוש החוסם” של השמאל לא היה יותר מפיקציה בשום שלב. מעבר לכך שלפיד אמר שלא ישב עם זועבי באותו גוש, ושלפיד אינו בדיוק שמאל, למעשה הגברת זועבי לא תתמוך לעולם בממשלה ציונית כלשהי ואין שום גורם מאלה הרואים עצמם כשמאל מתון שיוכל להגיע איתה להבנות. לא פחות חשוב לזכור שאין מצב שבו עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' יחזרו לעבוד יחדיו; גט הכריתות כאן נראה בלתי־הפיך. זהו המצב גם בין שאול מופז וציפי לבני, וגם מופז אינו בדיוק שמאל. בכלל, נראה שמופז שרף את עצמו לרוב הקואליציות האפשריות. אחרי שהסתכסך עם לבני ועם נתניהו, לא נראה שמישהו מחכה לו בזרועות פתוחות.

השמאל הגרעיני הקלאסי, קרי מפלגת העבודה, עדיין לא הפנים את גודלו האמיתי. היתה לו ציפיה מפורשת להישג אלקטורלי משמעותי בהרבה מזה שקיבל ומישהו הולך לשלם את המחיר. מפלגת העבודה מוכרת כמפלגה־אוכלת־מנהיגיה וגם כעת זה לא יהיה שונה. מאז רצח רבין לפני 18 שנים רק אהוד ברק הצליח לעמוד בראש המפלגה במשך 4 שנים, והוא עשה זאת פעמיים! כל האחרים – שמעון פרס (פעמיים), בנימין בן־אליעזר, עמרם מצנע ועמיר פרץ – כיהנו שנתיים כל אחד. שלי יחימוביץ' מובילה את המפלגה מזה שנה וחצי ותופי הטם־טם כבר נשמעים. אני מאמין שעמיר פרץ עוד ינסה לחבור מחדש למפלגת העבודה ולצורך זה הוא יצטרך להביא להדחת יחימוביץ. לא מן הנמנע שהוא יפצל את מפלגתו הנוכחית לצורך זה. יש לו די כוח וניסיון לכך, ויש לו עדיין מחנה לא קטן, אם כי לא רשמי, בתוך מפלגת העבודה.

בשל מצוקת המנדטים של השמאל, במקום תחרות אידיאולוגית היתה התחרות מי שונא יותר את נתניהו. מפלגת העבודה, התנועה ומרצ – כולן נתנו לנתניהו להכתיב להן את סדר היום. מרצ הבטיחה ש„הקול שלך בטוח נגד ביבי”. יחימוביץ הבטיחה שהיא לא תחבור לנתניהו ולבני הודיעה שהיא התקווה כאלטרנטיבה לביבי-ליברמן. כל זה כדי לפתות את תומכי השמאל לנוע בתוך הגוש. איש לא עבר מימין לשמאל בשל כך.

בכלל, הגיע הזמן שנתגבר על האהבה שלנו לכינויים ילדותיים. רשימת המועמדים שלנו נראית מזה שנים כמו רשימת גן־ילדים: ביבי, ציפי, פואד, בוז'י, בוגי ואודי-חמודי. אולי מישהו סבור שהוא מוסיף לעצמו קולות כשהוא מסנן „ביבי” או כותב „שימון” כסוג של גידוף. זה לא מוסיף דבר. בטווח הארוך הדובר אומר על עצמו שאין לו טיעון ענייני. אין זה משנה כלל אם הכינוי באמת משמש את חבריו הקרובים של המועמד בשיחות אישיות, או שהוא התגבש כסוג של אמירה מזלזלת.

השיטה

יש מידה קבועה של טירוף מערכות בכל מערכות הבחירות ברבע המאה האחרונה. לכאורה, הכל נעשה מדעי יותר. סוקרים מקצועיים מפלחים מקטעי אוכלוסיה מוגדרים, מעבירים שאלונים לקבוצות מיקוד, יוצרים עיבודים סטטיסטיים נאים והמועמדים מגייסים מומחי קמפיינים בעלי ניסיון עולמי. סטנלי גרינברג ייעץ למפלגת העבודה, ארתור פינקלשטיין לליכוד.

ובכל זאת התחושה היא שזה לא מצליח. המועמדים מנסים בכל כוחם לברר מה הציבור רוצה וכל הזמן שומעים געגועים לזמן אחר ולמדינאים אחרים, שלא כל כך בדקו מה הציבור רוצה: בן־גוריון, בגין. אח... היו זמנים. הציבור לא זוכר שבזמן אמת המנהיגים הללו אכלו מרורים לא פחות מהמנהיגים הטריים, בציבוריות ובתקשורת. מוזר שאיש ממנהיגינו לא רואה את המובן מאליו. הציבור אינו יודע מה הוא רוצה. קל ללכוד את תשומת ליבו של הציבור במקסם שווא לזמן מה. לטווח ארוך זה לא עובד. הסטטיסטיקה אמינה לטווח הקצר. לכן כל מדגמי הבחירות של כל הערוצים דייקו מאד בחיזוי התוצאות. מצד שני – כל הסקרים שנערכו לקראת הבחירות, בעיקר אלה שנעשו לפני שהוחלט על מועד הבחירות – הטעו מאד. נראה שיש רגליים לסברה שנתניהו הקדים את הבחירות היות שחזה שהפופולריות שלו תרד לאחר העברת תקציב המדינה, וראה זה פלא – הפופלריות ירדה גם כך. מה שהיה למנהיגים של פעם לא היה הבנה יתרה של רצונות הציבור, לא בינה יתרה וגם לא מזל. כן היה להם אורך נשימה.

לתנועות ותיקות כמו הליכוד ומפלגת העבודה יש קאדר של מצביעים מסורתיים. אם הן תשמורנה על יציבות אידיאולוגית, הן תישארנה בית גם למי שיוצא מדי פעם לרעות בשדות זרים. אבל אצלנו הכל תזזיתי. רוב המפלגות בכלל לא דיברו על אידיאולוגיה, אלא על המנהיג: נתניהו, לפיד, יחימוביץ', בנט, מופז. יצאה מכלל זה מרצ, שאצלה היו טעויות אחרות (הקמפיין השלילי נגד נתניהו).

הרצון לקלוע לטעם הציבור הוא כל־כך בולט, שאין פלא שחלק גדול מהכוכבים מגיעים מהעיתונות ובעלי נסיון בעיצוב דעת־קהל, גם אם לא אידיאולוגיה. יחימוביץ, לפיד, שלח, מיכאלי, בן־סימון והרשימה עוד ארוכה. כדי לקלוע היטב לדעת הציבור התפתחה שיטת הפריימריס (בחירות מקדימות), שבה מנסים לחקות את יום הבחירות עצמו כסוג של מסננת, משל המועמדים רצים לתחרות האירוויזיון. אבל גם זה לא עובד. היות שהבחירות המקדימות הן בקרב קהלים קטנים יותר מאשר הבחירות לכנסת, אבל הרבה יותר גדולים מאשר בחירות שבהן כולם מכירים את כולם, מה שמנצח בבחירות המקדימות הוא רמת האירגון. כך נוצרת השתלטות זוחלת של משה פייגלין על הליכוד, למרות שמבחינה אידאולוגית הוא מתאים יותר לתנועה משיחית ולא לתנועת מרכז.

לא כל הרשימות נקבעו בשיטת בחירות מקדימות. ישראל־ביתנו (שהיוו שליש מרשימת הליכוד) ויש עתיד קבעו את מועמדיהן על־פי החלטת ראש הרשימה. נציגי יהדות התורה וש''ס נקבעו על־ידי ועדות מסדרות. לא נראה שהשיטה הזו הפחיתה את הצלחתן של המפלגות האלה. התוצאה היא שברשימות שבהן הקביעה היתה – לכאורה – דמוקרטית, נכנסו כמה מועמדים מביכים, הרחוקים מהעמדות האידיאולגיות של מפלגותיהם. לו שמעו לעצתי היו הכל נוטשים את שיטת הבחירות המקדימות. קביעת מועמדי המפלגות היא עניין אידיאולוגי. כל מפלגה קמה כדי לקדם רעיון, לאו דווקא את הרעיון שהכל רוצים בו. משאלי דעת־קהל צריכים לשמש ככלי עבודה כדי לעזור למפלגה להבין אילו עמדות היא צריכה להסביר יותר, לא כדי שהיא תתיישר על־פי רצון הציבור.

ואסיים בתקווה שלמרות הפגמים הכנסת הקרובה תהיה מוצלחת יותר מקודמתה. התחרות אינה קשה כל־כך. אם הרשימות יחלימו מרעיון העיוועים של שיטת הבחירות המקדימות, הכנסת הבאה תהיה טובה אף יותר.







מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.