פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(לך לך ע''ג) היחס שבין אמת לאמונה
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 26/10/2012 שעה 5:00)


(לך לך ע''ג) היחס שבין אמת לאמונה

נסים ישעיהו



הגענו לפרשה השלישית בתורה, פרשת לֶךְ-לְךָ; בפרשה הזאת מתחיל להתהוות עם ישראל וכאן מתחיל המסע ההיסטורי שלו. הפרשה מתחילה בפסוק (בראשית י''ב): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. אמנם מי הוא אַבְרָם אנחנו יודעים מסוף הפרשה הקודמת: כו וַיְחִי-תֶרַח, שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-אַבְרָם, אֶת-נָחוֹר, וְאֶת-הָרָן. מה שאנחנו יודעים על תרח זה שהיה דור תשיעי ל-שֵם בן נח, מעבר לכך התורה לא מספרת עליו יותר מדי, רק שהוליד שלושה בנים והבכור נקרא אברם. אבל במה זכה אברם שה' יתייחס אליו אישית ויורה לו את ההוראה וגם יבטיח לו את ההבטחות הנ''ל – זה לא נתפרש בתורה. כאילו מדובר בדף שהיה חלק לפני שנרשמה בו ההוראה הזאת.

חז''ל משלימים לנו את התמונה ומספרים על ילדותו של אברם (מדרש רבה [בעיבוד חפשי]) תרח אבי אברם היה עובד אלילים והייתה לו חנות לממכר צלמים; יום אחד יצא לאיזה מקום וביקש מאברם שיחליף אותו בחנות; אברם נענה כמובן אבל כשבא אדם לקנות פסל, שאל את הלקוח ''בן כמה אתה''? ענה מה שענה ואברם המשיך: ''בחור בגילך הולך להשתחוות לפסל שרק היום יוצר בבית המלאכה שלנו''? התבייש והלך בלי לקנות. בצהריים באה אשה שלא ביקשה לקנות, רק להקריב, נתנה בידו מנחה שיקריב לפסלים בשמה; הניח את המנחה לפני הפסלים, לקח אַלָה, שבר את כל הפסלים ונתן את האלה ביד הפסל הגדול מכולם. כאשר שב אביו, שאל מי עשה זאת? אמר לו אברם: ''מה אספר לך – באה אשה להקריב מנחה, שמתי לפניהם, התחילו לריב – כל אחד רצה את המנחה לעצמו בלבד, ואלה התוצאות... אמר לו תרח, מה אתה עובד עלי? הרי אינם יודעים לדבר ואף יכולת תנועה אין בהם; ענה אברם: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר? את אלה אתה עובד?!

אפשר לדמיין לעצמנו שעבור תרח היה זה משבר נורא; בנו הבכור, לא רק שהזיק קשות לפרנסתו, גם הרס לו את האמונה. נו, למעשה כל כך קיצוני (של הבן) מגיב האב בצעד קיצוני משלו; הביאו למשפט לפני המלך נמרוד. מן הסתם ידע תרח מה תהיה התוצאה, אבל חשב שזו התגובה הראויה. נמרוד ניסה לשכנע את אברם; אמר לו, נסגוֹד לאש; אמר אברם, נסגוד למים שחזקים מהאש ומכבים אותה. אמר נמרוד בסדר, נסגוד למים; אמר אברם, אולי עדיף שנסגוד לעננים שמביאים מים. נסגוד לעננים, הסכים נמרוד; אמר אברם, מוטב נסגוד לרוח שחזקה מהעננים ומפזרת אותם. שיהיה לרוח, הסכים נמרוד; הכי טוב שנסגוד לאדם שאינו נכנע לרוח אמר אברם. אמר נמרוד: אתה סתם מתחכם איתי; אני עובד לאוּר (- אש) זה האלהים שלי, אשליך אותך אל האלהים שלי והא-להים שלך מוזמן להציל אותך אם הוא יכול; השליכו לאש ובא ה' אלוקי אברהם והצילו. אברם האמין באמת שלו עד הסוף.

הסיפור הזה רמוז בפרשה (פרק ט''ו): ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים (...). מזכיר בדיוק את הפסוק: ב אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:: אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א. נראה ברור כי המניע הפנימי של אברם למעשה הקיצוני של ניפוץ הצלמים, כמו כן למו''מ האירוני שניהל עם המלך, הוא דבקותו באמת שלו, גם אם זה אומר סיכון ברור לחייו. בהמשך אנחנו רואים שהמאפיין העיקרי של אברהם הוא דוקא החסד ובכך הוא ידוע. אבל בשלב הזה, מדת האמת היא שמניעה אותו ודבקותו בה מציבה אותו מול כל העולם. לכאורה, האמת והחסד הן מדות מנוגדות; המדרש מספר כי לפני שברא ה' את העולם הוא התייעץ עם הפמליא שלו, החסד אמר שצריך לברוא את העולם כי יעשו בו חסדים והאמת אמרה ''אל יִבָּרֵא, שכולו שקרים''.

אצל אברהם אבינו אנחנו רואים שהוא מתחיל את חייו בדבקות באמת אבל אחר כך עובר למדת החסד. לא שוויתר על האמת חלילה, אלא שֶׁשָׂם את הדגש על מדת החסד. ביחס לזולת – הוא כולו חסדים; ביחס לעצמו – אינו מתפשר על האמת אפילו כמלוא נימה. הוא משלים עם המציאות הסובבת אותו שהיא רחוקה מן האמת, ואף עושה חסדים עם עובדי אלילים, ''מתמקח'' עם ה' במאמץ להציל את סדום למשל, אבל אינו מושפע מסביבתו כהוא זה. להיפך, הוא עָמֵל לקרב אנשים, להפיץ את האמונה באל אחד. התורה מעלימה את מה שהיה לפני לֶךְ-לְךָ, אומר מורנו הרב גינזבורג, כי ה''תדמית'' החדשה של אברהם אבינו היא של איש חסד.

חסד ואמת – שילוב מנצח


כשהיא לעצמה, האמת נעדרת רגשות; היא מתייחסת לנתונים בשכל קר ואפילו מנוכר. לכן, כאיש אמת, בטרם עלתה אצלו מדת החסד, אברם לא התייחס כלל ליופיה של אשתו; זה כביכול לא רלוונטי. רק בדרך למצרים, שהוא יורד לשם מפני הרעב, הוא מכיר פתאום ביופיה של אשתו: יא וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ.. חז''ל אומרים שראה את דמותה משתקפת ביאור כזריחת השמש. מכאן למדים חז''ל שכל הנשים בפני שרה כקוף בפני אדם. עד כדי כך היתה יפה. מתברר שאיש האמת-בלי-פשרות התחתן עם האשה היפה בעולם והוא בכלל לא ידע. בפנימיות, אומר הרב גינזבורג, היאור המצרי מייצג את השפל הרוחני הכי עמוק שאליו מדרדרת האנושות; אברהם מביט בו ודוקא מתוכו מציץ יופיה הרב של שרה.

במושגי הקבלה, ממשיך מורנו הרב גינזבורג, היופי העליון נפל אל תוך המציאות הנחותה וטבע בתוכה; אלה הניצוצות הקדושים שמוסתרים בכל רבדי המציאות, גם הנחותים ביותר. הכח היחיד שעשוי לחלץ אותם משם ולהשיבם לשורשם העליון, היא מדת האמת. וזה מה שמסתתר בפנימיות המדרש של חז''ל אודות אברם ושרה ליד היאור; אברם מביט ברובד הכי נמוך של המציאות, ביאור המצרי, ושם הוא רואה בבואה של יופי עליון, היופי של אשתו ''כזריחת השמש'' עולה חזרה לשורשה העליון. אגב, זהו האיזכור הראשון בתורה למושג היופי. בסוף פרשת בראשית כתוב (פרק ו'): ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹקִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. זו ההגדרה לנשים יפות, טֹבֹת הֵנָּה. אחר כך כתוב מושג נוסף, חן: ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. בפרשה שלנו מתחיל היופי. אברם ידע שכל מה שברא ה' הוא טוב ושיש גם חן, אבל את היופי הכיר רק כעת.

היופי מצד עצמו נוטה להדרדר לתהום, (משלי ל''א): ל שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי. כאשר הוא לעצמו, מנותק מן האמת, היופי עלול לשקוע בתוך המציאות הארצית ולהיעלם, לשקוע בתוך המדמנה של הגשמיות כאילו זה כל מה שיש. צריכים לחלץ אותו משם ולחבר אותו אל שורשו העליון בקדושה. מצד שני, האמת לבדה עלולה להישאר בשמים, מנותקת מן המציאות הארצית. רק שילוב של שניהם עשוי להניב פעילות ברוכה בתוך מציאות העולם, פעולה של בירור הניצוצות הטבועים במציאות הירודה והעלאתם לקדושה. וזהו כוחה וגם תפקידה של מדת החסד שפנימיותה היא האהבה, לחבר את האמת אל היופי ולהעלותו לקדושה. כך נוכל להבין את דברי אברהם לשרה, שעד עתה לא ידע שהיא יפה; כי רק כעת הגיע בחייו לשלב שבו הוא יכול לעסוק עם היופי ולהעלותו לקדושה.

במצרים ידעו להעריץ יופי; האריז''ל אומר שרוב ניצוצות הקדושה נפלו למצרים ערוות הארץ, המקום הכי ירוד ברוחניות. לכן, דוקא במצרים מתחילה העבודה של אברהם בבירור ניצוצות הקדושה. לברר את היופי ואת התענוג שנפלו ולהעלותם לקדושה. אמנם את העבודה עצמה עושה שרה, אבל מכוח האמת של אברם. ככתוב: יז וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת-בֵּיתוֹ, עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם. למצרים היו חושים מפותחים בתענוגות עולם הזה אבל בעימות עם האמת והיופי של הקדושה, התענוג שציפו לו הפך להם לנְגָעִים גְּדֹלִים. אז עד כאן יש לנו שלושה מושגים ביחס לאברהם ושרה, אמת של אברהם, יופי של שרה, וחסד שמחבר ביניהם.

וכעת קצת רמזים ממורנו הרב גינזבורג; פרפראות המלמדות כי כל רעיון בתורה הוא שלם מכל זוית ראיה. עד כאן דיברנו על יופי, אמת, חסד; בתורה כתוב יופי בלי ו', יֹפִי, שווה 100. נוסיף ליפי את ה'אמת' = 441 ונקבל 'ישראל' = 541. כמו שאומרים חז''ל שגם אברהם ויצחק קרויים ישראל. והרמז הוא שהשם 'ישראל' הוא ראשי תיבות של שמות כל האבות והאמהות: יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה. ואם נוסיף ל'יפי' ול'אמת' את מדת ה'חסד' = 72, נקבל 613, תרי''ג, שזה מספר המצוות בתורה. הנה כי כן, בכל שנה קוראים את הפרשה הזאת ובכל שנה מוצאים בה רעיונות חדשים, כמו בכל חלק בתורה. והמכנה המשותף לכל הרעיונות והפירושים הוא שדבקות מירבית בתרי''ג מצוות התורה משמעותה הליכה בדרכם של אבותינו הקדושים ורק דבקות כזאת עשויה להציל אותנו מכל הסכנות שמזמן לנו העולם הזה ולהביא אותנו אל חוף מבטחים בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי