|
|
|
חמור כחול-לבן
אריה פרלמן
עובדים עליך, שמשון!
לפני מספר ימים, עלה השם ''פי-גלילות'' שנית לכותרות, אך הפעם לא בשל פיגוע שנמנע, אלא בשל מפגע סביבתי שהוא מן הנמנע.
הכוונה היא כמובן, לפרץ והעובדים. לא, לא עמיר פרץ הפעם - כי אם מרגלית פרץ, יושבת-ראש ועד עובדי פי-גלילות. יש כנראה מזל מיוחד לשם משפחה זה, הקשור בנימי-מסתורין לענייני עובדים ושביתות.
יושבת לה היושבת-ראש באולפן הטלויזיה, ומכריזה בחוצפתה התהומית, שהיא, היא וקומץ עובדיה - ישביתו מעתה והלאה את המדינה. ייבשו את כולנו מדלק. את המכוניות הפרטיות, את המפעלים החיוניים, את הכל.
וכל-כך למה?
שאל אותה המנחה: כמה עובדים יש בפי-גלילות? ובעצם רצה לשאול: ''על מה לעזאזל כל הרעש''?
הגב' פרץ, אשר חשה בנלעגות המצב, אמרה... 150 עובדים. וכאילו על-מנת להקדים תרופה למכת ''מה, זה הכל?!'', הקפידה לפרט שישנם 100 סטודנטים מאבטחים. סטודנטים... שעובדים... ולומדים... ומתפרנסים... ואני מוסיף: גם מרוויחים את לחמם, גם מרחיבים את השכלתם וגם מממנים את מחייתם.
ממש כמו באותו סרט מצוייר, שבו אנשי המחנה הקטן מתארגנים בלילה, נושאים כל אחד לפיד בוער בכל יד, משתדלים למתוח את הידיים ככל האפשר על-מנת שייראו כמו שני אנשים נפרדים הנושאים שני לפידים - ומייללים ברוב רושם, על-מנת להפחיד את אנשי המחנה הגדול באמת. בסרט המצוייר זה עבד. פה - לא.
ובכן, האם מדובר במטה לחמם של מאה וחמישים עובדים? מסתבר שלא. כל המהומה נסובה על פיטוריהם של 21 עובדים, שבעבורם מוחזקת המדינה כולה בגרונה.
למרבה המזל, כך הבנתי מסגנית שר התשתיות נעמי בלומנטל, לא צפוי מחסור בדלק, כיוון שישנם מקורות אחרים. אם כך - יפה מאוד.
פרשה זו דומה במהותה לפרשה אחרת מלפני שנים רבות: שביתתם הפרועה של עובדי רשות השידור, כאשר ערוץ 2 היה עוד בחיתוליו, שידר רק חמש שעות ביממה, ונקלט על-ידי 300 אלף איש בלבד.
הם, עובדי רשות השידור - שועי הארץ ואדוניה - החליטו שאם לא תינתנה להם כל דרישותיהם, הם ישביתו את הערוץ היחיד, ואת רשתות א', ב' ו-ג'.
הם יצאו לשביתה מנופחים ומלאי חשיבות עצמית, במחשבה שחיש-מהרה תעלה שוועת העם השמיימה ותבוא הממשלה על ברכיה להתחנן בפניהם.
אך עם ישראל בהמוניו לא נכנע לסחטנות: הוא קרא עיתונים; הוא האזין לגלי צה''ל (''כל הזמן''); הוא הסתפק בשידורי הערוץ השני שמשדריו הוגברו לצורך השעה, ובקומדיית ''שלושה בדירה אחת'' שנקלטה אז דרך הערוץ הירדני.
עובדי רשות השידור, כך הם נראו בעיתונים אז, נאלצו לבקש לעצמם פרנסות אחרות, ועד כדי הגשת משקאות חריפים בבארים הידרדרו...
כעבור כחודשיים - הם שבו בקול יללה דקה עם הזנב מקופל בין הרגליים, ולא קיבלו דבר.
אני ממליץ לנקוט באותה השיטה: הסחטנות והביריונות אל לה לעבור! אין טעם לבזבז זמן שידור יקר על הגב' פרץ וחבר מרעיה (תרתי-משמע), ואין להיכנס עימם לשום משא-ומתן. יש להודיע בנימוס אך בתקיפות לחבורת ביריוני-הצעצוע כדלקמן: אם יקרים לכם באמת גורלותיהם של 21 העובדים, ואם אינכם מעוניינים באובדן פרנסתם של 150 איש - הפסיקו את שביתתכם הפרועה והחצופה בתוך שעה ורבע. לאחר מכן - נשב ונדון כבני אדם: יש אפשרות לעזור - נעזור; אין אפשרות - יילכו אחר כבוד 21 העובדים לחפש פרנסה אחרת. אם באמדוקס אפשר - גם בפי-גלילות אפשר.
(מאז כתיבת הדברים כבר הסתיימה השביתה - אך הדברים כוחם יפה גם לסיבוב הבא).
הביטוח הלאומי מכה ראשונה
זעזוע חמור פשה במרחבי ארצנו: פרשת שחיתות חמורה במיוחד התגלתה בביטוח הלאומי: מאות מיליוני ש''ח; שנים רבות; מאות מעורבים וכנראה אלפי מקרי הונאה.
אכן חמור - אך למרבה הצער צפוי.
כפי שמסביר פרופ' מילטון פרידמן בספרו ''החופש לבחור'', השחיתות במנגנון הציבורי היא מובנית בעצם השיטה, כיוון שהכסף הנמצא שם מנוהל בשיטה הגרועה ביותר האפשרית. לניהול כסף ישנן ארבע אפשרויות:
1) אדם מוציא את כספו למען עצמו.
2) אדם מוציא את כספו למען אחרים.
3) אדם מוציא את כספם של אחרים למען עצמו.
4) אדם מוציא את כספם של אחרים למען אחרים.
במקרה הראשון - יש לאדם אינטרס חזק הן לחסוך בכסף והן לקבל את המוצר הטוב ביותר.
במקרה השני - יש לאדם אינטרס חזק לחסוך בכסף - אך לאו דווקא להקפיד על איכות המוצר. כל עוד מדובר במתנה לבן/בת הזוג או למישהו קרוב, נותר עדיין אינטרס חזק לשמירה על איכות המוצר, אך עדיין חלש יותר מבמקרה הראשון.
במקרה השלישי - כדוגמת כספי אש''ל - לאדם אין אינטרס מיוחד לחסוך בכסף, שאינו שלו כאמור - אך יש לו אינטרס להקפיד על איכות המוצר, שמשרת אותו אישית.
המקרה הרביעי - הוא הגרוע ביותר: אדם יושב על סכומים עצומים, שאינם שלו - ומעביר אותם לאנשים שאינם הוא-עצמו, ובדרך כלל גם לא מוכרים לו אישית. אין לו אינטרס, מצד אחד, לחסוך בכסף, ומצד שני, אין לו שום אינטרס שהכסף יושקע בצורה הטובה והחסכונית ביותר, על-מנת לקבל תמורתו את המוצר הטוב ביותר.
מה שקורה בפועל הוא זה: המערכת נעה דרך קבע בין האופק של חוסר-יעילות לבין האופק של השחיתות והמעילה.
כמובן שיש להעניש את האחראים למעילה בכל חומרת הדין - אך מצד שני יש לצמצם ככל שניתן את קיומו - או לפחות את היקפו - של ''המקרה הרביעי''.
כיצד פותרים את הבעיה? כיום, כל האזרחים מחוייבים לשלם לביטוח הלאומי, ונניח לצורך הדיון שחובת ביטוח הזקנה תישאר על כנה. עם זאת, יש לפתוח את ביטוח הזקנה לשוק הפרטי: מי שירצה יוכל להמשיך לשלם לביטוח הלאומי, ומי שלא מעוניין, יוכל לרכוש ביטוח זקנה פרטי מתוך שלל החברות שתצענה זאת. כך, יידע מי שמשלם לחברה פרטית, שהכסף שהוא משקיע לא הולך להורים שהם אף לא הוריו-שלו, ובדרך נבלע חלק גדול במנגנון העצום והמסורבל של הביטוח הלאומי, אלא הוא יידע שהכסף שהוא משקיע ישוב יום אחד לכיסו שלו. כך, חברה פרטית אחת מתוך חמישים, שתתגלה בה מעילה חלילה - תיעלם מן השוק כיוון שאמינותה תתרסק, ונזקה יהיה קטן ומקומי. לעומת זאת, הביטוח הלאומי, אם ימשיך במתכונתו הקיימת - לא יתרסק לעד, ונהיה עדים במחזוריות כרונית לפרשיות כאלה בעתיד.
להתראות בקרוב בפרשת העבודות הפיקטיביות בלשכת התעסוקה.
עזה תחילה, טרור אחר-כך.
שוב, בפעם השבעים ושבע, נותנים עוד הזדמנות ליאסר ערפאת ולחבר מרצחיו להוכיח כי הם רוצים ומסוגלים להילחם בטרור נגד ישראל.
שוב, מהמרים ביד קלה על חיינו, כביכול מדובר בהמשך טבעי למופע הנאה של האתלטיקה הקלה, שצפינו בו לאחרונה באירופה.
כבר בשנת 1993, כאשר הובא הסכם אוסלו לראשונה לידיעת הציבור, ניסו אדריכליו למכור אותו לעם ישראל בתור ''ניסוי'', שאם ייכשל חלילה, צה''ל החזק יכה את הפלשתינאים שוק על ירך.
אמנם, דאגו כבר אז להזכיר אנשים טובים ומודאגים, שמדובר באירגון שמעבר לרצחנותו המזעזעת, הוכיח חוסר-אמינות מוחלט החל משנות השישים וכלה במסיבת העיתונאים המפורסמת ההיא בשטוקהולם בדצמבר 1988, שבהם הבטיח האירגון לחדול מן האלימות. לא רק את המערב רימה האירגון, אלא בעיקר את ערב ואת הערבים. מאות פעמים, כן, מאות - חתמו ראשי אש''ף על הסכמים חגיגיים ומאות פעמים הפרו אותם.
אך גם אם ננקוט סנגוריה עילאית, ילדותית ממש, ונניח שבספטמבר השחור 1993 עוד היה מקום לתמימות - אין הדבר תקף כאן ועכשיו. האם שכחנו כל כך מהר את פסגת פאריז, מפגש פרס-ערפאת, הבנות זיני וטנט ועוד עשרות ''הפסקות אש'' שתמיד הסתכמו בעליה תלולה בנרצחים היהודים?
לא. לא שכחנו, אך גם לא למדנו דבר.
אולי אפתיע כאן כמה מן הקוראים, אם אגיד שאני לא דורש מאש''ף להפסיק את הטרור, ואינני תובע ממנו לחדול מן האלימות. אם תנוסח עצומה מעין זו, אחת היא מי יהיה חתום עליה - לא אצרף את חתימתי.
מדוע?
בדיוק כשם שלעולם לא אתבע מן האירים לכפור בדת הקתולית; לא אדרוש מהצרפתים להתכחש ל''חירות, שיוויון ואחווה'', ולא אבקש מן האפיפיור לבטל את אמונתו בשילוש הקדוש.
על אחת כמה וכמה, לא אצפה מן החתול שיחדל ליילל, או שיפסיק לאהוב חלב.
זאת מפני שהאלימות, הטרור והכחדת מדינת היהודים הם תמצית קיומו של אש''ף, בדיוק כשם שישוע המשיח והשילוש הקדוש הם תמצית קיומו של הוותיקן.
מי שינסה לנסח ''הסכם'' עם הוותיקן, למשל, לפיו הוא מתכחש לנצרות ומעודד מעתה והלאה חזרה בתשובה ליהדות, ואף אם יצליח בצירוף נסיבות מיוחד במינו לכפות זאת על האפיפיור -
ודאי ייתקל בצחוק רועם, ויוכרז כאלוף העולם בטירוף סהרורי.
מדוע, אם כן? מוסיפים חלק מאיתנו להתייחס בכובד ראש להבנה עם אש''ף בדבר מניעת אלימות נגד יהודים? איזו עוד סתירה זועקת לשמיים יותר מזו אפשר להמציא? אני לא מכיר.
אם רוצים להפסיק את האלימות, צריך לחסל את האירגון האלים, ולא לעשות איתו הסכמים.
את המשפט האחרון אני מתבייש לכתוב, ואני מבקש מראש את סליחת קוראי המשפט לעיל, שמא יחשבו שאני מסווג אותם כמפגרים קשי-הבנה.
אריאל שרון ודאי יודע את כל זאת, אלא שהוא מנסה, משיקולים פוליטיים שגויים והרי-אסון, לתת ל''נערים'' פרס-את-פואד ''לשחק לפניו''. אך כאן שב וחוזר הכשל הידוע: צה''ל עורך פעולת הריגה ברמאללה, ואז שואל בכובד ראש חיים יבין, איש מכובד לכל הדעות: ''האם בכך לא תרמנו להרס ההסכם''? וכל שוחרי טובתנו, מנצלים את ההזדמנות על-מנת לזעוק חמאס על ''ישראל הפושעת אוייבת השלום''.
וכרגיל, לא נפקד מקומו של ליצן החצר התורן של הימין - והפעם בתפקיד הראשי תא''ל (מיל') אפי איתם, שהוא טוראי בשירות חובה בשדה הפוליטיקה.
הוא מאיים לפרוש... ותיפול אימה על הארץ ויפוצו שועיה לארבע רוחות השמיים...
ומדוע נכנס מלכתחילה? למנכ''ל שלו פתרונים.
ומה איתנו? אנחנו מתים על ארץ-ישראל.
|
|
|
חמור כחול-לבן / טור שבועי
