נביא הזעם שחזה את המשבר ב-2008, נוריאל רוביני, כתב היום (ה') לאור ירידות השערים חדות בבורסות מסביב לעולם כי ארה''ב ואירופה כבר נכנסו לשלב המיתון הנוסף ו''אין שום דבר שהמחוקקים יכולים לעשות כדי לעזור''.
על פי הידיעות האחרונות מסתבר שפרופ' רוביני טוען כי קובעי המדיניות הכלכלית יכולים להשפיע רק על חומרתו של המיתון המתפתח. מה שלדעתו עומד על הפרק היא השאלה האם יהיה זה מיתון, מיתון קשה ואולי קשה יותר מ''המיתון הגדול'' בשנים 2008 – 2009. כדי למנוע את החמרת המיתון המתפתח רוביני הציע צעדי מדיניות כלכלית דרסטיים, המנוגדים לרוח המדיניות הכלכלית הננקטת בפועל בארצות אלה.
רוביני איננו היחיד שטוען שהמיתון כבר כאן. גם ג'ורג' סורוס מציג עמדה דומה. לדבריו בארה''ב כבר יש מיתון וטוען שצפוי משבר עולמי חמור; ומנהיגי אירופה מובילים למצב יותר מסוכן מזה שהיה טמון בנפילת ליהמן ברדרס לפני כ-3 שנים (
תרחיש הבלהות...).
גם כלכלנים בכירים נוספים מתייחסים להתפתחויות במשק האמריקאי ובגוש האירו בחשש גדול מאד. יו''ר קרן המטבע העולמית אמרה כי
כלכלת העולם נכנסה לשלב מסוכן אבל היא עוד רואה תקוה מסויימת. כלכלנים אחרים מדגישים שהפעם הסיכון העיקרי הוא במערכת המוניטרית בגוש האירו (
World Economy…). כלכלנים אחרים מדגישים כי למרות ש''המיתון הגדול'' הסתיים, המשקים (ארה''ב וגוש האירו) לא חזרו לרמת הפעילות הכלכלית מלפני המיתון. המיתון או המשבר הצפוי מתחיל ממצב גרוע בהרבה מהמצב לפני שפרץ ''המיתון הגדול'' בדצמבר 2007.
נתוני המציאות
מנתונים של ''גולדמן סאקס'' אפשר לראות את הביטוי על פני זמן של השפעת המדיניות הפיסקלית בארה''ב (מתחילת 2009). עיקר ההשפעה היתה במהלך הרבעונים הראשונים של שנת 2009, ומהרבעון הרביעי היא בקושי מכסה את הקיצוצים בהוצאות של הממשל המקומי. מאמצע 2010 המדיניות למעשה הפכה למצמצמת. בעצם מאמצע שנת 2010 המדיניות הפיסקאלית לא מסייעת לכלכלה, וזה נאמר בלשון המעטה. במציאות הזאת התוכנית של אובמה לעידוד התעסוקה לכל היותר תעביר את מדיניות הפיסקלית למצב נֵיטְרָלִי (
Austerity USA). כמו במהלך ''המיתון הגדול'' גם במהלך 3 השנים האחרונות, פעל יו''ר הבנק המרכזי (Fed) של ארה''ב ברננקי לסייע למשק, לעורר את הפעילות הכלכלית. הוא עשה זאת באמצעות מדיניות הריבית הרגילה וגם בהפעלת כלים לא שגרתיים. אבל הריבית כבר ירדה לגבולה התחתון והפעלת כלים לא שגרתיים נעצרה עד לאחרונה.
העובדות האלה על המדיניות הכלכלית מהוות הסבר טוב מדוע הצמיחה שהחלה במהלך 2009 נחלשה במהלך 2010 ונחלשה עוד. כל זה על רקע העובדה שהמגזר הפרטי האמריקאי המשיך להסס משום שהביקוש נשאר חלש.
התוצאה לא מרנינה: הצמיחה הכלכלית נחלשת - המשק האמריקאי רשם צמיחה של 0.9% בחצי השנה שהסתיימה ביוני 2011. זהו שיעור הצמיחה הנמוך ביותר לחצי שנה מאז יוני 2009 (
Economy…). המשק האמריקאי לא מייצר מספיק מקומות עבודה לקלוט את כל המתבגרים החדשים ומובטלים כדי לחזור לשיעורי התעסוקה שנרשמו לפני ''המיתון הגדול''. במצב הזה לא מפליא ששיעורי האבטלה נשארו מעל 9% למרות שנקבע כי ''המיתון הגדול'' הסתיים ביוני 2009.
מאז החלת האיחוד המוניטרי בקהילה האירופאית (European Community) נוצר משק גדול (שכיום חיים בו כ-500 מיליון בני אדם) שונה מרוב המשקים בעולם - משק לא שגרתי. יש בו מטבע אחד, בנק מרכזי אחד ומדיניות מוניטרית אחת. אבל אין בו רשות פיסקלית אחת כל מדינה-חברה חופשית לנהל מדיניות פיסקלית לפי בחירתה. נכון שישנם ''כללים'' פיסקליים שהמדינות החברות ''חייבות'' לקיים.
לעומת זאת למדינות החברות אין רשות מוניטרית עצמאית, אבל יש להן רשות פיסקלית עצמאית הכפופה ל''כללים''. אבל לא כל החברות בגוש מקיימות את ה''כללים'' כלשונם. יש גם כאלה שניהלו מדיניות פיסקלית תוך התעלמות מה''כללים''. חלק מהן גם צברו חובות מעל ומעבר ליכולתן להחזיר. בולטת בכך יוון שלא יישמה את ה''כללים'', ולכן צברה חוב ציבורי שספק אם אי פעם תוכל לשלם אותו ללא ''תספורת'', פשיטת רגל או סיוע.
בתחילת הדרך הנהגת המטבע האחיד, האירו, גרמה לשגשוג במשקי גוש האירו. המשקיעים, בנקים ורוכשי אג''ח ציבוריות, האמינו (כנראה בשוגג) שהאיחוד המוניטרי (איחוד המטבע) העמיד את ערכם של החובות בארצות הפריפריה כשווי ערך, או בטוחים כמו, החוב הגרמני. המנוע העיקרי לשגשוג, לצמיחה הכלכלית (להרחבת הפעילות הכלכלית בארצות אלה), היו מקורות מימון מהמגזר הפרטי. ערב ''המיתון הגדול'' בחלק ממדינות אלה, כמו אירלנד וספרד, שיעור החוב הציבורי ביחס לתמ''ג היה נמוך יחסית, 28.8% ו-42.1% בהתאמה. עיקר החובות נצברו במגזר הפרטי על גלי האופטימיות.
כאשר התייבשו מקורות המימון האלה, עקב פרוץ ''המיתון הגדול'', החלו הצרות. המימון שזרם כמו ''מים'' פסק כמעט לגמרי. התוצאה היתה שהמגזר הפרטי בארצות הפריפריה החל להתכווץ ושיעורי האבטלה החלו לעלות. ביחד עם זאת גם החוב הציבורי החל לצמוח מעבר למתוכנן-צפוי כי גדלו הגירעונות התקציביים: ראשית, בגלל ההתכווצות נרשמה ירידה מתמשכת בגביית המסים. שנית, בגלל שבעת מיתון גדלות ההוצאות הציבוריות באופן אוטומטי: סך ההוצאות על דמי אבטלה, סעד ושאר סעיפי הרווחה גדלות במקביל להתפתחות המיתון. לבסוף ההוצאות על הצלת בנקים הוסיפו את חלקם לתהליך.
''המיתון הגדול'' לא פסח על ספרד ואירלנד בהן נהגה הממשלה לפי ה''כללים'' ולא הנהיגה מדיניות פיסקלית חריגה, ואפילו היתה בתהליך רב שנתי של צמצום שיעור החוב הציבורי. המגזרים שצמחו ושגשגו, הנדל''ן והדיור, והובילו את המשק כולו לשגשוג קרסו בתהליך מהיר. יחד עם זאת ביטחון המשקיעים נעלם במקביל לצמיחה של החוב הציבורי.
מה שבולט בסיפור הזה היא העובדה המדהימה ששיעור החוב הציבורי בספרד, 66.1%, נמוך יותר מזה של ישראל, 76.1%, ונמוך בהרבה מזה של יפן, 199.7%. למרות זאת אמונת המשקיעים בחוב הציבורי של ספרד נמוכה בהרבה מזה שיש כלפי החוב הציבורי של ישראל ושל יפן. אפשר להניח בביטחון שהסיבה להבדל נעוצה בעובדה שלממשלת ספרד אין כלי מדיניות מוניטרית והיא חסרת עצמאות פיסקלית. על כן בניגוד לשתי הארצות האחרות, התנעת המשק הספרדי תלויה בגורמי חוץ.
לא פלא שבמציאות הזאת נחלשה הצמיחה הכלכלית בגוש האירו – בחודשים אפריל-יולי נמדדה צמיחה של 0.2%. גם שיעורי האבטלה בעליה לעומת חודשים קודמים (
Is austerity…). בשיעורי צמיחה כאלה גם בגוש האירו המשקים לא ייצרו מספיק מקומות עבודה כדי לקלוט את כל המתבגרים החדשים וכדי לצמצם את שיעורי האבטלה באופן משמעותי. נתוני ה-OECD מראים שכוח העבודה בגוש האירו למעשה הפסיק לצמוח כבר לפני מספר שנים ולא רואים שצפוי שיפור בקרוב (
Labour force…).
התשובה של גוש האירו היתה מדיניות צנע חריפה, חסכון פיסקלי עמוק, ומדיניות מוניטרית מצמצמת. הצעדים אלה תרמו להחרפת המצב בגוש. האם מדיניות הצנע – הצמצום הפיסקלי העמוק – תגרום להתנעת הכלכלה בארצות הפריפריה?
כנראה שלא.
בתנאי סביבה טובים – כלכלה אירופאית צומחת וחזקה בעיות החוב הציבורי והחובות בכלל של ספרד ואיטליה ניתנות לפתרון. אבל המדיניות של הגוש לא מספקת את התנאים האלה. הצריכה הפרטית שמהווה גורם מניע צנחה ברגע שנעצרו זרמי המימון. גם ההוצאה הציבורית צנחה בגלל הנהגת מדיניות הצנע. גידול ביצוא יכול היה להוות האלטרנטיבה כיצרן מקומות עבודה. אבל היצוא לא יצמח כאשר גם בארצות היעד בגוש מיושמת מדיניות צנע פיסקלית. גם הבנק המרכזי, ECB, נוקט מדיניות מצמצמת כבר לא מעט זמן.
אינפלציה של 3 עד 4 אחוזים, במקביל לצמיחה בארצות היעד, כמו צרפת וגרמניה והולנד ספקיות האשראי העיקריות, כאשר בארצות החייבות האינפלציה נמוכה יותר או אפסית, היתה משפרת את יחסי הסחר של המדינות החייבות. במקרה כזה, עם השיפור ביחסי הסחר תהיה עליה ביצוא ותהיה עליה בצמיחה בארצות אלה. עם הצמיחה ירד שיעור החוב ויחזור ביטחון המשקיעים. הניסיון משנות ה-30 של המאה שעברה מלמד שזה פתרון. אבל גם זה לא קורה.
מה יקרה?
על פי התנהלות הממשל והקונגרס בארה''ב מדיניות הצנע כנראה תישאר בתוקף. לכן יש סיכוי משמעותי שמגמת ההרעה במצב הכלכלי תימשך. בודאי שלא צפוי שיפור משמעותי במצב הכלכלי בחודשים הקרובים. המהלך החדש של ברננקי, operation twist, בממדיו הצנועים עשוי לגרום לשינוי חיובי-קל במגמה הצפויה.
חוסר בהירות בדבר הסדרי החוב הצפויים עם ארצות הפריפריה (יוון, איטליה, אירלנד, פורטוגל) מקשה על כתיבת הערכות מה יקרה בגוש האירו. במקרה שימצאו הסדרי חוב, בעיקר ביוון נוכל לטעון שהמגמות בהתפתחות הכלכלית ימשכו. מאחר ואלה תלויות בהפעלת תוכניות צנע חריפות, הסיכויים הם שהמצב הכלכלי בארצות הפריפריה יורע. הצפי לגבי שאר ארצות הגוש לא יותר טוב.
אבל אם למשל ההסדר עם יוון יעלה על שרטון והיא לא תקבל את הלוואת ה-8 מיליארד אירו הבאה, ההרעה במצב הכלכלי בגוש תחריף. במקרה כזה יתכן מאד מיתון יותר חריף מהקודם.
מיתון או משבר כלכלי?
אני מציע לדבר גם במונחי משבר ולא רק מיתון
