• ההדגשות במובאות שלהלן הן של מחבר המאמר.הרב
ליאור נעצר בידי המשטרה. בראוו. כל אזרח מן השורה - בוזגלו, פינקלשטיין, גלעדי,כהן או אלהוזייל - היה נעצר מזמן באשמת סירוב להוראת התייצבות לחקירה. הרב ''הגדול'' הזה, ליאור, אף שאין ראשו גלוי, מצפצף בריש גלי על המשטרה, על החוק, על כולנו. ואנחנו מיילילים כגורי חתולים.
אך לכך התרגלנו. ראשי ממשלות, שרים ונשיאים נחקרים כאן, ברבניסטאן שלנו, ונעצרים. חלקם גם מורשע ונאסר לתקופות העולות על שעה ורבע.
ורבנים ''גאונים'' הנקראים לחקירה? נעצרים ברבניסטאן שלנו? - קדחת. נו, טוב. לכך התרגלנו.
אבל שלא יבקשו כי ננשק את הנעל הרומסת אותנו. כביטוי לסירובי ללקק נעליים של ''גאונים'' חשוכים, הנה כמה שורות על משמעות דבריו של הרה''ג ליאור על הספר המתועב ''תורת המלך''.
ראשית, מלים אחדות על הספר עצמו. את הדבר הזה קראתי מראשיתו ועד סופו. זהו ספר מתועב, באשר הוא מטיף להריגת גויים סיטונית, השמדה סיטונית של ילדי גויים וכיו''ב תועבות; תועבות שהגדרתן כנאציות - בכל הקשור לרדיקליות שלהן ולחלק מהנמקותיהן - איננה הפרזה.
על פי הספר הזה, עצם קיומם של גויים הוא מצב קיומי שאין להשלים עימו, ולמעשה יש להשמיד את כל הגויים שאינם מקבלים את שבע מצוות בני נוח.
יש לומר את האמת: במסרים ההשמדתיים והגזעניים שלו, הספר מרחיק לכת יותר מ''מין קאמפף''. שכן הוא יוצר בסיס אידיאולוגי להשמדתם של מיליארדים. אף שהספר אינו מקדיש מלים מיותרות למהותם הבהמית של הגויים, שהרי על כך אין להכביר מלים, כי מן המפורסמות היא בסביבה האידיאולוגית שבה נבט הספר; הרי חיי הגוי, על פי הספר, זולים לאין ערוך מאלו של היהודי. מותר לקפחם למען הצל יהודי, ולא רק במלחמה. זהו מצב קיומי עקרוני.
ובהמשך מוקצן המסר של ''
תורת המלך'', כפסיעה באותו נתיב של לוגיקה גזענית, עד כדי קביעה כי עצם קיומם של הגויים שאינם מקבלים מצוות בני נוח הוא מצב דברים שאין להשלים עימו:
מציאות של גוי שאינו גר תושב אינה לגיטימית (עמ' קעט).
אין מדובר כאן במציאותו של אותו גוי בארץ הקודש, אלא בארץ החיים. המצב של הימנעות מהריגת הגויים שאינם גרים תושבים (שהם האנושות כולה) הוא:
הכנעה גדולה, המלמד שהעולם לא מתוקן (שם).
אם נקביל את המסרים הנוראים הללו לאלה של ''מיין קאמפף'', דומני שניווכח כי התועבה הגרמנית מתונה יותר מזו העברית, בכל הקשור בבניית מסד עקרוני לטיהור העולם מדמויי-אנוש שקיומם בו איננו לגיטימי.
על ראיית עולם זו ממליץ הרה''ג דב ליאור כעל מָסָד האמור להדריך את המנהיגים היהודים ואת נתיניהם שוחרי התורה, ''בחיים האזרחיים ובזמן מלחמה''.
כעת באה להקת המעודדים של ליאור, וטוענת שני טיעונים מקוממים:
הראשון: אין להניח רסן על דיון רבני הלכתי. הרבנים, על פי טיעון זה, אינם אלא כלי המהדהד את מילות האלוהים כפי שנוסחו בידי דורות של חכמים ורבנים. הרבנים של ימינו וקודמיהם בשרשרת החכמה האלוהית מדברים מפי האל, מרוחו ששורה עליהם.
על פי טיעון זה, אם מחר יפסוק רב כלשהו - לאחר שהשתמש בפנס-החושך שלו - כי מותר ואף חובה להרוג את בעלי השומות השעירות על גופם, אין רשות לרשויות לעוצרו, לחקרו ולהעמידו לדין באשמת הסתה לרצח. על פי טיעון זה, זכאי ואף חייב רב להטיף בגלוי להריגת מי שיוגדר על ידו כמוֹסֵר ו/או בוגד, אם זו תהיה מסקנת בירוריו ההלכתיים; על פי טיעון זה רשאי ואף חייב רב לפסוק כי יש להרוג את כל מחללי השבת, אם זו תהיה מסקנת בירוריו ההלכתיים. ייקוב הדין את ההר ואת כל השוכנים למרגלותיו.
הטיעון השני הוא חומת הגנה נוספת: להרגיע, להרגיע, רבותי! הרב לא סמך את ידו על הדברים הנוראים שבספר. אתם, החילונים, אינכם מבינים דבר בעולם ההלכה ונוהגיו. ''הסכמתו'' של הרב פירושה כי הוא מכיר את שני הרבנים המחברים והוא אומר עליהם שהם מה-זה אחלא תלמידי חכם. לא יותר. סתאאאם. 'זוב אותך, לא רציני.
אלא שטענת הגנה זו היא מקומֵמת כשם שהיא שיקרית או נובעת מכך שהמסנגרים לא קראו את הספר ולא את כתב ההסכמה של ליאור ל''
תורת המלך''. בכתב ההסכמה, המופיע בעמודיו הראשונים של הספר, קובע הרב:
ראוי החיבור הזה לעלות על שולחנם של מלכים מאן מלכי רבנן וכל שוחרי תורה ואוהביה שיראו איך שתורת ישראל מדריכה את האדם בין בחיים אזרחיים הרגילים ובין בזמן מלחמה.הרב דב ליאור, רב העיר חברון, ''כתב הסכמה'', אלול תשס''ט
משמע, הרב אומר בעצם לקוראי הספר: חבריא, הספר הזה הוא-הוא המדריך
להתנהגות השלטון ולהתנהגות כל יחיד מאיתנו מול הגויים, בזמן מלחמה ובעת שלום. וכיון שהספר מדריך את קוראיו להשמיד ולהרוג גויים - אויבים ושאינם כאלה, לוחמים ואזרחים, בוגרים וטף - יאללה, לעבודה!
לא בלתי הגיונית היא המסקנה כי אין לחכות למלחמה, אלא חייבים האזרחים ''שוחרי תורה ואוהביה'', לקום כעת,''בחיים האזרחיים הרגילים'', ולהיות נמרצים כפנחס בשעתו. אלא שלא כפנחס שדקר את זמרי, עליהם להפנות את החנית אל הגויים, שכך ''תורת ישראל מדריכה את האדם''. שהרי בדיני הריגת גויים עסקינן.
והנה הנחיות עבודה אחדות מתוך הדרכתה של תורת ישראל, על פי ''תורת המלך'' בהמלצת העבודה של הרה''ג ליאור:
איסור 'לא תרצח' מתייחס רק ליהודי שהורג יהודי ולא ליהודי שהורג גוי [עמ' י''ח, וכן בעמודים אחרים, בניסוחים שונים]; גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות - יש שיקול להרגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם [עמ' רל. המסר הזה חוזר בניסוחים שונים פעמים נוספות]; הטף לא נהרגים בגלל רשעותם, אלא בגלל שיש צורך של כולם בנקמה ברשעים, והטף הם אלה שהריגתם תספק את הצורך הזה (עמ' רכ); מותר להרוג את הגויים... וזה מותר גם במקרה בו אנחנו מנצלים את נוכחותם של התינוקות החפים מפשע כדי לפגוע בהוריהם וכדומה (עמ' קצט).
הספר שופע עוד ועוד תועבות יהודיות כשרות למהדרין, שעל כולן מתנוססת המלצתו של הרב ליאור לשליטים ולאזרחים הפשוטים, לראות בהן הדרכה למעשים ראויים ליישום ''הן בחיים אזרחיים רגילים והן במלחמה''.
משמע דמשמע: כל הדיבור על כך שכתב ההסכמה של הרב הוא הזמנה לטיול אנתרופולוגי בנבכי ההלכה, סיור שאין עימו הסקת מסקנות רצחניות, הוא בוקי-סריקי.
הייפלא כי צעירי הציונות הדתית צועקים ''מוות לערבים'' כשהם צועדים בירושלים המזרחית? הטפה לרצח והשמדה יש לה דינמיקה ואנרגיה משל עצמה. כמוה כצמח החמודי ב''חנות קטנה ומטריפה'': ככל שמשקים אותה בדם, היא צמאה לו יותר. הייפלא כי הצעירים הללו צועקים גם ''מוות לשמאלנים'' באותה הזדמנות?
ראינו זאת בגרמניה: איש אחד ששפמו קצוץ החל בדיבורים על השמדת היהודים. הוא עבר להשמדת חולים בני עמו שלו, מהם עבר להשמדה סיטונית של היהודים, ולקראת סוף המלחמה וסוף חייו, חלם על השמדתה של גרמניה, ארצו שלו, וציוה לעשות כך.
הרב ליאור, תועמלן השמדה כרוני, מי שהמליץ בחום על יישום תועבותיו ההשמדתיות של הספר ''
תורת המלך'', המליץ לפני כן במו פיו על השמדת גויים סיטונית. נעיין, למשל, בדברים שאמר במפגש רבנים, שם הציע לנהוג בדרך הבאה בתושבי אחת הערים הפלסטיניות:
לקחת את כל הערבים שם, מגיל שש עשרה ועד ששים, ולהעביר אותם למקום אחר - לגן עדן 1.
משמתמכר האדם לחזונות השמדה, אין כיווּן מהלכם אחיד. בומרנג חזון ההשמדה אוהב לבצע פניית פרסה מרהיבה. לא ייפלא איפוא כי כאן, כמו באירופה, מי שחומד את השמדת העמים זולתו, אינו נרתע מלהרהר בַּבְּרכה שתצמח מהישמדות עמו שלו. הרב ליאור סבור שאין נורא בכך שמרביתו הגדולה של עמנו תושמד במלחמה, אם בעקבות השמדה זו יזכו הנותרים - ''רק בודדים'' - לחזות בבוא הגאולה. הרה''ג ליאור כותב על אופציה של השמדה רבתי של העם היהודי, וטוען כי ייתכן שהיא התרחשות מועילה. הרה''ג איננו קמעונאי. הוא גלובליסט מגביה עוּף; נראה כאילו הוא רואה את המציאות הכוללת מבעד לעדשה מרחקת, אדישה לסבל אנושי, לדם ודמעות. אין הוא חושש מהיספוּת רוב רובו של העם במהלומה אחרונה, מטהרת. והוא אומר:
הקב''ה יכול להוביל מהלך שלם, אפילו שרק בודדים יזכו להגיע לתכליתו. וכן בזמננו יכול להיות שכל מהלך הגאולה והייסורים שמתלווים אליו שווה, כדי שבסוף יהיה ציבור קטן שיזכה לגאולה שלמה 2.
• • •
כבוד הרה''ג לא שאל אותי מה דעתי על הרעיון שעל פיו לא אהיה בין הבודדים שלא יישמדו. מילא, אני. כבר שבעים בקרוב. אבל, האם כבוד הרה''ג חושב שאתן לו להרהר בהיספותם של נכדיי כתשלום ''שווה'' על רכישת גאולה משומשת במצב טוב?
ואללה, הוא טועה.
כבוד הרה''ג ליאור, נציג מובהק של פניה הכעורות של רבָּניסטאן דארץ ישראל, לא ייצא מהעניין הזה וידו על העליונה. גם אם היא תאחז במפתחות של העסק הזה, הדועך, הקרוי ישראל.
נראה שהמדינה שהוא מתעב, מתירה לו כעת ותתיר לו גם מחר לבזותה, להשליך אבנים בזכוכיות ליבה, לרומסה ולהשתלט עליה. היא פותחת את השערים לו ולגייסותיו. המדינה הזו, המרתתת למולו, נכונה לטקס העברת המפתחות לידיו.
בינתיים, ליאור מכנה את השלטון ועושי דברו המגרשים מתנחלים מאדמתם
פושעי ישראל, על כל המשתמע מכך... אותם אנשים נחשבים ערב רב למרות שטכנית הם יהודים 3. ה''ערב רב'', כידוע לרה''ג ולרה''גים אחרים, כולו עמלק או חלקו עמלק. ועמלק, כידוע לרה''גים ולצאן מרעיתם הפועֶה שינאה, הוא יישות שחובה להשמידה.
הרה''ג ליאור נשאל באשר לגורלם של ממזרים בני ימינו, ואף כאלה שאין ידוע לציבור כי הם כאלה. תשובתו היא השמדתית, סניטארית:
... אותם הממזרים שאינם ידועים, ההשגחה האלוקית מבררת אותם מתוך עם ישראל. בעל הבירה מנקה את כרמו.
כאמור, סניטאציה השמדתית במיטבה. כלומר, במֵירָעָה.
במאמר אחר כותב הרה''ג על מאבקם של המכבים בלשון עבר. ולפתע, אולי אף בהסח הדעת, הוא כותב את הפאנץ' ליין של מאמרו בלשון הווה, בדברו על המתיוונים:
אמנם יש להם סגולה, אך מהצד הגלוי, היות שהם נלחמו בעם ישראל, יש לבער אותם 4.
על כן, כשיהיה בידך, כבוד הרה''ג, המפתח לממלכה שהיא כסא מלכותו יתעלה; לאחר שיהיו בידיך ובידי עמיתיך הרה''גים אמצעי ביעורם/חיסולם/מחייתם/ניקוי הכרם מהם/השמדתם של ה''נלחמים בעם ישראל'', ושל המוגדרים ''ערב רב''/''עמלק'' - אנחנו נלך מכאן. כשישלטו כאן הרה''גים הקוראים
להחרים את העמלקים תוך מימוש מלוא משמעותוֹ הקטלנית של שם הפועל הזה - אנחנו לא נהיה כאן. אנחנו - ה''ערב רב'' העמלקי, כל מי שכבוד האדם בליבו ובליבו גם תיעוב פקידיו/תלייניו-של-האל - נקום ונלך מפה.
ואתה, כבודו, תמצא את עצמך כאן ברבָּניסטאן שלך המשחירה והולכת, עם מעריצי
מאיר כהנא ו
ברוך גולדשטיין, שונאי אדם ושונאי חיים, חוזי חזיונות השמדה והישמדות, אלה שאתה להם פה ומופת.
ה''ערב רב'', המתָעֵב את שכמוך, לא יישאר כאן. הוא ייפלט, הוא יימלט, כי חפץ חיים הוא. הארץ לא תקיא את המאמינים באדם, אף שאתה ודומיך חוזים כי כך יהיה. ה''ערב רב'', כבוד הרב, יקיא את עצמו מהארץ הזו, וליתר דיוק מהמדינה הזו, המסתאבת והמזדאבת הזו, ההולכת הלוך וסאוֹב, הלוך וזאוֹב. והארץ תהיה תוהו ובוהו וחושך יהיה על פני רבניסטאן. ובתהום הזו יהלכו רה''גים כמוך וצאן מרעיתם, וגעייתם תבקע שמיים, ודמים בדמים יִגָעוּ, ואלוהים לא ישמע והגאולה לא תבוא.
הערות:- עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ, כנרת זמורה ביתן –דביר, 2004, עמ' 212.
- ד''ר אמנון שפירא, ''החרד''שים'', הצופה, מוסף ערב פסח, 12.4.2006, עמ' 6. (ד''ר שפירא
מצטט, במרכאות, מאמר של הרב ליאור, מתוך כרוז שחולק בבתי-הכנסת בפרשת ''ויקרא''.) - הרב דב ליאור, ''נישואי חילונים'', (אתר ישיבת בית אל), ו' תמוז תשס''ח.
- ליאור, ''ללמד זכות על כלל ישראל'', שם, טבת תשס''ז, הורד ב-30.10.2008.
עמדת הרב ליאור חשוכה
ליאור הנבל הוא אדם קנאי וחשוך
