היחס לחולה אינו שייך לתחום יחסי ציבור שלגביו ישנן הלכות פסוקות ומדריכים, אלא לתחום יחסי האנוש, שבו החולה אינו אובייקט אלא סובייקט ואין מדריך (textbook) להנחיות לטיפול בחולים שונים.
הרפואה על כול היבטיה, המדעיים, הטכנולוגיים, והיישומיים עשתה זינוק נחשוני קדימה. מרכזים רפואיים מסוימים הפכו לשם דבר עולמי בתחום המחקר והם מושכים אליהם את מיטב המומחים. אבל במרוץ הזה,ה תכלית של כול הרפואה, הפציינט, החולה - נשאר לעתים מאחור, בכול הקשור ליחס אליו. שכן בהיבט זה אין איזו ערכה או מדריך לטיפול הנכון, וכל חולה הוא פרט שדורש תשומת לב, כפי שדורשים יקיריו שמלווים אותו בעיתות מצוקה או לקראת סופו.
• • •
דברים אלה נכתבים לאחר הדיווח על הביקורת הקשה שהשמיעה בתו של
אלי הורוביץ , ד''ר
וורד שלו-הורוביץ, על קבר אביה נגד הטיפול שהוא זכה, או לא זכה לו, בשעותיו האחרונות לפני מותו, בבית החולים שבו אושפז לאחר מחלת הסרטן שקוננה בו. ולא זו בלבד אלא לפי הדיווחים היא ביקשה הקמת וועדת בדיקה חיצונית אשר תבחן את האירועים שקדמו למותו של אביה. אין זה דבר של מה בכך. הביקורת שלה התייחסה לכך שהוא כמעט ונזנח,הייתה אטימות לב. עד כדי דימוי פרצוף המדינה למכוער. המדינה למגינת לבנו אכן לא יפה, אלא שלא בגין טיפול רפואי נקודתי, אלא בשל היחס לאדם כאל אדם, לזכיותיו לכבודו ולא כאל מסה, ציבור אנונימי,שבו עוסקים הפוליטיקאים כאובייקטים למקח וממכר, ובייחוד ההנהגה הנוכחית, שהיא אכן לא יפה בלשון המעטה. לא הייתי נוכח בהלוויה וניזונתי מקריאת החומר כפי שמן סתם רבים אחרים קראו או שמעו אותו. אומרים שאין דנים אדם בשעת צרה ומצוקה נפשית, ואין צרה גדולה יותר מאשר שכול. תגובת ההלם של ראשי בית החולים לביקורת זאת אשר הופצה לכול העובדים פנימה, ופורסמה גם היא בתקשורת, מלמדת שאכן לדעת בית החולים הטיפול היה ראוי. וגם זאת מן הסתם השקפה סובייקטיבית, לא פחות ולא יותר מאשר התפיסה של בתו של אלי הורוביץ. וכאן ליבת הבעיה.
כותב פוסט זה לא מתיימר להיות בוחן כליות ולב, פסיכולוג, יועץ משפחתי או כול סוג של מטפל ומרפא ברפואה קונבנציונאלית או משלימה. ולכן מבחינת הבעת דעה מקצועית צרופה אין לדברים אלה משמעות. אולם כפובליציסט אני רואה עצמי די מוסמך להתחלק ברשמי עם הקוראים.וזאת אני עושה גם במקרה קשה זה. זאת יופייה של הבלוגוספרה, יקום אדיר שבו אנו שטים – עדיין - חופשי, חופשי. מה גם שאני לדאבון לבי נתנסיתי התנסות אישית- משפחתית במנהרה הזאת ששמה סרטן, אשר היציאה לאור היא במקרים רבים יציאה מן העולם.
שמעתי בדיחה, מן הסוג המקאברי משהו, על בעיות של חולים במרכזים הרפואיים, ותמיד יש בעיות שכן הם התכלית שלמענה הם הוקמו. הסיפור הוא שההנהלה התכנסה לישיבה דחופה לדון בבעיות אלה, ואחד מן המתדיינים העלה הצעה של יעילות: ''מה דעתכם שנשלח את החולים הביתה?'' בכך ללא ספק הייתה נפתרת הבעיה.
אני חושב כי בדרך כלל היחס של המטפלים, של הסגל הרפואי, התומך, הסיעודי, המנהלי- במרכזים הרפואיים או בבתי חולים בכלל הוא יחס טוב ואנושי. דומני שזאת הכללה מוצדקת. זאת תובנה אינטגראלית במקצוע. שבועת הרופא העברי מבוססת על שבועת היפוקראטס, אבי הרפואה המודרנית: ''
ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אימו והיה שלומו בראש חרדתכם כל הימים. והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בפשרי תבונות ובאהבת אנוש. אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצמכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון''.
התנסות
כאמור,כול פרטי האירוע התפרסמו בהרחבה, ואין כול סיבה שאחזור עליהם. אולם, כל דברי ההסבר וההבהרה של מנהל המרכז הרפואי, אף שאני מאמין בכנותם ובמציאות שמאחוריהם, אין בהם כדי לשמש לשון מאזניים באירוע טראומטי כזה. זאת מכיוון שאין מאזני צדק בתחום הפרט ותחושתו. אין כאן בית דין של מעלה לאלה שמאמינים בו או בית דין של מטה.זאת לא סטטיסטיקה של כמות אנשים ששבעים רצון מן הטיפול לעומת אלה שאינו רווים נחת. למשל, גם בין האנשים שתמכו ברופאים שנקטו בעיצומים וגם בסטאז'רים שהמשיכו בפעולות המחאה, בצורת התפטרות, או היעדרות מן העבודה ויצירת לחץ בבתי חולים, לא ראו בעין יפה את הסבל שנגרם לחולים. מן המסגרת המקצועית של הרפואה יש ציפיות שונות מאשר ממסגרת בתחומי החשמל, המים, הנמלים וכיו''ב סוגרי השיבר. אפשר מאוד ועל זה בונה ממשל ציני, והממשל שלנו הקיים הוא ציני, בין היתר, אטום ויהיר. וזה משליך על כול התחומים בחיינו, כולל התחום הרפואי..
כאמור, בלוגר פובליציסט כמוני יכול להרשות לעצמו ליתן דוגמה של התנסות אישית. ראשיתה בתחושה שלא זו בלבד שצרת רבים היא לא חצי נחמה, וגם לא שמינית, אלא שצרת יחיד היא ברוב המקרים צרת רבים. היחיד נותן בכך ביטוי למה שרבים חשים. ככה למשל התגובות שקבלתי על הפוסט הקודם בכול הקור לחברות הביטוח ופשיטת עורו של המבוטח.
אצל רעייתי,
יהודית, התגלה סרטן ריאות כמעט שנתיים לאחר שצילום רנטגן גילה איזה כתם. בהתייעצויות ובבדיקות שונות הגיעו למסקנה כי מדובר באיזה אירוע בעבר, מעין צלקת. הקביעה הייתה ש- 99% לא מדובר בגידול ממאיר. רק בשלב מסוים כאשר עשו את הביופסיה, לאמור קרוב לשנתיים לאחר גילוי הכתם, אי אפשר היה כבר לנתח מכיוון שהסרטן התפשט לשתי הריאות.
בשלב הזה המעבר היה לטיפול אונקולוגי. לאחר בדיקות ראשונות התברר כי רעייתי נמנית עם 30% מכלל המטופלים שכימותרפיה יכולה להועיל. טיפול כימותרפי הוא גם כיום תהליך קשה, אבל לפני עשור הוא היה קשה פי כמה ולא אכנס לפרוט הטיפול שבו מתנסה החולה. רעייתי הקשתה שאלות, כפי שכול אדם אינטליגנטי רוצה להבין בייחוד דברים שנוגעים לו, לגופו. הרופא האונקולוג שנחשב כמומחה מסוגו בטיפול בסוג זה של סרטן. פסק את פסוקו. הוא לא ניסה לדבר על לבה, להסביר כפי שמצופה מרופא. הייתי אומר שהוא התייחס למחלה ולסימפטומים שלה ולא לחולה שהוא נשוא המחלה. התוצאה הייתה שרעייתי חיפשה פתח מילוט והיא מצאה זאת בביקור אצל רופא אחר, בבחינת שמיעת ''דעה שנייה'' - second opinion והוא קבע שאם אכן יש תוצאות חיוביות לטיפול עד כה, אפשר לחכות. מה שהשפיע על רעייתי הוא שהוא דיבר בגובה העיניים שלה. בדיעבד אולי דברי המתק, עזרו לה בזמן הביניים, והרעו לה לטווח רחוק. אבל מדוע המומחה שמבין במחלה לא מבין את נפש מטפלו?
הייה בן אדם
ב''הארץ'' של ה-10 באפריל 2006 התפרסם
מאמר מאת
תמרה טראובמן, שכותרת המשנה שלו היא:
באיחור מסוים הבינו בתי ספר לרפואה שכדי שהרופאים יהיו גם בני אדם, ולא רק מומחים למחלות, הם מחפשים גם רגישות, יושר ותקשורת בין אישית... והיא מצטטת את פרופ' משה מיטלמן, ראש ועדת הקבלה באוניברסיטת תל אביב:
הפריע לנו שפה ושם אתה נתקל ברופא שאתה אומר לעצמך, אולי הוא יודע רפואה, אבל בן אדם הוא לא.. ספק רב בעיני אם אותו רופא אונקולוג קיים חלק מן השבועה, ובהיותו אדם ירא שמים, ספק אם לנגד עיניו עמד העיקרון ש''שכל המקיים נפש בישראל כאילו קיים את העולם כולו''. כאשר יהודית באה אליו עם ''פסק ההלכה'' של האונקולוג התל אביבי, הוא הגיב ביובש ענייני: ''אני ממליץ שתמשיכי בטיפול והאחריות היא עליך''. זהו. הרי ברור היה שהאחריות מוטלת על יהודית, אבל הרופא אמר את שלו ואפשר שרחץ בניקיון כפיו, ובכך תם ונשלם בשבילו כל העניין. והשאלה היא, האם אדם עומד מנגד כאשר אחר ובייחוד פציינט שלו, עומד לקפוץ מעל לגשר למים ? הרי כמומחה הוא ידע בדיוק מה מצפה ליהודית. בדיעבד, זה היה נאיבי מצדנו ורק בשלבים האחרונים של המחלה גילו לנו את קיומה של מחלקה הפסיכולוגית בבית החולים, אבל היכן היו היועצים בשלב הקריטי, כאשר יהודית הייתה זקוקה לתת אמון ברופא בהיותה בצומת של חיים ומוות? אשר לי, למצער, שכנעתי את יהודית שכעבור זמן נחזור לבית החולים לבדיקות.
בכך לא נסתיימה דרך הייסורים, הבירוקרטית נוסף על הפיסית. על פי בקשתה של רעייתי. הוחלף רופא ברופאה צעיריה וסימפטית וזאת הרגיעה, כי אף שעברו כמה חדשים מאז הטיפול האחרון, לא מדובר בסכנת חיים, והעניין במעקב. בשלב מסוים, ומדובר רק בכמה ימים, בצילום אולטרה-סאונד התגלתה בצקת בריאות.
באותו יום ביקרתי אצל יהודית בלוויית בתי,
נתי, על פי בקשה של אשתי אף שנתי ביקרה אצלה בשעות הבוקר. כאשר הגענו לחדר החולים, יהודית נראתה כתמול שלשום, אפילו רגועה ונינוחה מעט. ''צביקה'', אמרה לי, ''צלצלתי לנתי וביקשתי שתבוא איתך, כי לא רציתי שתהיה לבד. מנהלת המחלקה אמרה לי שיש לי רק כמה שבועות''.
איני זוכר שאי פעם פגע בי משהו כברק, באופן פתאומי ונחרץ כל כך. כמעט שהתעלפתי. לאחר ההלם הראשון חשתי שהחיה שבי מתעוררת מרבצה ועוד מעט ותתנפל על מנהלת המחלקה ותחנוק אותה במקום. הרי דברים כאלה קרו, דווחו בעיתונים, כאשר אדם במצוקה פורק את כעסו ואת מרי לבו על מי שמטפל ביקירו. בכך אין שום ניסיון של כוונה להצדיק מעשה אלימות כנגד אדם שמנסה לעזור, כפי שזה קרה בראשית השבוע כמו ההתנפלות על עובדת סוציאלית, גילוי מכוער שחוזר על עמו. גילוי לאדם שחייו מתקרבים לקצם, הוא סוגיה מאוד שנויה במחלוקת. אבל אינני חושב שגם אלה המצדדים בצעד כזה, לא מבקשים תחילה להיוועץ בקרוב משפחה. מדוע, שאלתי עצמי, מדוע היא עשתה זאת? האם יצאה מדעתה? בשם איזו אידיאה, איזו תפיסת עולם מעוותת, היא לקחה לעצמה את הזכות לומר לרעייתי שקצה קרב, בלא להיוועץ בבני המשפחה? מי הסמיכה להכריז על גזר הדין? מדוע מפקידים מחלקה אונקולוגית בידי נבערים מדעת, רשעים בהכרה, גושי אבן בחלוקים לבנים?
יהודית אחזה בידי וניסתה להרגיע אותי. ''צביקה'', אמרה, ''גיל 67 הוא גיל מכובד מאוד למות''. ואני לא ידעתי ולעולם לא אדע איך אדם מגייס תעצומות נפש כאלה, בשקט ובסטואיות, בגבורה שאין למעלה ממנה.
אבל גם בכך לא גודשה של סאת הייסורים. בערב שבת חשה רעייתי קוצר נשימה. לקחנו אותה למיון וסיפרנו לרפואה הצעירה בתורנות מה שקרה, ובינתיים חיברו את רעייתי לחמצן. והרופאה לאחר שבדקה צלצלה, התייעצה - הודיעה לנו שאין מיטה פנויה ורצוי שנחזור למחרת. נשארנו פעורי פה. חולה סופנית זקוקה לחמצן כדי לנשום נשלחת הביתה מבית חולים. הרי גזר דין שכזה בעת צורך בחמצן לא ברא השטן. בסוף נמצא החדר המיוחל. אבל נשבעתי כי באכסניה הרפואית זאת אשתי לא תוציא את נמשתה.
בניגוד לאסיר שביצוע גזר דינו נקבע למועד מסוים, ועדיין יש סיכויי לדחות את המוות, במקרה זה נשארו רק כמה שבועות. מה טוב ממה איני יודע, לא התנסיתי באף אחד מאלה. קראתי עליהם, אבל מנוי וגמור היה עמי, שיהודית תצא מבית החולים, שבו רופאה עם לב של אבן. לאחר כמה ימים, הודענו שאנו מתפנים. ואכן כאן הכול נעשה במהירות וביעילות, כולל אמבולנס ומיכל חמצן. הם עשו את שלהם ועוד איך עשו. אך ראינו בכך חסד לעצמנו וליהודית, שאת הזמן שנותר לה תעשה בביתה, מוקפת אהבה, חום ומשפחה. ''ברוך שפטרנו'' מאותו בית חולים. כדי להקל על יהודית הזמנו אחיות שעבדו בשלוש משמרות ודאגו לכל צרכיה הרפואיים והסיעודיים. זה היה ביום ה'. הבאנו כסא גלגלים מ''יד שרה'', ומיכל חמצן מחברה שעוסקת בכך. אלה אפשרו ליהודית לנוע בבית, כאשר כמעט כול המשפחה בחברתה.
באחד הבקרים העירה אותי האחות התורנית ומלמלה משהו על נשימה. לאחר שהתאוששתי שאלתי במה מדובר והאחות סיפרה לי כי יהודית התעוררה באמצע הלילה ושאלה היכן אני. האחות אמרה לה שנרדמתי בחדר הסמוך. כשהיא נכנסה אליה בבוקר יהודית כבר לא נשמה. לי נותר לעצום את עיניה .
לאבירינטים רפואיים
ב-15 ביוני 2008 כתבתי פוסט בשם ''
לרדת להדסה עין כרם ולשוב בשלום''. הכותרת מרמזת על האיוולת במיקום בית חולים בבקעה, מקום כמעט מנותק צד המרכז העירוני, שמגיעים אליו עד היום הזה מירושלים דרך כביש צר ופתלתל שסכנה לנסוע בו. כאשר יסדו את בית החולים לפני יובל שנה, המטרה הייתה לאכלס את הבירה מערבה. אבל במקום לבנות שיכונים בנו בית חולים, שאמור להיות קרוב למרכז אורבאני גדול. אבל אז ראו את הפרט כיחיד בשרות המדינה החדשה, ולא את המדינה בשרות הפרט. ניחא. אבל בית החולים הדסה כיום הוא מפלצתי בגודלו מעין מגה- מרכז רפואי. ככה כתבתי אז לפני שלוש שנים:
בקריית הדסה בעין כרם ממוקמים: בית הספר לרפואה, בית הספר לרפואת שיניים, בית הספר לרוקחות, בית הספר לסיעוד, ובית הספר לריפוי בעיסוק. כן יש בו מרפאות ומכונים. בית הכנסת של הקמפוס נודע בויטראז'ים של שבטי ישראל שנוצרו על-ידי מארק שאגאל. יש בו 850 רופאים, 1,940 אחיות, 1,020 אנשי הפרה-רפואה ועוד אנשי שירותים רבים...
האתר הווירטואלי של המרכז נפתח בכותרת: בונים עולם טוב יותר בעזרת הרפואה. הנתונים דלהלן אמורים לגָבות סיסמה זאת. בשנת 2007 סיפקה הדסה שירותי בית חולים למיליון ומעלה של בני אדם. באותה שנה היו במרכז יותר מ-100,000 אשפוזים, קרוב ל-30,000 ניתוחים, יותר מ-10,000 לידות, קרוב ל-10,000 אשפוזי יום כירורגיים. היו בו יותר מ-30,000 טיפולי יום אונקולוגי-המטולוגי (סרטן), יותר מ-25,000 טיפולי יום אמבולטוריים, יותר מחצי מיליון ביקורים אמבולטוריים (זה כולל ביקורים אצל רופאים במכונים.צ.ג), קרוב ל-400,000 בדיקות רדיולוגיה ואולטרה-סאונד, ויותר מ-130,000 במיון.
המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה מתקדם עם המגמות הכלל-עולמיות של צמצום עלויות והקטנת הסיכון לזיהומים ועובר לטיפולי יום ולאשפוזי יום. (מתוך הנתונים של המרכז).''בהדסה - נאמר באתר המרכז - המטופלים הם החשובים ביותר - לפני האשפוז במהלכו ואחריו. נוחיותם והטיפול בהם עומדים בראש דאגותינו. בני אדם מכל ארצות האזור פונים להדסה כדי למצוא תקווה ועזרה. הם מטופלים לצד מתרפאים מאגן הים התיכון, מאירופה, מדרום אמריקה ומארצות-הברית.
אם מדובר ברפואה, ברמה המחקרית וההישגית, אני מצטרף לסופרלטיבים אלה. אבל אם מדובר בנשוא הרפואה – החולה, הלקוח, הפציינט - הוא אובייקט רפואי, כסובייקט - הוא הולך לאיבוד.
אלי הורוביץ היה לא רק אדם משכמו ומעלה. הוא היה בן אדם. הישגיו לא מנעו ממנו לראות את פגעי החברה. הוא היה ענק היָזָמות ואפשר לומר שהוא היה הסטיב ג'ובס שלנו בתחום הפרמקולוגיה, תוך הקמת אימפריה של חקר ויצור תרופות קונצרן שהשתרע על פני יבשות. טבעי כי בהלוויה יהיו כול המי ומי וכן התקשורת על כול ענפיה. וכול מילה שנאמרה זכתה לתהודה כולל מילותיה של הבת.
תוך כדי כך ''הערך המוסף'' של הפרסום גילה עוד רעה חולה ברפואה הציבורית- חוסר שוויונות. עם זאת, ברוב0 המכריע של ההלוויות, כולל זאת של רעייתי, לא משתתפים אח''מים וסלבים ולכן גם התקשורת לא באה. אבל גם אילו הייתה התקשורת נוכחת אני לא הייתי נותן פורקן לתחושה הקשה הטראומטית שלי. זה לא אומר שמישהו אחר לא רשאי לעשות. ואפשר שדווקא בשל נוכחות התקשורת, הבת במר לבה, עשתה מה שעשתה כדי שסיפרוה ימצא הד, אבל השכול הוא בתחילתו ובסופו של דבר נחלת היחיד.שום ניחומים, שום השתתפות בצער, לא יועילו לאובדן זה כמו גם תחושת טיפול לא נכון בחולה בכלל ובחולה סופני בפרט.
אלא , כמו בהרבה תחומים אחרים, הפרט אצלנו הולך לאיבוד ובייחוד באותם זמנים שהוא במצוקה נוראה וזקוק לטיפול ולתשומת לב. המורשת ה''גלותית'' של עזרה לאדם בשעת מצוקה נמחקה כמעט במדינת ישראל. .בעיקר בקרב הציבור הלא חרדי. וזה כנראה מה שחשה בתו של אלי הורוביץ בהפרדה ממנו. זעקת היחיד לפעמים פורצת אולי שערי שמיים. אלינו למטה היא בקושי מגיעה.
יחסיי אנוש עד הסוף
