פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_6495

חיפה בידינו
צבי גיל (יום שישי, 06/05/2011 שעה 19:00)


חיפה בידינו

מבצע בזק למניעת ניתוקה של ''המדינה בדרך''

צבי גיל



לזכר עמיתיי מחטיבת כרמלי שנפלו במערכה בצפון, וביניהם ניצולי שואה שלא השאירו שריד.
המאמר מבוסס על הפרק ''הקרב על חיפה'' בספר מאת צבי גיל, ''לשחק על החלומות'', הוצאת גוונים 1998.
בין הפרקים בתולדות מלחמת העצמאות שלא זכו להבלטה רבה חרף היות המערכה קשה אך בשל היותה קצרה, מצויה המערכה לשחרור חיפה. חיפה הייתה מוקד אסטראטגי מן המעלה הראשונה לקראת מלחמת תש''ח. היא הייתה הצומת המרכזית בין מרכז ודרום ארץ ישראל לבין הצפון. העיר שבה היה הנמל היחידי עם מוצא לים התיכון, היא הייתה, ועודנה, עיר מעורבת של ערבים ויהודים. היה הכרח לשמר עליה בכול מחיר. כוחות ההגנה והפלמ''ח הצליחו בזאת,זמן קצר לפני הכרזת העצמאות.
מיד לאחר החלטת עצרת האו''ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 חיפה הייתה נתונה להתקפות מדי חודש בעוצמה כזאת או אחרת מצד כוחות ערביים, חלק ארץ ישראליים וחלקם מארצו ערביות אחרות,כמו עיראק, ירדן ,סוריה לבנון. גם ההגנה ערכה פעולות תגמול של מארבים ופיצוצים שבהם נגרמו לערבים אבדות רבות. אף שהיהודים ישבו במעלה הכרמל שמממנו הייתה להם שליטת אש, והערבים בעיר התחתית, שכונות שלמות בצפון היו נתונות לסכנת ניתוק מתמיד.הבריטים התמקדו בתווך. המערכה על חיפה נמשכה 24 שעות בלבד, אך היא הייתה אינטנסיבית מאוד, פתלתלה ומורטת עצבים, במהלך אירועים שרדפו אחד את השני.

בבוקר של ה-‏21 באפריל 1948, שלושה שבועות לפני הכרזת העצמאות הודיע המפקד הבריטי בחיפה, הגנרל יו צ'רלס סטוקוול כי כוחותיו מפָנים את העיר. בהודעתו ציין סטוקוול כי הכוחות הבריטיים בשום אופן לא יתערבו בהתנגשויות בין היהודים לערבים וכי בכוונתו לשמור על הכבישים ועל השטחים הדרושים כדי לאפשר לבריטים לעזוב את ארץ ישראל, במשך שלושת השבועות הבאים, דרך נמל חיפה. לגבי עמדתו האישית של הגנרל סטו'קוול, הילכו שמעות סותרות. היו שהסתמכו על מפקד הכוחות הערביים אחמד בק (אחריו בא אמין עז א דין) שמפגישות עם קצינים בריטיים הוא הבין שהאנגלים לא יתערבו, כלומר לא יגֵנו על היהודים. במקרה זה הניצחון מובטח לכוחותיו שלו, שהם עדיפים בנשק ועולים במספרם על הכוחות היהודיים. הכוח היהודי כלל את גדוד 22 של חטיבת כרמלי ופלוגה של הפלמ''ח. אחרים אמרו כי סטוקוול גרס שהיהודים ינצחו מכיוון שאין להם לאן לברוח.

אולם גם לגרסה היסטורית זאת יש קוץ. והוא הטענה שסטוקוול היה אנטישמי. זאת משום שהתבטא כאילו שהוא ''חושש'' שהיהודים ינצחו. אני גורס ולא מצאתי שום אסמכתא לפרוש הזה כי אפשר והוא התבטא באנגלית ככה: I am afraid that the Jews will win. המונח afraid באנגלית המדוברת הוא גם ''אני חושב, אני מעריך''. ולכן הנטייה לראות בסטוקוול אנטישמי או אנטי ציוני אין לה בסיס. הוא באמת דאג שלכוחותיו לא יאונה כול רע בנסיגה אל הנמל והפלגה ממנו לאנגליה. עמדתו בסוף המערכה איששה הנחה זאת.

יחסית למצב של הכוחות היהודיים בארץ כולה באותה עת, לאמור, ההגנה,הפלמ''ח, אצ''ל ולח''י כוח המגן של חיפה היה מצויד בצורה סבירה. היה לו נשק אישי כמו רובים, תת מקלעים ורימונים. נשק כיתתי כמו מקלעים בינוניים וכבדים, ובמסגרת גדודית גם מרגמות בינוניות וכבדות, לרבות הדווידקה, הרעשנית המפורסמת, וכן מספר שריוניות קלות.


הבריטים מתחילים בפינוי

מפרץ חיפה
חיפה והמפרץ היום - צילום: צבי גיל
בשעה 6 בערב נתקבלו שתי הודעות של תצפיתני ההגנה שהבריטים עומדים לעזוב את בית התעשייה וגם את ''בית בורובסקי''.ברחוב הבורג' (כיום - מעלה השחרור) כוח ההגנה תפס מייד את שני המוקדים. אולם באותו זמן התקבלו ידיעות בפיקוד כי הערבים פתחו בהתקפה בעוצמה רבה מדרך ההר בדרום מערב ועד רחוב חרמון בוואדי רושמייה בצפון מערב. קווי ההגנה של גדוד 22 התפתלו כמו נחש. מהקולג' האנגלי לנערות בדרום מזרח ועד לוודי רושמייה בצפון. פלוגת הפלמ''ח נערכה בצורת פרסה כשהיא מקיפה את רחובות הבנקים ועין דור. בשלב זה נהדפו התקפות הערבים. אבל לזמן קצר. הערבים תקפו את המרכז המסחרי החדש ומבית בורובסקי התקבלה קריאה דחופה שהערבים מכתרים את האזור משלושה כוונים. כדי להבטיח תנועה חופשית מחיפה ואליה נשלחו שתי מחלקות לתפוס עמדות אל וודי רושמייה, הקריות והמפרץ. כוח אחר נע לעבר הבורג' ונתקל באש עזה . הערבים הפעילו מקלעים כבדים ומרגמות בינוניות וכבדות והעשן הסמיך מנע מן הכוח להגיע למרכז המסחרי. אולם חרף האש הכבדה הטור השני נע לעבר בית הנג'אדה ברחוב סאלח א דין ( כיום רחוב הגיבורים).לכוח הנע היה הרוג אחד ושעה פצועים שצריך היה לפנותם, וקשה היה לחלץ אותם. הערבים פגעו גם בעמדה של הפלמ''ח ברחוב עין דור ונמסר על פצועים. גם בניין בית מרכזיית הטלפונים הותקף. אבל עיקר הכוחות הערבים הופנה לבית הנג'אדה שהמטירו אש תופת על הבניין. הבשורה שנתלוותה למסר זה הייתה עגומה אף היא: מלאי התחמושת הלך ואזל.

במקביל, ההגנה הייתה צריכה לחסום כול ניסיון להזרים תגבורת לחיפה מן הצפון ובכך לחזק את הכוחות הערביים בה כדי להשתלט על העיר. ניסיון כזה נעשה על ידי ''צבא ההצלה הערבי'' מורכב ממתנדבים ממדינות ערב בפיקודו של פאוזי קאוקג'י הלבנוני. כוחותיו לא פעם גרמו לניתוק הדרכים בגליל. ב-‏4 באפריל פתחו כוחות קואקג'י במתקפה על קיבוץ משמר העמק וזאת כדי לחבור לכוחות הערביים בחיפה. כוחות ההגנה הדפו את ההתקפות שנמשכו עשרה ימים ובקרב הזה קאוקג'י הובס. וזה היווה גורם חשוב במערכה על חיפה.

בעיה אחרת של כוחות ההגנה הייתה, כאמור, למנוע ניתוק שכונות בתוך חיפה והדרך מחיפה למפרץ ולצפון. משום כך נאלץ הפיקוד להפנות כוח שהיה באזור שכונת בית שאן כדי להבטיח את התנועה לשכונת חליסה ומשם להגיע במהירות אפשרית לכוח הנצור בבית הנג'אדה. הכוח התקדם תוך קרב קשה אך לא נכנס לבניין מחשש לריבוי נפגעים.כוח זה נאלץ להתמודד עם כוח ערבי מתוגבר מצויד בנשק קל וכבד, שהגיע מוואדי רושמייה בכוון לבית הנג'אדה כדי להביא להכרעה מהירה בקרב. במקומות אחרים סבלו הכוחות הערביים אבדות. אילו הצליחו הערבים להשתלט על בית הנג'אדה שחלש על גשר רושמייה, הם היו גורמים לניתוקה של חיפה מן הצפון. לא היה מנוס מאשר להורות לכוח שעכשיו מנה מחלקה של שלושים ואחד לוחמים להסתער על הבניין. זה היה קרב מר שחלקו היה קרב פנים אל פנים תוך מהלומות של קתות רובים ופגיעות של פגיונות. בקרב זה בלבד נפלו מבין כוחותינו שבעה הרוגים, יותר משליש מן החללים שנפלו במערכה על חיפה, ועשרים ואחד פצועים. בעצם גם מבחינה טקטית וגם מן הבחינה האסטרטגית הקרב על בית הנג'אדה היה בעל משמעות רבה. אולם בשקלול כול האפשרויות, הפיקוד בראשות מפקד החטיבה אלוף משה כרמל, הגיע למסקנה כי שחרור בית הנג'אדה צריך לבוא במסגרת הלם כולל, כתוצאה ממהלומה התקפית בכול הגזרות מלווה בלוחמה פסיכולוגית. במערכה על חיפה בא לידי ביטוי השילוב המצוין של האסטרטגיה והטקטיקה של הלוחמה שהביאה לניצחון המהיר.


''הבליץ''

ב-‏22 באפריל 1948 בשעה אחת לפנות בוקר החלה המתקפה הכללית בהרעשה כבדה של מרגמות דווידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים. מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (כיום רחוב ''מעלה השחרור'') וסטאנטון (כיום רחוב ''שיבת ציון''). במקביל, פתח כוח של הפלמ''ח – בפיקודו של יוחאי בן נון (לימים מפקד חיל הים) – בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים. במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת. כול הכוחות בשטח נצטוו לעבור ממגננה למתקפה. כוח משוריין נע לעבר חליסה. בית החרושת לספירט שליד קולנוע ''מאי'' נכבש, בית החולים לחולי נפש נכבש, המפקדה הערבית ברחוב עיראק, הופגזה קשה.כול זאת לווה בפגזים של מרגמות כבדות והדווידקות שהרעש הנורא שלהם הפחיד את הערבים, הלוחמים והאזרחים,יותר משפגע בהם. הם היו בטוחים שיש בידי היהודים איזה נשק סודי. קולות נפץ ותמרות עשן עלו מן העיר התחתית. בזה אחר זה נפלו העמדות של הכוחות הערביים והתחילה המנוסה הגדולה בכוון לנמל.

כוח של הלגיון הערבי באזור יגור שניסה לבוא לעזרת הערבים בעיר נתקל במארב ובאש עמדות של חיילי כרמלי ונסוג. בשלב זה הוכנסה למערכה לוחמת הל''פ - לוחמה פסיכולוגית. שדרי ''קול המגן'' עלו על תדר השידורים הערביים ופנו ''לשכנים התמימים ששמו מבטחם בבני בליעל... המוצא היחיד הוא להניח את הנשק ולהפסיק את הלחימה''. כאן נכנס לתמונה הגנרל סטוקוול והוא פנה אל מפקדת החטיבה לבחון , מה הם התנאים לכניעת הכוח הערבי, כי הערבים פנו אליו וביקשו שהוא, סטוקוול, יבדוק זאת. התנאים העיקריים היו מסירת כול הנשק, הציוד והתחמושת לידי חטיבת כרמלי, החיילים שלחמו נגד היהודים בין אם הם ערבים ובין אם הם זרים (והיו כאלה, כולל מאירופה כמו מקרב המוסלמים ביוגוסלביה) יילקחו בשבי, יוכרז עוצר בכול השכנות הערביות אך לתושביהם לא יאונה כול רע ומי שיתנגד בכוח לאחר הפסקת האש, יירה ללא אזהרה. סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ורק עמד על כך שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים. הוא קבע ישיבה משותפת במפקדתו.

באותה ישיבה התברר כי לאחר התייעצות עם ארצות ערב החליטו הנציגים הערביים כי מוטב להם לעזוב מאשר לקבל את תנאי הכניעה, ואכן לאחר מסירת הנשק הם ומשפחותיהם הורשו לעזוב. סטוקוול הפציר בהם שלא לעשות זאת אך הערבים לא נעתרו, גם לא לפנייה של ראש העיר שבתאי לוי, שהוא יערוב שלא יקרה להם כול רע לאחר שהלוחמים ייעצרו וימסרו את נשקם. בעקבות המנהיגים התחילה המנוסה הגדולה של הערבים. עם השתלטות על חיפה נכנסנו אנו, חיילי גדוד 23 לחיפה, כדי לשחרר את לוחמי גדוד 22 ואנשי פלוגת הפלמ''ח שבקרבות איבדו 18 לוחמים, ביניהם שרידי שואה, מהם שרידים אחרונים למשפחותיהם, ויותר מ-‏60 פצועים. גם לנו היו בעיות לא קלות, ובעיקר כאמור, ניתוקים זמנים של הגליל בידי חיילי קאוקג'י. אך נשלחנו לחיפה זמנית כדי לאפשר מנוחה ללוחמים המותשים.

לצערי אי אלה מחיילים שבגדוד שלנו, אף שלא נמנו עם כובשי חיפה, השתתפו בביזה לא רק מן המחסנים של הערבים אלא מבודדים, בניגוד לפקודה מפורשת. גם לא נעשה כול מאמץ לשדל את הערבים שלא להימלט. הרושם שלי היה הפוך. אולי ראש העיר היה כֵן בפנייה אבל הפיקוד ראה בכול ערבי נמלט, צמצום של אויב פוטנציאלי. תוך לילה אחד עזבו רוב הערבים את חיפה כמו גם ישובי הערבים בפאתי העיר,למעט כ-‏6000 רובם נוצרים שנשארו בשכונות שלהם.

בערב חג הפסח, ב-‏23 באפריל 1948 פרסם מפקד החטיבה משה כרמל הודעה שבה הוא מודיע על הקמת שלטון עברי בחיפה לאחר שההגנה הכריעה את האויב ומכן ואילך הכוחות ישלטו בעיר עד שיקום מנהל אזרחי על ידי מנהלת העם.בעיתון ''הארץ'' שלמחרת הופיעה כותרת זאת: הערבים מפנים את העיר. זה קרה במהלומה עזה ומהירה כשההגנה שברה בחיפה את ההתנגדות הערבית... חשבתי לעצמי, ככה זה כאשר קוראים ידיעות בעיתון. אז לא הייתה טלוויזיה. ללוחמים זה לא היה צ'יק צ'אק אלא נצח.







http://www.faz.co.il/thread?rep=159491
לזכרם
המפלגה הקטנה העניה וחסרת ההשפעה (יום שישי, 06/05/2011 שעה 19:31)

בבית הנג'אדה היו נצורים עם אחרים אורי גרנונר שלימים שינה שמו לגורן איתו עבדתי בבית החרושת שמן . הוא היה בן 16 והתייצב ללחימה עם רובה שגנב מאביו שהיה גפיר .
לאחר שיחרורו גוייס בשנת 1950 לשרות סדיר וחבריו בטירונות הופתעו ממספרו האישי בן 4 ספרות בלבד .
עוד היה נצור שם טוביה רוזנפלד איתו עבדתי בבתי היציקה וולקן . את וולקן ניהל זמן קצר אברהם פלד אחיו הבוגר של האלוף מוסה פלד . הוא היה מפקד גדוד 22 .
גדוד 22 ניסה להגיע לבית הנג'דה מהריכוז ברחוב הפועל פינת רחוב גאולה . הם ירדו דרך סוף רחוב הרצל והתקשו לעבור את קו בית התעשיה שהיה קרוב מאד לגשר רושמיה .
כח נוסף שניסה להגיע לנצורים בבית הנג'דה נעצר 200 מטרים מהבנין בצומת הרחובות הגיבורים-יד לבנים .
רק אחרי כיבוש חיפה הצליחו הנצורים בבנין הנג'דה להחלץ .

יהי זכרם ברוך .

רחוב סלאח-א-דין הוא היום רחוב הגיבורים . ערביי הרחוב הכירו רבים מהנצורים בשמותיהם . הערבים שם ירו על התחבורה היהודית שעברה לכוון מפרץ חיפה והקריות .

כל האיזור שמעל רחוב בגיבורים התרוקן מערבים שירדו לנמל ולבסוף שטו בספינות ללבנון . כיום שוב מאוכלסים הבתים בשכונה בערבים מוסלמים כפריים .

אוי לנו . . .

http://www.faz.co.il/thread?rep=159936
הבריחה הגדולה מחיפה
גלעד היפתחי (יום ראשון, 22/05/2011 שעה 10:33)

למה היה צריך לדעתך לעשות כול מאמץ לשדל את הערבים שלא להימלט מחיפה? לא היה מספיק המאמץ שבפנייתו של ראש עיריית חיפה אליהם? מה היינו צריכים לעשות עוד? להזמין אותם לארוחת צהריים במסעדה? צמרגע שמנהיגיהם עודדו אותם לברוח, בהחלט היה נכון להניח להם לפנות את העיקר ולמהר ללבנון. כוח לוחם לא צריך לחזר אחר אוכלוסיית האוייב שבחרה לברוח ובכך לבזבז את עצמו לשווא.


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.