|
|
|
קו ירוק
דינה ביכל-שונרא
נעדרתי שבוע מהצג והבטתי מהעולם מבעד לחלונות אחרים: חלונות זכוכית וצוהרי מידע, שמשות משפחה שוקעות ואשנבי חברות מפציעות. השבוע אמתח בקו הירוק רשמים מבעד לזגוגיות אחרות.
היעד לביקורי היה ''החוף המזרחי'', מקום שחשבתי פעם לגור בו והיום נראה לי צפוף ולחוץ ומיוזע ובעל טמפרמנט וטמפרטורה שמתאימים יותר לסיר לחץ וסאונה מאשר לירוקי כל העולם.
היה חם בניו-ג'רזי.
חם ולח.
עוד לפני הנסיעה התחבטתי בשאלת האריזה: כמובן שהשארתי מאחור את הג'ינס והסרפנים, המתאימים לאורח החיים הוושינגטוני שלי. אבל האם אפשר לשרוד כמעט שבוע במזרח מבלי להזדקק לנעלי עקב? הייתי משוכנעת שהדבר בלתי אפשרי והבאתי עמי זוג אחד של נעליים ''נאות'', בנוסף לנעלי ההליכה הנוחות. סגנון הלבוש שארזתי היה מאופק ושמרני והורכב מחצאיות ושמלות שהגיעו עד קרסולי אך לא כיסו את כפתי יתר על המידה: שמרני. הנחתי שאשתלב היטב בנוף המקומי.
לא כך היה.
אילו רציתי להשתלב בין המקומיות היה עלי ללבוש גופיית כותנה עם כתפיות ספגטי, זוג מכנסיים קצרים ונעלי ספורט - ותו לא. מסתבר שצו האופנה השתלב היטב בהוראת מזג האוויר וכל הנשים שביקרתי לבשו את המינימום ההכרחי, ללא הבדלי גיל וגזע. מצאתי את עצמי תוהה אם זכיתי לראות חבורה של נשים משוחררות, שכל מה שחשוב להן הוא הנוחות שלהן, ללא גינוני טקס - או אם זיהיתי מגמה התחלתית של חוסר אכפתיות שמהווה אחד מסימני שקיעת האימפריה.
משום שלגינוני הטקס יש משמעות בחיים החברתיים של כל אדם. בגדים מסמלים לא רק נוחות אלא גם עוזרים לנו למקם את עצמנו בין אחרים, בין בוגרים וצעירים יותר, בין באי המסעדה ועובדיה, בין השכבות השונות שמובחנות לפי השכלתן ועיסוקן.
הייתכן, תהיתי, שקיימת שכבה רחבה של נשים שפשוט לא רוצות לדבר בשפה זו של השתייכות?
יש קשר בין מצב זה של ''די, נמאס מכל הכללים'' ובין תסמונת אספרגר, שפושה כמגפה בעולם המודרני. תסמונת אספרגר נמצאת על הקשת האוטיסטית, המתארת אנשים שסובלים מכשל בתקשורת בינאישית. הכשל הבסיסי ביותר של הסובלים מתסמונת זו נעוץ בחוסר הבנה מוחלט, עיוורון מושלם, למקומם בחברה. דוגמה לכך היא שילדים הלוקים תסמונת זו משתמשים בשפה של מבוגרים (מלים ארוכות ומבנים תחביריים משוכללים) ואינם מבינים שאת העברת הידיעות הם משיגים על חשבון העברת מסר נוסף על זרותם, שונותם ואי-שייכותם לחברת הילדים. מצד שני, חברת המבוגרים דוחה אותם משום שהם עדיין ילדים. הלוקים בתסמונת זו מוצאים את עצמם דחויים מכל חברה ומפתחים מנגנוני הגנה שמרחיקים אותם עוד יותר מכל אפשרות ללמוד כיצד מתנהגים ילדים.
ילדים כאלה לא מוצאים את מקומם בכיתות רגילות - אבל מכיוון שהם נוטים להיות אינטליגנטים ביותר, הם גם לא מתאימים לכיתות של ילדים לקויי למידה וגם לא לכיתות של ילדים מחוננים. לאחרונה מדווחים יותר ויותר ילדים הלוקים בתסמונת זו ונעדרים כל שמץ של הבנה לגבי הצורך לבצע מטלות. ילד שמצבו אופייני לתסמונת סיפר לי, כשהיה בכתה א': ''היום הם למדו בכיתה את האות ל'''. ואכן, הם ולא הוא, משום שהוא הכיר כבר את האות ל' וגם את כל אחיותיה - אבל לא את המשמעות המצמררת של ראיית העולם המבדילה אותו למעשה מכל קבוצה.
ילדי אספרגר מציעים להוריהם אתגרים מעניינים לא-פחות מאשר למוריהם. כיצד תבהיר לילד שאינו מרגיש את טובות ההנאה הגלומות בהשתייכות לקבוצה המשפחתית ש''אצלנו במשפחה כך וכך מקובל אך זה ואחרת אינו מקובל''? כיצד מבהירים לילדים שיש משמעות ויתרון לעמידה בתנאים המגבילים של החברה שהם שייכים בה? כיצד, למשל, מבהירים לילדים אלה שמן הראוי להתלבש בבגדים המתאימים לאירוע כלשהו או אפילו להישאר לבושים על אף מזג האוויר?
ובכך חזרנו אל חברותי וקרובותי ואמירתן הנועזת בתחום האופנה. האם חוסר ההבנה שלהן בדבר משמעות עול ההתלבשות קשור בדרך זו או אחרת לעלייה במפלס אי-ההבנה של רבים וטובים בתרבות המערב בדבר הצורך בכללים ומסורות? האם העדר המסורות והתבניות גורם להתרבות הילדים האוטיסטים, שכל שדה הראייה שלהם בנוי מעצמם ומעצמם בלבד?
אילו היתה תופעת הגופיה-ומכנסיים-קצרים ייחודית לקבוצה מסוימת של נשים ולזמן מסוים הייתי מבינה ''האופנה מכתיבה בגדים קצרצרים במצב מסוים''. אך הדבר שהטריד אותי באופנה זו היה שהיא פשתה ללא הבחנה, בין במסעדות ובין בקניות, בין אצל מוכרות בחנות ובין אצל הקונות.
ואולי כל זה היה רק בגלל גל החום הנורא?
|
|
|
קו ירוק / טור אישי
בגלל החום
