פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(צו ע''ב) מה שחסר זה רק קבלת המלכות
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 30/03/2012 שעה 9:30)


(צו ע''ב) מה שחסר זה רק קבלת המלכות

נסים ישעיהו



שמה של פרשת השבוע הוא צַו, מלה בת שתי אותיות בלבד שמופיעה כאן לראשונה בתורה. יש כמה נגזרות לשורש 'צוה' בתורה, ותמיד הכוונה היא שעל ידי שמקיימים את המצוָה שציוָה המצוֶה, נעשים צֶוֶת אחד עמוֹ, עם המצוֶה. ומה המשמעות של להיות חלק מן הצֶוֶת של הקב''ה – המשמעות היא שמקבלים עלינו את מלכותו יתברך. והרמז הוא, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א, צֶוֶת = מלכות. שהרי קיומה ושיגשוגה של הממלכה, כל ממלכה, מחייב עבודת צֶוֶת. זו מציאות שבה כולם, מתוך הזדהות עם המלך, מקבלים עליהם ברצון את קיום הוראותיו (מצוותיו) ופועלים בתיאום מלא לעשות את רצונו של המלך. בכך מתגלה האחדות ביניהם, בין הנתינים של המלך ומתגלה גם העובדה שהם מאוחדים עם המלך עצמו. או אז יש קיום לממלכה והיא מתחזקת והולכת.

מה שאין כן במצב בו חסרה התודעה של חשיבות הצֶוֶת וכתוצאה מכך גם אין חתירה לשיתוף פעולה בשום תחום ועניין. אז קורה ההיפך, מתפתחת אוירה של אנוכיות, כל אחד מושך לכיוון שנראה לו הכי מועיל לו לעצמו בלי לחשוב כלל על טובת הזולת. במצב כזה, האדם הפרטי אולי עשוי להרוויח משהו, אבל הממלכה נחלשת והולכת. וזה לגמרי מובן, כי המרכיב העיקרי במצע שעליו צומחת האוירה הזאת הוא הכחשה גורפת של עצם מציאותם של המלך ושל המלכות. ממילא, אם לא מודים שיש מי שמצווה, לא חייבים למלא שום צַו. אפשר גם שלא יכחישו את עצם מציאות המלכות, אבל יגבילו בדמיונם הכוזב את סמכותו של המלך לתחומים הנוחים להם. בין כך ובין כך, האנוכיות מתגברת ואין אפילו התחלה של עבודת צֶוֶת.

את הפרשה הזאת קוראים תמיד לפני חג הפסח ולפעמים, בחלק מהשנים המעוברות, אפילו לפני פורים. בכל מקרה, את הפרשה הזאת קוראים בסמוך לחג של גאולה, כאשר הקשר בין תוכנה של הפרשה הדנה בקרבנות ובין תהליך של גאולה, לכאורה אינו ניכר במבט ראשון ואפילו לא במבט שני. וגם, ההתייחסות כאן בפרשתנו היא לאהרון הכהן (ויקרא ו'): ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. ומה זה שייך לגאולת כלל ישראל? ובכן, יש עוד כמה פעמים צַו בתורה והאחרון בהם הוא (דברים ב'): ד וְאֶת-הָעָם, צַו לֵאמֹר, אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר; וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. ה אַל-תִּתְגָּרוּ בָם--כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל: כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר.

ה-צַו האחרון מתייחס אל העם, שזה בפירוש עניין של מלכות, ומורה דרך הנהגה ביחסים עם עמים שכנים; שלא בכל מקרה של חילוקי דעות יוצאים למלחמה, לפעמים צריכים פשוט לעקוף, לא להתגרות. בפרשה שלנו, בפסוק הראשון בו משתמשת התורה בצורת ההוראה צַו, סך הכל הפסוק (שציטטנו לעיל) אומר מורנו הרב גינזבורג, עולה בגימטריא עשר פעמים 'מלכות'. אבל שוב, איך עניין המלכות קשור לעבודתם של אהרון ובניו בבית המקדש? ובכן, הפרשיה הראשונה מדברת על קרבן עולה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. שרומזת למסירות נפש מוחלטת של היהודי על עבודת ה', המלך העליון. והמלך שעל הארץ, מלך ישראל שמולך מכוחו ובשליחותו של הקב''ה, כל עניינו הוא לייצג כלפי העם את מלכות ה' בעולם ואת זה הוא עושה במסירות נפש ממש, כי אין לו שום עניין אחר בעולם הזה.

את המלה צַו מפרש רש''י: אין צַו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס: כלומר, הציווי הוא זירוז והוא נצחי. וביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. כל כך אקטואלי למציאות שלנו. שהרי זה מה שמונע בעדנו לקבל את מלכותו יתברך בשלמות. נכון, לא תמיד מדובר אצלנו ברווח כספי גלוי או מיידי, אבל תמיד מדובר באינטרסים כאלה ואחרים כאשר השיקול הכלכלי מסתתר ברקע של כל מהלך. זה לא פשוט לנהוג בהתאם להוראה שלמדים מקרבן הָעֹלָה, זה נגד הטבע האנושי שמחפש את הנוחות או לפחות את מה שמתקבל אצלו על הדעת. ומכיוון שכך, התופעה הזאת אינה חדשה, מאז ומעולם התקשינו לקבל עלינו את מלכותו יתברך בשלמות. אלא שזו הדרך היחידה שהובילה אותנו בעבר, ותוביל גם כעת אל הגאולה.

התכלית היא התגלות המשיח


השבת הזאת היא השבת האחרונה שלפני פסח ומכונה ''שבת הגדול''. ברוב קהילות ישראל נוהגים לקרוא למפטיר פרק מספר מלאכי, האחרון בנביאי התנ''ך. הספר כולו כולל שלושה פרקים והקריאה היא בפרק האחרון, מפסוק ד', שמתאר את הקשר הטוב שיהיה בינינו ובין הקב''ה בגאולה האמיתית והשלמה שתבא מיד ממש: וְעָרְבָה, לַה', מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. לפני כן מנבא מלאכי: א הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא--אָמַר, ה' צְבָאוֹת. הפסוק הזה מתפרש כמתייחס להתגלותו של המלך המשיח, ובהמשך מתאר הנביא את המבוכה שתאחז בנו כאשר נבין לפתע באילו שטויות עסקנו עד שהתגלה. שכן עליו, אי אפשר לעבוד בסיפורי סרק על החשיבות הגדולה שייחסנו (שאנחנו מייחסים כעת) לכל מיני עניינים שוליים.

ב וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת-יוֹם בּוֹאוֹ, וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ: כִּי-הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף, וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים. בהמשך, המלך המשיח עושה סדר, מבהיר לכולנו מה חשוב ומה מיותר, עד שמביא למצב בו וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. אלא שמיד בהמשך הנביא פותח בהתחשבנות נוקבת עִמנו: ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי--אָמַר, ה' צְבָאוֹת. הנביא מדבר אל העם בזמן הגלות; כמו אצלנו, בארץ ישראל אבל בגלות, לפני שהתגלה המלך המשיח. וזאת, למרות שבימיו המועמד המתאים היה ידוע והאופציה להתגלותו היתה קיימת, אלא שההתנהלות של העם לא עודדה את ההתגלות (וזה נמשך כך עד היום). ועל כך הוא מיצר, על שצרוּת מוחין וצרוּת עין מעכבים את הגאולה.

כך זה היה בדורו של מלאכי וכך זה גם בדורנו. לכן הנבואה שלו נכנסה לתנ''ך כי היא נכונה היום בדיוק כמו אז. בכל זאת, מדוע קוראים את הפרק הזה בשבת שלפני פסח, חג הגאולה כאשר לכאורה אפשר למצוא בספרי הנביאים פרקים יותר חגיגיים מהפרק הזה? כנראה מנסים להניע אותנו להתבונן בעובדה שאנחנו חוגגים את הפסח זו כבר הפעם השלושת אלפים ושלוש מאות בערך, ולמרות זאת לא כל כך מתרגשים מהעובדה שעדיין לא נגאלנו סופית, לא מתוסכלים מזה ולכן גם לא ממש מתאמצים לפעול את התגלות הגאולה האמיתית והשלמה. והמצב המוסרי והדתי שמתאר הנביא בפרק הזה זהה להפליא למה שמתחולל אצלנו. את הפסוק שמדבר על היחס לחלשים בחברה ציטטנו כבר, אבל מה השורש של היחס הזה, מה מניע אותו? הנה התשובה: ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב.

מה שיוצא מכאן הוא שכמו הפרשה, גם עניינה של ההפטרה הוא המלכות. הייתי יכול לטעות ולחשוב שזה ''מקרי'' שהרי זו הפטרה שקוראים בשבת שלפני פסח בלי קשר לפרשה שקוראים באותה שבת. אבל הנה כמה פסוקים מהפטרת הפרשה עצמה, פסוקים שמדברים גם הם על מלכות ה' בעולם (ירמיהו ז'): כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. לכאורה זה הפוך מכל מה שקוראים בפרשת השבוע בפרט ובספר ויקרא בכלל, אז איך הנביא אומר דבר כזה?! אלא שהוא זועק מרה על העובדה שעבודת ה' באמצעות הקרבנות הפכה לעניין טכני, עניין שאינו קשור עם קבלת עול מלכות שמים. הוא מתלונן על כך שחושבים כי די בכך שיתפללו בזמן, כלומר יקריבו קרבנות, ובשאר הזמן יעשו מה שנראה להם, לפי האינטרסים שלהם. אבל זו בפירוש לא הכוונה:

כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם. זו הכוונה, שנקבל עלינו את מלכותו יתברך, נעשה את מה שהוא מצווה אותנו ובכך נהיה לצוות אחד עימו. ושהתודעה הזאת תמלא את ישותנו כך שכל היום ובכל עניין נפעל כראוי למי שחפץ לשמר את הדבקות שלו בבורא עולם ומנהיגו. לימוד התורה, הקרבנות, התפילות וגם המצוות כולן, הכל חשוב אבל גם הכל זה תירגול ולתכלית אחת: שנקבל עלינו את מלכותו יתברך בשלמות ושהקבלה הזאת תיושם בכל עניין בחיים שלנו. וזו הדרך להביא את הגאולה האמיתית והשלמה, כאשר כל מעשינו יהיו מכוונים לאותה מטרה, שהיא קיום הרצון העליון.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי