אטימות המדע - 2000 לסה''נ

שלום דר' ישראל בר-ניר.

את הרשימה להלן כתבתי בעקבות קריאת סיפרו של דר' יואב בן-דב, ''תורת הקוונטים''. לכבוד לי דר' בר-ניר אם אזכה להתייחסותך. ברצוני לספר כאן משהו, ואסיר תודה אהיה אם אזכה לזכות ההקשבה עד תום.

באחת משיחות חולין עם אישתי, סיפרה לי לא מזמן על טלפון שקיבלה מאחותה בארץ, ובין היתר שאחותה קנתה חתול חמוד ושבעלה ''אבי'' לא כל כך היה בעד הרעיון, אבל, ברגע שאבי נכנס הביתה, החתול הולך אליו ונדבק אליו, למרות שהוא לא כל כך רוצה אותו ומלכתחילה, ולמרות שלא הוא שנותן לו את האוכל. דבר מעניין שסיפרה לי אותו כבדרך אגב לסיפור קניית החתול.
מה שמשך את תשומת ליבי בסיפור הזה, הוא פעולה מחשבתית, תוצר לוואי של קריאת הספר, ואני מודה באשמה.

לשאלה מדוע הולך החתול לאבי (למרות שלא מטפל בו ולא רוצה אותו) אין לנו לתת לה מענה מלבד שהחתול ''אוהב'' ללכת אל אבי. זוהי ההגדרה והשפה שהאדם משתמש בהם להבנת מאורע מעין זה וההסבר שלו. יתכן ואם נחקור את המאורע ונתעמק, הדבר יוביל אותנו לסיבות שדרכן נבין מדוע ובכל זאת החתול הולך לאבי, אולי למשל ריח מיוחד שנודף מאבי, כמו זיעה מסויימת שהחתול רגיש אליה גורמת למשיכתו אל מקור הריח, אם-כי אנו עלולים תמיד, ומדרך הטבע, להתקל במצבים לא ברורים ובלתי מובנים ברמה זו או אחרת, ולפתור אותם בדרך המוצא שעמד עכשיו לרשותינו: ''החתול אוהב ללכת לאבי'', או החתול רגיל לקפוץ, או החתול אוהב ללכת לפינה ההיא.

במילים מתאימות, זהו הסימן לתודעת החתול. אנו רואים ''באהבתו'' ''והרגליו'' כסימן ברור ומובן לקיום ''התודעה'' שבחתול. אנו מזהים את התודעה זו דרך הרגליו ונטיותיו, כאשר אין להם הסבר ממשי, והדבר דומה במדויק להרבה פעולות ''סתמיות'' שהאדם עושה מבלי שיהיה להן הסבר מניח את הדעת וההגיון, אם-כי הדבר הזה ניתן לצפיה ומורגש יותר אצל החתול מאשר האדם, זאת כי רמת תודעת החתול היא יותר ''פרמיטיבית'' מאשר התודעה המפותחת אצל האדם, ומכאן נובעת הרגשת הביטחון בזיהוי התודעה אצל החתול. לדוגמה, תחושת הצימאון, ניתנת לצפיה ולזיהוי אצל תינוק בן יומו, יותר מאשר אצל אדם מבוגר, כי בד''כ למבוגר הרגלים וצרכים שביכולתם להעיב על הצפיה והזיהוי לתחושת הצימאון, ותמיד ניתן לחשוש שהוא שתה את המים בגלל שהוא רגיל לשתות מים אחרי האוכל ולא בגלל צימאונו וכך הדבר מקשה על פעולת הזיהוי, ובמקביל, סביר להניח שלתינוק שנולד אתמול אין ''הרגלים'' מסויימים וניתן לזהות אצלו בקלות את תחושת הצימאון ואף להצביע במדויק על רגע הצימאון ורגע הרוויה.

לא כך הדבר באבן למשל. אין לאבן תודעה משלה שמייחדת אותה ושניתנת לזיהוי ע''י מאפיין שאפשר להצביע עליו. ודווקא במקרה של האבן, פעולת הזיהוי אמורה להיות קלה יחסית, כי כל תודעה שהיא, אם היא קיימת באבן, אמורה להתגלות על ידינו ביתר שאת ובקלות יחסית, כי מטבע הדברים, מנקודת מבטה של העין האנושית לפחות, האבן היא הרבה יותר ''פרמיטיבית'' ופחות מסובכת באלפי מונים מהחתול למשל.

אם כן, נחזור לתודעה שגילינו אצל החתול של אבי, ובטעות אולי אני קורא לה ''תודעה'' והמילה המתאימה, יתכן, והיא ''נפש''. כלומר, ישנו דבר, שאנו עדים לו כי אנו מרגישים אותו, והדבר הזה נקרא על ידינו במילים שונות ומשונות, כמו תודעה, נפש, נשמה, רוח חיים. אולם ולמרבה האירוניה, הזיהוי שלו נעשה ע''י הפרת תכונת הסיבתיות הרגילים אליה. אנו משתמשים בשמות המעורפלים האלו, בידיעה מושלמת מראש, שאין לנו בשבילם שום הגדרה וזאת כי אין לנו כלים להבנתם, אולם כן יש לנו את ''הכלים'' לזהות אותם. שוב, ולמרבה האירוניה, אנו משתמשים בתיאורים אלו, ברגע שנבצר מאיתנו הבנת תופעה או פעולה, ואז ברגע המסויים הזה אנו מבחינים מזהים ומחליטים שלדבר הזה תודעה, נשמה. ואז אנו מכריזים עליו: הוא חי.

נניח שיש לנו אדם בריא וצעיר שמסיבה מובנת שניתנת לתיקון מיידי, גרמה לו למוות מוחלט ( הפסקת פעולת הלב והמוח בד בבד) ונניח שהסיבה הזו תוקנה על ידינו בזמן קצר יחסית, כך שניתן היה עדיין להחזיר את הכל לקדמותו בשלום, כי פרק הזמן הזה שלקח לנו לתיקון ''הבעיה'' היה קצר דיו, והתאים של אותו הגוף עוד לא התנוונו או עוד לא התקלקלו או עוד לא עברו לשלב של ''אין-חזור''. ואם כן, נוכל להניח שיש בידינו ברגע מסויים ''גוף בריא ושלם'' אך בלי רוח חיים, כך שברגע נתון האדם שצופה על המקרה דנן עומד חסר אונים, כי אין לו את הכלים המקשרים בין האדם כגוף לאדם כתודעה או כנפש.

מעניין הוא, אם מקרה כזה נזדמן למעבדה אנושית כל שהיא. קל יותר לחקור ''מקרה'' כזה, אם נשוא המחקר הוא ''גוף'' פחות מסובך מגוף האדם, וכמובן ניתן למצוא גוף כזה במציאות, שניחן בתכונה הזו: גוף חי אך מופשט, וישנו ''יצור'' כזה בטבע שנקרא: ''החד-תאי'' שלצורכי הניסוי המחשבתי שלנו, נקרא לו גם ''כגוף'' חד-תאי. אם כן, ולצורך השאלה המעבדתית שלנו (הגדרת הקשר בין הגוף לנפש), נוכל להשתמש בגוף המופשט הזה, אולם ולפני זה (ואולי אף לצורך זה), עלינו להביט כצופים בתכונה של ''תודעה'' ולזהות אותה ביצור הזה, ורק אחר כך להתחיל בניסוי (המחשבתי). מה שמעניין הוא, שאם כל הפעולות הנצפות ביצור הזה הן צפויות מראש על ידינו, אזי אותו יצור יהפוך לדידנו לחומר. הוא הדבר לגבי אבן. האבן היא ''חומר'' שמורכב מפחם וקרבון כל עוד היא נשלטת על ידינו, ויש לנו את היכולת לחזות את מיכלול הפעולות שקשורות באותה האבן, אולם, אם נניח שאותה האבן וביום בהיר אחד זזה בסנטימטר אחד הצידה מבלי שהופעל עליה שום כוח שמוכר לנו, אזי וסביר להניח שנכריז על אותה האבן כישות חי לכל דבר. אותה האבן והחל מאותו הרגע ואילך, הינה ישות ''וגוף'' חי בשבילנו, הצופה האנושי, וככזאת, סביר שיש לה תכונות החי המסורתיות כתודעה ונפש. ואם יבוא מישהו מחר, ויסביר לנו את מקור תזוזת האבן בסנטימטר, למשל כתוצאה של כוח שדומה לכוח הנוצר משדה מגנטי ושלא היכרנו עד אז, אזי נמשוך את ההכרזה שלנו על האבן המסכנה שנתנו לה כישות חי ורק מאתמול, נשלול את זאת מכל וכל, ואותה האבן תחזור להוות ''חומר'' לכל דבר עבורינו, ולו כי יש בידינו כבר את הידע המספיק בשביל ליצור את אותה ''התזוזה'' של האבן מאתמול, ושנתוניה לא היו ידועים לנו עד לרגע נתון.

היצור החד תאי, חייב להיות דבר מיסתורי בשבילנו, ברמה כלשהי, ע''מ להמשיך ולזכות בכינוי ''יצור''. מאותו רגע שיתאפשר לנו ''צפי'' מדוייק יציב ובלתי מעורער לכל התופעות הקשורות לאותו ''חד-תאי'', אזי אותו ''חד-תאי יהפוך בשבילנו ''לחומר''.

''צפי'' מדוייק, הוא בהכרח ''שליטה'' מדוייקת ומוחלטת באובייקט הנצפה. אומנם, ישנו הבדל בין לחזות מאורע מסויים לבין לגרום לאותו המאורע שיתקיים בפועל שזוהי בעצם ההגדרה של ''שליטה'', אולם ''הצפי'' שאנו דנים בו כאן (לצורך הגדרת ''חומר'' / או להפיכת המושג ''יצור'' למושג ''חומר'') מתייחס לכל הרמות ולכל השלבים, ולא לשלב נתון אחד או שניים שניתן לחזות אותם, ולכן אין סיבה שלא תימצא בידינו ''השליטה'' המלאה על האובייקט אם יש בידינו את הרשימה המלאה והמושלמת ''לצפי'' המדוייק שלא פוסח על שום שלב והחיזוי שלו. כלומר ובציור שמזכיר משוואה מתמטית, ניתן לבנות את המשוואה: A+ B + C =X כאשר A,B,C הינם כל צירופי השלבים שניתנים לחיזוי ו-X מייצג תוצאה משתנה אך ידועה מראש לכל צירוף של שלבי החיזוי, כך שאם נראה ב- ''X'' כיצור החד תאי שכמובן יכול להשתנות בהתאם לכל צירוף, ונדע לפתור את כל אפשרויות החיזוי של המשוואה הזאת מבלי להשאיר שום מרכיב (צירוף) במשוואה בלי חיזוי, אזי נוכל להכריז על ''X'' ''כחומר'', והראיה לזאת היא, החיזוי לעוד אחד מהשלבים, שהבה נקרא לו ''בשלב המכריע'', והוא: B+C+A=X1, וזאת כאשר ''X'' נמצא במצב מנוחה (X1 = מצב מנוחה), וכאשר B,C,A מהווים שלבים שלמים ותקינים, והאפשרות עומדת לרשותינו ליצור עוד צירוף -או נקרא לו ''שלב ביניים'' אחד (בהנחה שידוע לנו מראש) בשביל להחזיר את X1 אל מצבו הקודם ''X''.

מכאן, השליטה המלאה והמוחלטת בחומר, או לפחות ''ההכרה התיאוריטית'' שניתן לבצע כל שלב נתון מתוך ידיעתינו המוחלטת לכל הצירופים הקשורים באובייקט שישנם בפועל ושניתן לחזות אותם, הינו תנאי בל יעבור לזיהוי ''חומר''.
אם נחזור ''לגוף בריא ושלם'' של האדם שעמדנו לפניו חסרי אונים, נוכל כאן לזהות את החוסר-אונים זה ולקרוא לו בשמו: הגוף הבריא הזה המונח לפנינו, היה בשלב הזה ''יצור במצב מנוחה'', ולמרות שכל שאר חלקיו עדין שלמים ותקנים, אין באפשרותינו ליצור את שלב הביניים, צירוף נסתר ולא ידוע, במטרה להחזיר את ''היצור'' למצב אחר ידוע. ואם נניח ונדע להגיע לצירוף המיסתורי הזה שנעלם מעינינו, אזי אותו גוף יהפוך עבורינו לחומר לכל דבר, ואפילו אם הוא בצורתינו ובדמותינו.

אותו העיקרון ניתן להפעיל על ''החתול'' החמוד של אבי, שאנו רואים בו כיצור עם תודעה או יצור חי, כי בנוסף לאי- יכולתינו להתמודד עם ניסוי ''השלב המכריע'' שכמובן יכול להמצא בו החתול, התווסף לנו כאן עוד שלב שאין בכוחינו לחזות אותו כי אין ביכולתינו להבין אותו ואת מרכיביו, והוא השלב של הליכת החתול אל אבי, למשל.

אין ספק, שאותו העיקרון של זיהוי חומר ויצור, ניתן להפעילו גם על ''היצור'' החד-תאי הפרמיטיבי הידוע. אולם, וגם אם נצליח לפתור את ''השלב המכריע'' באותו היצור (קרי להחיות אותו), הרי אחד השלבים או הצירופים הקשורים בו חייבים עדין להיות נתונים נעלמים, אחרת יכלנו למצוא את הצירוף שמתאר את השלב ליצירת אותו היצור, ודבר מעין זה ולעניות דעתי, עדין איננו.

אינני יכול להתנתק מהחתול של שרדינגר המפורסם כאשר אני חושב על חתולו החמוד של אבי, והשאלה שמשותפת לשניהם היא: מדוע, הקהילה הפיזיקאית והמוחות האנושיים המרכיבים אותה, אימצו את חתולו של שרדינגר ופינקו אותו ככל שידם השיגה, ובמקביל הזניחו את חתולו של אבי ובעטו בו אל הרחוב ואל חסדיו הדלים. מדוע, לכל הרוחות, לא נתנו את דעתם על חתולו של אבי? מדוע נקטו בפעולת האי-צדק של איפה ואיפה הזאת! האם החתול של שרדינגר הוא מזן טוב יותר? ממשפחה טובה יותר? הבה ניבחן את הנקודה הספציפית הזאת:

מהתחלת המאה שעברה, קבוצת אנשים בעלי מוח סלקטיבי ממיטב המוחות האנושיים, עסקה בשאלה אחת ויחידה: איך יתכן שחלקיק דומם קטן יכול ''לדעת'' שאני ''יודע''? השאלה הזאת וכמובן מייצגת את אחת השאלות המופשטות ביותר, והיא עברה הרבה גילגולים וצורות וניסוחים, אולם תמיד נטתה למופשטות הזו שתיארתי: ''איך יתכן מצב מעין זה ולכל הרוחות!''

ברצוני ללכת לניסוי המקורי שהוא הוא האבא האחראי ללידת הילד הממזר הזה (השאלה האבסורדית), ואני מדבר על הניסוי של האלקטרון ושני החורים (הסדקים): איך יתכן שלאלקטרון ישנה תופעה של ''התנהגות''? כאשר שני החורים פתוחים יש לנו על המסך מסר גלי של התאבכות ואותו האלקטרון ישלח מסר של כתם על המסך אם תסגור לו את אחד החורים ותתן לו לעבור אך ורק דרך חור אחד (או אם תבדוק מאין נקודת כניסתו), וכאילו זוהי הדרך שלו לצעוק כחלקיק כנגד הגבלה זו! הבה נקרא לילד בשמו, ונתאר את המקרה בפשטות ונאמר זאת בריש גלי: הדבר הזה שיגע אותם!

הייתי רוצה בנקודה הזאת לשאול שאלה ישירה וכנה: מהו ההבדל בין מסר לבין הקו בצורתו המאובכת שקיבלנו על המסך כתוצאה מאחד משלבי הניסוי? הבה נניח שבמקום צורת הקו המאובך, קיבלנו צורת רישום שאמרה: חייך אכלת אותה! זהו ולכל הדעות מסר הלא כן ? ואם נקרא למסר המצחיק הזה ב-Y אזי חייבים להתקיים במסר הזה Y כל התכונות המאפיינות של כל מסר- כמו: חייב להיות לו מקור מוגדר, כלומר מישהו מוגדר (המקור) שלח אותו והתכוון רק אליו ולא למסר כלשהו אחר והראייה לזאת היא שהוא צייר (כתב) במסר שלו דבר מסויים שנותן רק את המשמעות הזו שהתכוון אליה ולא משמעות אקראית אחרת. כך שאם ברצונו (המקור) שנבין דבר אחר מהמסר שלו הרי היה משנה את הכיתוב/הציור המיוחד שנשלח בפועל. ומעל לכל, מהמסר המיוחד הזה ''Y'' ניתן להסיק בבירור ''שמישהו'' עומד מאחוריו ושולט ביד רמה במסר הנשלח, והראייה לזאת היא שאותו המסר ''Y'' לא יכל להיות אקראי אחרת לא היתה לו צורה מיוחדת ובלתי אקראית שבמקרה שלנו ניתנת לפיענוח. אולם יש לציין שיכולתינו או אי-יכולתינו לפענח את המסר, לא מורידה מערך מאפייני המסר כהוא הוא, והמסר בעצמו אינו תלוי במידת הבנתינו למשמעותו, כך שיתכן בוודאי ''מסר'' בלתי מובן או בלתי מפוענח, ומידות הבנתינו או אי- הבנתינו המוחלטת, אין ביכולתן לשלול את עובדת קיום ''המסר'' ואת עובדת קיום ''שולח המסר''.

ישנו עוד מאפיין בסיסי למסר ושולחו, ולפיו ניתן להניח שביכולתו של ''שולח המסר'' לדעת את מה שאנחנו יודעים, אך לעולם לא נדע אנו את מה ''ששולח המסר'' יודע- אם בכלל גם עלינו. לסיכום: ''מסר'' הינו דבר מוגדר בעל מאפיינים מיוחדים ומוגדרים, שבין שתי העובדות הפועלות עליו, ''זיהוי'' ו ''פיענוח'', לא חייב להיות קשר מחייב. זהו ''מסר'' המופשט ביותר, ברמתו הבסיסית ביותר.

ויורשה לי לחזור על אותה השאלה לעיל, אולי בניסוח שונה במקצת: האם הצורה המאובכת שקיבלנו, עקב ניסוי מיוחד ומוגדר שעשינו על האלקטרון, ובהתחשב בעובדה שהצורה המאובכת חוזרת על עצמה בלי קשר לשאלה אם הדבר מובן או רצוי לנו, האם ''הצורה'' המיוחדת הזו שמקבלים יורדת במהותה מערכו של כל ''מסר'' שמתאפיין בערכים מוגדרים ? האם העובדה שאין ביכולתינו לקרוא או לפענח את ''הצורה'' המתקבלת בפועל, יש בכוחה לשנות את מאפייניו של ''המסר'' או להוריד מערכו ?

ואני מתיר לעצמי בשלב זה לשאול שאלה פשוטה ביותר: מדוע ''המסר'' של האלקטרון, או בניסוח הקודם '' הצורה המוזרה והסוררת'' של התנהגות האלקטרון, אמורה לעניין אותנו יותר מהפעולה המוזרה של החתול של אבי שהולך אליו מבלי סיבה הגיונית ומתקבלת על הדעת ? מדוע אנו עושים שמיניות באוויר למען מציאת ''פיתרון'' בכל מחיר לשאלת האלקטרון ואפילו על חשבון ההגיון בעצמו, ומזניחים עוד שאלות, באותו התחום עצמו, לא פחות מוזרות משאלת ההתנהגות ''המוזרה'' של האלקטרון ? מה עם שאלת ''הגוף הבריא והשלם'' שנמצא במצב מנוחה ואנו עומדים כגולם לפניו ואין לאל ידינו? ולשאלת השאלות: האם לכל הנקודות (השאלות) האלו שנגעתי בהן, כולל השאלה של התנהגות האלקטרון, ישנו דבר משותף ?

תשובתי כן. ישנו דבר משותף: כולם שייכים למשפחת ''היצור''. אנו עומדים בפני כולם כחסרי אונים כי איננו מבינים את התנהגותם. פעם היה לנו דבר קטן וחביב במיוחד, שהאדם התענג עליו ועליונותו עליו התממשה: החלקיק. זהו הדבר הקטן ביותר ביקום שהאדם חשב שהוא שולט בו ויותר מזה: הוא חשב שדרכו הוא הולך לשלוט בכל היקום, כי הניח, אולי בצדק, שכל היקום עשוי מאותו חלקיק קטן נשלט ''וגמיש'' ואפילו הוא בעצמו ''האדם'' עשוי מאותו החומר הנשלט, ומכאן הדרך קצרה לשליטה מלאה ובלתי תלויה ''במרחב''. אולי עוד מאתיים שנה, אולי עוד אלף שנה, אולי אפילו בעוד אלפי שנים, אך יום יבוא, וחייב לבוא, בו האדם ישלוט ביקום ובעצמו כאחד, כי הוא בדרך לשליטה מלאה ומוחלטת בחלקיק שכל העסק עשוי ממנו.

ובא החלקיק ואמר: לא אדוני, אתה עוד רחוק. ויותר: מעכשיו, הוא מנוי כבר על משפחת ''היצור''. הרישומים לעיל, ולעניות דעתי, מאמתים את הקביעה האחרונה, ולא משאירים מקום לחלל ריק ולספק.

יתכן וחטאתי לעיל במושג יסוד מסויים, יתכן והזכרתי את ''התודעה'' במקום ''הנפש'' למשל, יתכן מאוד ומילה כלשהי נפלה בטעות במקום לא שלה, ואף גזלה, בכוונה תמימה, את מקומה המתאים והצועק של אחותה. זאת דרכו של עולם: אין דבר מושלם.

אלברט שבות

---