פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_7181

(וישב ע''ג) סוף העולם הגיע?
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 07/12/2012 שעה 10:00)


(וישב ע''ג) סוף העולם הגיע?

נסים ישעיהו



המשותף לשני האחים השונים כל כך זה מזה הוא ניטרול מוחלט של האגו, דבקות באמת כי היא אמת בלי קשר למה שמרגישים ביחס אליה. ומאז ועד בכלל אנחנו אמורים ללמוד ארחות חיים משתי דמויות מופת אלו. 'אנחנו' הכוונה לכל אחד כפרט וגם לכולנו כאומה
בשבוע שעבר התייחסנו להצבעת חברי האו''ם בדבר כינונה של מדינה פלשתינית והטענה המרכזית היתה שהשפה השקרית בה אנו מקפידים להשתמש היא שהביאה למצב הזה; אנחנו כל כך מקפידים על ''לשון נקיה'' עד שלא נעים לנו לחשוף בפני העולם את העובדה הפשוטה שאין פניהם של שכנינו – מנהיגי ''מדינת פלשתין'' ועמה, לשלום. הזכרנו את ''התכנים החינוכיים'' שבהם מלעיטים את ילדי בתי הספר במדינה המיועדת לקום, כהוכחה ברורה לעובדה זו, שכן תכנים אלו מלמדים על מהותו של עם ועל יעדיו, יותר מכל מאפיין לאומי או שלטוני אחר. לא התייחסנו כלל למדינות שהצביעו בעד (או נגד) הקמת המדינה הדמיונית שרבים אצלנו הרואים בה מדינה דמונית בצד לא מעטים השמחים בהתפתחות החדשה בטענה שזה לטובת מדינת ישראל.

מן הראוי להביא כאן את תמצית תוכנה של תגובה יהודית וחכמה שהגיעה למייל הפרטי שלי; לחלק נכבד מהמדינות שהצביעו בעד מדינה פלשתינית, היתה בשמים נקודת זכות על כך שהצביעו לפני ששים וחמש שנה בעד הקמת מדינת ישראל וכעת הן הפסידו אותה. רעיון מעניין וגם נכון לפי ענ''ד. רק אוסיף כי מספר השנים שחלפו בין שתי ההצבעות הוא בדיוק גימטריא של שם א-דני, שם המלכות; בהצבעתן בעד הקמת מדינת ישראל (במודע או שלא במודע) הן הסכימו לגילוי מלכות ה' בעולם; מתאים להגדרת הרב קוק זצ''ל את מדינת היהודים כ''גילוי כסא מלכות ה' בעולם''. וכעת שהצביעו בעד הקמת מדינה שכל תכליתה היא חיסול מדינת היהודים, חיסול שמשמעותו היא הגברת שלטון הרשע בעולם, הן איבדו את אותה זכות. ובדרך אגב אוסיף כי חוששני שבכך הן חשפו עצמן ביתר שאת להיפגעות מאותו שלטון רשע.

היו גם מדינות שנמנעו ובכך כאילו הכריזו שאינן בטוחות מי אמור לנהל את העולם, הקב''ה או הרֶשַע; בשלב זה הן מעדיפות לשבת על הגדר, רגל פה ורגל שם. סביר להניח כי רעיונות אלו לא היו במודעות של המדינות החברות באו''ם, יש להניח שמבחינתן הכל פוליטיקה, אבל מה לעשות ומאחורי כל מהלך גלוי מסתתרת ההנעה הרוחנית שלו וההנעה הזאת היא שקובעת את התוצאות שיתגלו בעתיד לכל מהלך. בעצם, המהלך הזה משתלב מצוין עם החרדות המתגברים בחוגים מסויימים מפני סוף העולם המתקרב; החרדות האלה דמיוניים לגמרי, אבל כל אחד מייחל לסוף כלשהו או חרד ממנו. צריכים להתרגש ממשהו, לא?! ההם באירופה חרדים לקראת הסוף ואוגרים מזון, אולי כדי שיהיה להם מה לאכול לאחר שיחרב העולם, והערבים מייחלים לסופה של המדינה הציונית ובינתיים מביאים על עצמם את הסוף המוחלט במו ידיהם.

מבחינת המדינות שהצביעו עם הערבים – הן משלות את עצמן שבכך יבא סוף לבעיה הפלסטינית והן יוכלו לחיות בשלווה. מבחינת ישראל – ההצבעה הזאת ניערה את המערכת המנומנמת – היא לא רוצה להגיע לסוף, בטח לא לאותו סוף שהערבים מייחלים לו – והיא קמה לתחיה מחודשת, החליטה לפתוח בתנופת בניה. כנראה היתה זקוקה לניעור הזה כדי להתעורר וסוף סוף לעשות מה שהיתה צריכה לעשות כבר מזמן. מסתדר מצוין עם הרעיון שכל סוף הוא פתיח להתחלה חדשה, בדיוק המסר העולה מפרשת השבוע שלנו, פרשת וַיֵּשֶׁב. הפרשה פותחת בפסוק (בראשית ל''ז): א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. רש''י מביא מדרש המסביר מה מיוחד בישיבה זו: וַיֵּשֶׁב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף; צדיקים מבקשים לישב בשלוה; אומר הקב''ה: ''לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה''!?

יעקב חשב שהגיע הסוף לצרותיו וביקש לישב בשלווה, טבעי ומובן. אבל בעצם הבקשה הזאת, להגיע לסוף, טמון הזרע של הפורענות הבאה. ליעקב יש שנים עשר בנים אבל אחד מהם הוא אוהב יותר: ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. האחים מקנאים, מתים להפטר מהאח המפונק מדי לטעמם, אבל האב ממשיך בשלוותו ולא חושד בכלום, עד שהם מנצלים הזדמנות שנקרתה להם כתוצאה משלוותו של אביהם ומעלימים אותו. כולם בטוחים שזהו הסוף; לאחים זה סוף לנדנוד של האח המעצבן, ליוסף זה סוף הקשר עם הבית ואולי סוף החיים כבן חורין, ליעקב נראה שזה ממש סוף החיים: לה וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו.

כל סוף זה פתח להתחלה חדשה


אחרי מכירת יוסף, מספרת התורה בפרשת השבוע (פרק ל''ח): א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה. הוא היה אחראי למכירת יוסף וכעת הוא יורד מעמדת המנהיגות שהעניקו לו אחיו ועושה שותפות עם חירה. יהודה מתחתן, נולדים לו שלושה ילדים וכשהבכור מגיע לפרקו, ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר. הבן הזה מת בלי בנים ויהודה מורה לבנו השני: בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; אבל גם הבן השני מת בלי בנים ויהודה שולח את כלתו לשבת בבית אביה עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי--כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו. ואז חווה עוד סוף: יב וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים, וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה; כלומר הוא חווה כמה וכמה סופים ברצף והכל נראה לא טוב. אחר כך גם כלתו מתחפשת כך שלא יכיר אותה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ. וכשמספרים לו שהיא בהריון הוא פוסק: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. לכאורה סוף הדרך, אבל שום דבר עוד לא באמת נגמר.

במקביל, (פרק ל''ט): א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. יוסף מצליח מאד והופך למנהל המשק של המצרי רם המעלה, נראה כאילו נשכח ממנו הסוף שחווה מידי אחיו רק לא מזמן. אבל לא לאורך זמן; הוא בחור יפה ואשת אדוניו מנסה לפתות אותו. וכאשר הוא מסרב לחיזוריה הנמרצים, היא תופרת לו תיק על הטרדה מינית והוא מושלך לבית הסוהר בלי הגבלת זמן. הפעם נראה שזה באמת הסוף; אמנם הקסם האישי שלו פועל גם על שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר והלה ממנה אותו על כל האסירים, אבל לכאורה זה המירב שניתן לצפות לו, יותר טוב מזה לא יכול להיות שכן לאסירים שם לא היו שום זכויות. אלא שגם כאן, שום דבר עוד לא נגמר; כי כל עוד האדם חי וחותר קדימה, מן השמים פותחים בפניו דרכים חדשות.

כשקוראים את פרשת השבוע, כדאי לשים לב לגילויי הרגשות, באם ישנם; יעקב מתרגש מאד מהיעלמותו של יוסף והתורה מספרת על כך בפירוט. התורה אינה מספרת על תגובות רגשיות של יוסף וגם לא על איזושהי תגובה רגשית מצד יהודה לסופים הקשים שחווה. נראה כאילו הוא ממשיך לתפקד במלוא הקצב ואינו מניח לשום רגש להשתלט עליו ולהפריע לו. וכך גם יוסף; הוא לא שוקע ברחמים עצמיים חלילה, בשקיעה כזאת העולם נראה רע והאדם אינו מסוגל לזהות את הטוב אפילו אם הוא גלוי לגמרי מול עיניו. יוסף מחפש ומוצא את הטוב העתידי וחותר אליו. לכן הוא משתמש בכשרונותיו הברוכים בשירות אדוניו המצרי ומצליח מאד. גם הוא וגם יהודה חותרים קדימה אל הטוב, בלי להביט לאחור אל הרע שחוו. בדרך זו הם מצליחים להשתקם באופן מלא, להגיע אל הטוב.

אחרי שיהודה פוסק לכלתו מוות בשריפה, היא מוציאה את העירבון שנתן לה כפיקדון עד שישלח את האתנן ושולחת אליו בליווי בקשה: הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. את הבקשה הזאת היא משמיעה לאחר שכבר הודיעה בפומבי כי: לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה. יהודה נקלע למצב מביך בעליל, הוא פסק לה שריפה כי זנתה והיא, בדרך למוקד, לא הטיחה בפניו את האמת הפשוטה שהוא עצמו היה השותף שלה למעשה, אלא הותירה בידיו את ההחלטה אם להודות ולהציל אותה או להתחמק (מפאת הבושה) ולהניח לה להישרף. כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; תמר ניצלה וגם עבור יהודה זו היתה תפנית מתנועה ממושכת של ירידה לתנועה בכיוון של עליה. היא ילדה לו תאומים והוא הפך להיות שבט המלוכה בעם ישראל.

אצל יוסף המעברים היו קיצוניים יותר, כל אחד לפי מדרגתו ושליחותו בעולם; יהודה נבחן ביכולת להודות על האמת גם כאשר היא לא מחמיאה לו, עמד במבחן וקנה את עולמו. יוסף נבחן ביכולת לתפקד כבן חורין במציאות של עבדות, האם רוחו תישאר חופשיה במציאות בה גופו וזמנו אמנם משועבדים לאדוניו. גם יוסף עמד במבחן כידוע. המשותף לשני האחים השונים כל כך זה מזה הוא ניטרול מוחלט של האגו, דבקות באמת כי היא אמת בלי קשר למה שמרגישים ביחס אליה. ומאז ועד בכלל אנחנו אמורים ללמוד ארחות חיים משתי דמויות מופת אלו. 'אנחנו' הכוונה לכל אחד כפרט וגם לכולנו כאומה; כאשר נשכיל להתמודד עם המציאות הבלתי נעימה בדרכם של יוסף ויהודה, לחתור אל האמת ואל הטוב בלי שיקולים של אגו, בלי לערב אינטרסים זרים, נגלה נתיבים ויעדים שלא שיערנו את קיומם.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.







http://www.faz.co.il/thread?rep=169555
''סוף לבעיה הפלסטינית והן יוכלו לחיות בשלווה''?
בצלאל פאר (יום ראשון, 09/12/2012 שעה 21:03)

כיצד הסכסוך כאן מפריע ליתר המדינות הלא מעורבות לחיות בהשלווה?
הסכסוך הערבי-יהודי הוא לא גורם משפיע לרעה על מדינות העולם יותר מאין ספור המלחמות האחרות במזרח התיכון, שלא קשורות בכלל לישראל וגם לא עשרות מלחמות וסכסוכים אחרים בעולם.

הבעיה שלנו היא ייחודית, והיא שרבים עוד לא הפנימו שליהודים זכות למדינה משלהם. הם לא הפנימו שיהודים כמו כל עם אחר רשאי וחייב לדאוג לעצמו, שמותר לו גם להגן על עצמו תוך הנחתת מכות על האוייבים שלו. מדובר בבעיה פסיכו-פוליטית של כמה חמומי רוח וקיצרי דעת שמכניסים את האף שלהם לכל דבר שישראל עושה גם אם זה לא מעניינם.


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.