אין דבר מחפיר ומזוויע יותר מאשר להשתמש בסבל האנושי הגדול ביותר- השכול, לצרכים פוליטיים, תועלתיים עכשוויים.זהו ניצול נורא של הסבל והצער לצרכים אנוכיים חולפים בתחומי הפוליטיקה או הדת או כול גורם אחר בארצנו, שבה גם השואה נרתמת לצרכיה השפלים של הפוליטיקה. גם בעבר היו פיגועים מזוויעים, אך לא עיצבו אותם בחלון ראווה.
• • •
שכול הוא שכול, בראש וראשונה ברמה האישית והמשפחתית, ומבחינה זאת למשפחה השכולה זה לא משנה הרבה כיצד נהרגו,נספו או נרצחו יקיריה. הצער והיגון העכשווי הוא שלהם והצלקת הנפשית תישאר צרובה בהם גם כאשר הטרגדיה שלהם תיעלם ציבורית, עם הזמן או בשל עוד מקרים דומים. צרת רבים אינה נחמה כלל. למדינה לחברה במקרה זה יש שני תפקידים. הראשון הוא למנוע את הרצח, השני הוא להעניש את הרוצחים ואת שולחיהם אם יש כאלה ורק אותם. איש לא ייפה את כוחה של המדינה, או של קבוצת אנשים לספסר בדם הזה. איש אינו רשאי לדבר בשמם של הנרצחים שזועק מן האדמה.גם אם מדובר בהתנחלות כמו איתמר,שבה יהודים התיישבו מרצונם או בעידוד תנועתם והממשלה, חובתה של הממשלה ושל צה''ל להגן עליהם. אולם בהעדר אפשרות כזאת מלכתחילה, בשל נסיבות כאלה או אחרות, אסור לתלות את הקולר של המחדל בתפיסה פוליטית כזאת או אחרת.ובכך בעצם לטשטש את מעשה הרצח תוך כדי הפניית הכאב לאפיקים אחרים.
עוד לפני שהקרבנות הובאו לקבורה וראש ממשלתנו קבל על כך כי העולם לא הגיב כראוי למעשה הטבח. זה לעצמו מלמד על מסגרת ההתייחסות של המסביר הראשי שלנו. ואם אליבא דביבי העולם היה מגיב כפי שהוא ציפה - האם זה היה משנה את המציאות, מחייה את מתים? אבל הסתבר כי העולם כן הגיב ובחריפות. ועם המגיבים בקול רם היו הרשות הפלשתינאית, חלק ממדינות ערב, וגם תורכיה. אבל אז, מר נתניהו, הדברן הבלתי נלאה, התלונן שקולה של הרשות הפלסטינאית לא היה קול צלול. אולם כאשר נוסף על הגינוי של ראש המשלה הפלשתינאית סאלאם פיאד, הוא קבל טלפון מיו''ר הרשות, אבן מאזן, אז הוא סיפר כי התלונן באוזניו על ההסתה ברשות נגד ישראל.
זה נכון. קיימת הסתה ברשות, ואין זה משנה אם יש לה רקע והסבר מדיני. אבל האם אצלנו אין הסתה. יצחק רבין נרצח מהטפה לאהבה? יש, ועוד איך יש הסתה, ברמה כזאת או אחרת, במוקדים פוליטיים או מוניציפאליים, מצד דתיים או חילוניים. ואני מתכוון בין היתר להסתה נגד ערבים. מה קרה בצפת? מדוע הועלו מכוניות של סטודנטים ישראליים ערביים באש לפני יומיים. ואם זאת הסתה תוצרת מקומית הרי אצלנו היא גם ממוסדת. למרבה האירוניה בראש המסע הפעם עומד לא אחר מאשר שר ההסברה בממשלת ישראל
יולי אדלשטיין. הוא מורה להפיץ תמונות תקריב של הרצח. זהו שר הסברה. יש עוד כמה כמוהו בצפון קוריאה, בבורמה, ובביילורוס. הצד השווה בין כולם, שלא מאמינים להם.
אולם לעתים לא צריכים הסתה כדי לבצע מעשים כמו לדוגמה פורעי הגבעות ביהודה ושומרון. הם לא מסיתים. הם עוקרים מטעים, שורפים ויורים. ואם הציבור שלנו לא שם לה לכך, העולם שם לב. אצלנו אם בכלל יש אי אלה מעשים שמסבירים, כמו תפיסת אוניית הנשק האיראני שהיה מיועד לעזה, המחדלים מאזנים אותם, מייד ללא דיחוי. אנחנו היהודים מפיצים ''פורנוגרפיה'' של המוות המזוויע. לזה קוראים בני תרבות? לא שמתי לב שמקרים רבים של מוות בדרכים, או בשרפות הראו בתקריב את הגופות החרוכות, וטוב שלא הראו אותם. אם אלה שגרמו לתאונה, או רצחו בדם קר, איבדו את צלם אנוש, אסור לנו לאבד אותו. מבחינה זאת גם אם המשפחה הסכימה להפיץ את תמונות הזוועה, במקרה זה הנושא הוא לא משפחתי או מגדרי אלא לאומי. חרף שוני האירוע, הסוגיה היא לא פחות ולא יותר לאומית מאשר פרשת
גלעד שליט. שכן אם המצוקה של המשפחה עומד לעיניי הממשלה, ורק היא, מדוע הממשלה אינה פועלת בצורה נמרצת יותר לשחרור של החייל החטוף. והוא עדיין חיי.
אפשר גם אחרת, ויש תקדים מן העבר
בהקשר זה אני מתכוון כאן להזכיר אירוע טרור מן העבר. ב-19 בנובמבר 1974, חדרה חולית מחבלים פלשתינאים מירדן מחופשים כפועלים. הם נכנסו למבנה של 4 קומות בבית שאן, מצוידים ברובי קלשניקוב, רימונים, מטעני חבלה, גרזנים, רמקול וכרוזים לניהול משא ומתן. הם ירו בדלתות הדירות ופגעו ב
מזל אדרי, שמתה מאוחר יותר מפצעיה, בחדר המדרגות. אז פרצו לתוך הדירה של בני משפחת ביבס בקומה השלישית. אחרי שרצחו את אם המשפחה,
זהרה ביבס ביריות, הם זרקו רימונים מן החלונות, ודרשו את שחרור חבריהם מן הכלא הישראלי. שלושת ילדי משפחת ביבס,
אשר,
שלמה ו
גילה, קפצו בהוראת הוריהם מחלון הקומה השלישית, ויצאו בפציעות בלבד. תושב השכונה
ג'אן פייר אלימי נהרג מיריות המחבלים בחצר הבניין כשעזר בפינוי הפצועים. הנמלטים מן הבניין הזעיקו כח של משמר הגבול שכיתר את הבניין. ונעשה ניסיון למשא ומתן. בתום שלוש שעות פרץ כח צה''ל לדירה, שדלתה הייתה חסומה בשולחן, והרג את שלושת המחבלים. בחילופי האש נהרג גם אבי המשפחה
יהודה ביבס. בפיגוע נפצעו גם 20 ישראלים, רבים מהם ילדים שקפצו מן הבניין.
אחרי חיסול המחבלים, קהל רב התגודד במקום. מבלי שהמשטרה וצה''ל הצליחו לעצור בהם, נכנסו תושבים נזעמים לדירה, והשליכו מן החלון את גופות המחבלים. המתגודדים שפכו עליהן בנזין והציתו אותן. גופת אחד הקורבנות הוצתה בטעות גם כן. ההתעללות בגופות המחבלים זכתה לגינוי מטעם השר
שמעון פרס ומטעם הרב
שלמה גורן שהשתתפו בהלוויית הקורבנות.
נחמן שי (כיום חבר כנסת מטעם ''קדימה'') היה אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית (כיום ערוץ 1) והוא הביא צילומי תקריב מזירת הרצח. בצילומים נראים תושבים זועמים משליכים גופות מחבלים לתוך האש. בהתייעצות אתי, כמנהל חטיבת החדשות, ועם מנהל הטלוויזיה
ארנון צוקרמן, החלטנו שלא לשדר תמונות אלה. ולא היינו משדרים אותן גם אילו משליכי הגופות היו הטרוריסטים. לאחר מעשה הסתבר כי בטעות הושלכה למדורה גם גופת קרבן ישראלי. תארו לכם את המשמעות. אגב שום גורם חיצוני לא הנחה אותנו, לא יעץ לנו. זאת הייתה החלטה של גוף ציבורי אשר שילב, בשעתו, סמכות ואחריות. כיום התקשורת ממלאת את תפקידי ד''ר ג'קל ומיסטר הייד. היא לא חוסכת את שבט הביקורת מן הממסד אבל אם מדובר ב''צבע'', כמו גופות מרוטשות באיתמר, היא ברצון קופצת על עגלת התעמולה הממשלתית וממשיכה בעוד שהצופים סוגרים את המרקע..
תוספת בתים באיתמר ירייה עצמית ברגל שלנו.
האסון הוא, כאמור, אסון. בראש וראשונה למשפחה ששיכלה חמש נפשות, ונותרו שלוש יתומות. שכול הוא שכול. האובדן קורה על כביש, או בשריפה בכרמל או בכול מקום אחר.מי שחי איתו עד סוף ימיו זאת המשפחה, ואני יודע זאת כי אני למוד שכול. לא כן המדינה. שכן המדינה הולכת למלחמות בידיעה ברורה מראש שיהיו קורבנות. כיום גם העורף הוא חזית, ובוודאי ככה ההתנחלויות. היו פגועים קשים בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בנתניה ובמקומות אחרים ולא ראינו את כול שועי השלטון והדת משתתפים במסע ההלוויות. כאן לא היה מספיק שהרב הראשי לישראל נשא דברי הספד אלא גם מי שהיה הרב הראשי כיום רבה של תל אביב, הרב
ישראל לאו, גם הוא ראה עצמו מחויב להספיד. אני בספק אם הדברנים המקצועיים והחובבים היו מתפקדים כולם אלמלא הייתה הטלוויזיה במקום. כי זה מה שחשוב. ואם כבר, הייתי מצפה שאחד מפרשני ההלכה יפרש את המילים ''בדמייך חיי'' שהכוונה לא לחרב ולא למוות אלא ללידה. אבל אותנו מחנכים הרבנים כלי הקודש, ובעלי חסותם הפוליטיקאים, לסגוד למוות.
וכדי להוסיף טיפשות על האיוולת, הודיעו גיבורי הכיסאות כי בתגובה על הרצח באיתמר ייבנו במקום עוד מאות יחידות דיור. אילו הובטח שבאיתמר יוצב גדוד. צבאי או שתוקם גדר יעילה מפני חדירת מחבלים, היה בכך משום היגיון. אבל האם חכמי הבנייה יכולים להבטיח שאם יתווספו אלפי יחידות דיור באיתמר, לא יצליח טרוריסט מפלצתי אחד לחדור למקום ולחזור על מה שעשה המחבל הפעם. צה''ל מצדו גם הוא תרם ל''צוו פיוס'' ועשה מחווה מקאברי. אישר קיום חתונה ערב פורים על קבר יוסף לזוג מאיתמר. אז מה הועילו סכלים באיוולתם?
ואם זה פוגע במישהו מלבדנו הרי זאת הרשות הפלשתינאית ברמאללה, ולא החמאס בעזה. בריאיון בקול ישראל (''בחצי היום''- 16.3.2011) אמר סגן ראש הממשלה והשר לענייני מודיעין,
דן מרידור, כי העובדה שיותר משנתיים לא היו פיגועי טרור היא הודות לשרותי הביטחון שלנו אבל גם הודות לשיתוף פעולה הדוק עם זרועות הביטחון ברשות הפלשתינאית. מכאן שבניה כזאת לנו לא תוסיף, אפילו לא נקמה, שהיא תופעה רגעית. היא לא תחזיר לחיים את קרבנות הטבח. אבל ביחסנו עם הרשות היא תזיק. במעשים שלנו אנחנו לא מאבדים רק ערכים כמו כבוד האדם, החי והמת, הכמיהה לשלום, לקץ שפיכות הדמים, ליושר, לאמון וגם האמונה, אלא אנו מאבדים את הגרוע מכול - את שפיותנו.
קונני ארץ אהובה
