לאחרונה היינו עדים למאבק ארגוני של ההסתדרות הכללית, בגיבוי הועדים החזקים בארץ, כנגד הממשלה שהיא המעסיק הגדול במשק בנושא זכויות ''עובדי קבלן''.
על פניו המאבק הצטייר כמלחמת ה''חלשים'' (''עובדי קבלן'') כנגד ה''חזקים'' (המדינה). אך אם נרד לשורש העניין, הרי ההסתדרות למעשה אינה צד בעניין כי ''עובדי הקבלן'' אינם מאוגדים ואינם משתייכים לשורותיה ואינם משלמים לה ''מס ארגון''. לכן על פניו נראה שרבבות העובדים ששבתו ''תרמו'', מרצונם, ימי עבודה למאבק צודק.
מנגד צריך לזכור כי כל ''עובד קבלן'' שיתקבל לעבודה כשכיר מן המניין יצורף, אוטומטית, להסתדרות הכללית, במסגרת איגוד העובדים אליו הוא משתייך, וכמובן ישלם לה ''מס ארגון''. עובדה זו מציגה את מאבק ההסתדרות למען ''עובדי הקבלן'' כניסיון להגדיל את מספר חבריה ואת הכנסותיה.
נוסף לכך יש לזכור כי בקרוב יהיו בחירות להנהגת ההסתדרות הכללית וכי היו''ר הנוכחי, עופר עיני, נדחק בשנה האחרונה ''הצידה'' ממרכז העשייה הפוליטית בגלל פרישת מפלגת העבודה מהקואליציה הממשלתית ובגלל שמנהיגי ''מחאת האוהלים'' בחודשי הקיץ האחרון לא התלהבו מתמיכתו בהם.
כל הפרטים שמניתי מביאים אותי למסקנה כי מר עיני חושב יותר על מעמדו האישי-ציבורי מאשר על מעמדם של ''עובדי הקבלן''. הרי את המאבק הזה יכול היה לנהל בכל שנה מהשנים שעברו מאז מונה לתפקידו ולכן נשאלת השאלה, למה עכשיו?
והתשובות למעלה.
בשביתה למען ''עובדי הקבלן'' השתתפו כל הועדים הגדולים והחזקים במשק (בנקאות, תחבורה, נמלים, רשויות, מדינה ועוד). אך במקומות העבודה האלה מועסקים אלפי ''עובדי קבלן''. מדוע הם (הועדים) אינם תובעים מהנהלותיהם את קבלת העובדים האלו כשכירים מין המניין, אך תובעים זאת ממעבידים אחרים (עובדי המדינה).
זוהי צביעות לשמה!
''עובדי הקבלן'' הם חלק ממערכת התעסוקה המאפיינת את השיטה הכלכלית הנהוגה כיום ברוב ארצות העולם. שיטה זו רואה במיקסום הרווח את בסיס קיומו של העסק. אם ניתן לקבל שירותים מסוימים, הדרושים לעסק, במחיר נמוך יותר מספק חיצוני, הרי שצריך להשיג אותם בדרך זו.
דבר זה אינו אמור להפריע ל''עובדי הקבלן'' מלהתאגד, לקבל זכויות שוות ערך לעובדים אחרים וכמובן כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לפי החוק.
ההסתדרות הכללית במקום לפעול בכיוון הזה מעדיפה להכריח את המעביד לקבל אותם כשכירים מין המניין ובכך להחזיר את המשק, מההיבט התעסוקתי, עשרות שנים אחורה. התוצאה תהיה פשוטה: צמצום ניכר בכמות העובדים שיתקבלו לעבודה ואבטלה לכל אותם האחרים שלא נתקבלו.
ל''עובדי הקבלן'' שתי בעיות עיקריות. אחת: הבטחת הזכויות הכספיות המגיעות להם והשנייה: חוסר ודאות תעסוקתית. לגבי הזכויות הסוציאליות צריך לקבוע בחוק כי לכל חברות כוח-אדם שמעסיקות עובדים בשיטת ''עובדי הקבלן'' יהיה נאמן, רצוי רו''ח, שיקבל את התשלומים מהמעסיקים, ישלם לעובדים, יפריש לזכויות הסוציאליות וישמור כסף עבור הבראה, פיצויים וזכויות כספיות אחרות.
לגבי חוסר הודאות התעסוקתית צריך לקבוע כי עובד יועסק לפחות חודש, כי חובת תשלום פיצויי פיטורין תהיה לפי מפתח חודשי ולא שנתי. דהיינו: אם עובד הועסק חודשיים ופוטר הרי יהיה זכאי לחלק השישי של משכורתו הממוצעת כפיצויי פיטורין. וכן צריך לקבוע כי עקב הויתור מאונס של העובד על קביעות ורצף עבודה מלא בכל השנה הרי כפיצוי שכרו הבסיסי צריך להיות גבוה יותר מאותו עובד במשרה רגילה.
יתכן, שכתוצאה מכך עלויות עובדי הקבלן יגדלו והמעסיקים יעדיפו לחזור ולהעסיק עובדים כשכירים רגילים.
בשיטה הכלכלית הנפוצה כיום שיטת ''עובדי הקבלן'' ומיקור-חוץ ילכו והתרחבו ויחדרו לתחומים חדשים. יש צורך בחקיקה רחבה ומעמיקה בכדי להביא עובדים אלו למעמד שווה לחבריהם שעובדים כשכירים רגילים.
משהו על יחסי עבודה
