שוב עומד על הפרק מינויו של נשיא לבית המשפט העליון, לקראת פרישתה של הנשיאה דורית בייניש לגימלאות, ושוב עולה השאלה מה הם השיקולים הראויים במינוי לתפקיד רם וחשוב זה.
זהותו של נשיא בית-המשפט העליון חשובה מאד, בעיקר בימים אלה, כאשר תורתו של אהרון ברק, הנשיא לשעבר, האומרת ש''הכל שפיט'' ושעל בית-המשפט העליון להתערב בכל סוגיה הבאה לפניו, כולל שאלות מוסר, דת ומדינה ועליו לגלות ''אקטיביזם שיפוטי'', עד כדי ביטול חוקים שחוקקה הכנסת ועד התערבות קיצונית בפעולות הרשות המבצעת (הממשלה לשלוחותיה). מדיניות זו זכתה לאימוץ גם ע''י הנשיאה בייניש, למרות מחאות יו''ר הכנסת וחבריה שנבחרו ע''י הציבור (או ע''י ראשי כל מפלגה...).
כזכור – שר המשפטים הקודם, פרופ' פרידמן, יצא כנגד שיטה זו.
כב' שופט ביהמ''ש העליון בדימוס, והמשנה-לשעבר לנשיא אליהו מצא, בראיון שפורסם ב''מעריב'' ביום 28.7.2011, תומך בכל-פה בשיטת ''הסניוריטי'' שהיתה נהוגה, ללא בסיס כלשהו בחוק, לפיה השופט הותיק ביותר בעליון מתמנה לתפקיד. הנימוקים שהוא מונה הם, בקצרה:
א. זו הערובה הטובה ביותר למניעת פוליטיזציה בביה''מ העליון;
ב. זו ערובה למניעת תחרות על המינוי, שמירת השקט והשלווה, ומניעת יריבות בין שופטי העליון, ושמירה על החברות בין השופטים;
ג. כל שופט יודע, עם מינויו לאן יגיע, ונמנעים רגשות קיפוח;
ד. כל שופט בעליון כשיר לכהן כנשיא, ואם אין לו כישורים מינהליים - יש לצדו עוזרים מקצועיים;
ה. זו מסורת בת 60 שנה והיא מיוחדת לעליון, וכשרה, אף אם לא היתה מאושרת על-ידו בכל גוף אחר.
בכל הכבוד העצום לשופט מצא עמדתו מוטעית ואינה ראויה, ואף אחד מנימוקיו אינו עומד במבחן הבקורת. פוליטיזציה במינויים קיימת. זו עובדה. ידוע כי בועדה למינוי שופטים כולם שוקלים שיקולים פוליטיים, וידוע כי שופטים רבים מונו משך השנים בשיטת ה''שמור לי ואשמור לך: אתה תתמוך במועמד שלי ואני אתמוך בזה שלך''.
גם שופטי ביהמ''ש העליון, שבניגוד למצופה מהם, ובניגוד לאיסור עסקאות כאלו בדירקטורים בחברות ציבוריות, היו מסכימים ביניהם מראש במי לתמוך ולמי להתנגד, ושלושת השופטים בועדה היו מצביעים כמקשה אחת. זו אינה פוליטיזציה?
האם סתם יצא בציבור הקצף על מינוי שופטים שכמעט כולם ''עשויים מעור אחד''?
כידוע, ולמרות ההכחשות, נשמרו במשך עשרות שנים ''כסאות למשפט''- כסא לשופט הדתי; כסא לשופט הספרדי, ובשנים האחרונות גם כסא לשופט הערבי. כל זה –בלי להכנס כאן לדיון אם כך ראוי. מעבר לכל זה – בעצם המינוי במועד מסוים של שופט מסוים, בגילו הידוע, ניתן לקבוע מראש, בשיטת הסניוריטי, מיהו שיגיע בעתיד לכס הנשיא.
אם שיטת הסניוריטי פסולה בכל גוף אחר, כולל לגבי מינוי נשיאי בתי המשפט המחוזיים והשלום, כיצד היא מתאימה וכשרה דווקא בעליון? האם התחרות על המינוי בבתי-המשפט הנמוכים יותר ראויה? האם החברות בין השופטים שם פחות חשובה? בכל הכבוד הרב אין הסבריו של כב' השופט מצא משיבים לתמיהות אלה.
אם , כדבריו, אין כורח שלנשיא בית-המשפט העליון יהיו כישורי-מינהל, כי יש לו עוזרים - כך המצב בכל בית משפט. כיום בכל בית משפט יש מערכת מזכירויות איתנה. לכל נשיא יש עוזר משפטי ועוזר מינהלי,
ואם נמשיך בחשיבה זו אולי נמצא כי כלל אין צורך בנשיאים...
בכל הכבוד- לתפקיד רב-כוח ורב-חשיבות זה צריך למנות אדם בעל שאר-רוח, בעל ידע במירב התחומים ולא רק גדול וחכם בתורת המשפט. ישר עם עצמו ורואה עצמו כמשרת הציבור ולא, חלילה, מתנשא עליו. ראוי שנשיא העליון יהא שופט כריזמטי, בעל כושר מנהיגות, בעל עמוד שדרה מוסרי איתן, אסרטיבי, שידע לעמוד על שלטון החוק גם מול לחצים פוליטיים ואחרים. אדם נקי מכל רבב.
לשון אחר: הוא חייב להיות משכמו ומעלה מיתר חבריו, ולא רק ותיק מהם!
אין צורך למנות פה שמות של נשיאים (בערכאות נמוכות יותר) שמונו לתפקידם בשל ותק או קשרים טובים והפכו לבעיה ולנטל על המערכת, שהמתינה שנים עד שניאותו או נאלצו לפרוש.
בעית הסניוריטי מעלה בעיה נוספת של גיל וכשירות. הגיל משפיע על כל אדם אחרת. ראינו את השופטים והנשיאים שפרשו משהגיעו לגיל 70 והם במיטב כוחם, כמו הנשיאים לנדוי, שמגר וברק, שופטים שמונו בגיל 70 לתפקידים בכירים ביותר שצעירים מהם היו מתקשים להתמודד עמם, כמו מבקרי המדינה השופטת בן-פורת והשופט גולדברג. מצד שני ראינו שופטים שבגיל מסוים נבצר מהם לשפוט ולהכריע בדין. הכרנו שופטים בכירים שבגיל מסוים נבצר מהם במשך שנה תמימה להתרכז ולפסוק בתיק יחיד שהדיון בו הסתיים. מה אם שופט מגיע למצב כזה והוא הותיק ביותר ומסרב להתפטר? הימונה לנשיא מחמת ותקו בעליון?
בגלל שיטת הסניוריטי גם החמצנו כמה וכמה משפטנים דגולים שלא זכינו שישבו על כס הנשיא, כמו השופט חיים כהן המנוח ויבל''א השופט ג. אלון.
אגב- ראוי להזכיר כאן אפיזודה מהמתרחש בימים אלו בבית-המשפט העליון: חוק שיזם השר פרידמן דרש ''אופק שיפוטי'' של 3 שנות כהונה לפחות כתנאי למינוי שופט לנשיא. לשופט גרוניס יחסרו כשלושה שבועות מיום פרישתה של הנשיאה בייניש כדי לזכות במינוי. כאשר ניעורה בעיה דומה בבית-הדין הארצי לעבודה, הקדים הנשיא המכהן את פרישתו כך שנפתחה הדרך למינוי נשיאה לבית-הדין שאלמלא הקדמת פרישתו עתידה היתה לפרוש בטרם יחלפו 3 שנים תמימות.
אך לא כך לגבי כב' הנשיאה בייניש. היא לא ראתה לנכון להקדים פרישתה בשלושה שבועות בלבד, ואילצה את הכנסת לעסוק בחקיקה שתכשיר גם לשופט אשר גרוניס את האפשרות להבחר...(!)
נקיון הכפיים שהזכרתי קודם נראה לכם כה ברור ומובן מאליו לגבי כל שופט? הלוואי. כבר נתקלנו בשופט חכם ויקר בדימוס, שישב כבורר ולא עמד בלחצים בלתי לגיטימיים של אחד הצדדים; ראינו שופט חכם ואהוב אשר בעמדו בראש קרן עזבונות הפנה, אולי מבלי משים, כספים לעמותות בהן כיהנו בני-משפחתו. כל זה מעבר לפסיקה לפי השקפת עולמו הפוליטית של שופט זה או אחר.
בבתי-משפט נמוכים יותר ראינו שופט המסתתר בפרו ונלחם בבקשות הסגרה לישראל בחשד לעבירות שוחד (אחרי שחדל לכהן כשופט); שופטים התפטרו כאשר הוחשדו בנשיאת-פנים לצד בדיון; מוכר לנו שופט בכיר ש''ברח'' עם מזכירתו, ושופט הנחקר ממש בימים אלו בחשד של כפית יחסי-מין על עובדת הכפופה לו. מה לעשות? גם שופטים הם בני-אדם, ואינם בקבוקי יין המשתפרים עם השנים. אפילו יין ישן קורה והוא מחמיץ.
אשר על כן אין לקבל את גישתו של כב' השופט מצא ויש למנות לנשיא את הראוי מבין השופטים, ולא בהכרח את הותיק בהם. הותק הוא שיקול ראוי, אך הוא רק שיקול אחד בין רבים ולא החשוב בהם.
לשאלת ''מסורת הסניוריטי'' – מינוי נשיא לבית המשפט העליון לפי הותק
מינוי לפי סניוריטי הוא מנהג ימי ביניימי
