עד לשני הדורות האחרונים, היה מקובלת על חוגים רחבים ביותר, כולל כל הארכיאולוגים הבכירים, ההנחה שהתנ''ך הוא אמת היסטורית, אם ברובו, מתוך אמון בסיסי בטקסט הכתוב, אם לחלוטין - מתוקף הקדושה הדתית.
אך הנה, בדורות האחרונים קמו מערערים ומפקפקים, אשר נסמכו על הכלל הפשוט לפיו ''טוב מראה עיניים מאלף מילים'', וטענו כי הממצאים הארכיאולוגיים - רובם הגדול בכל אופן - סותרים במובהק את הכתוב בתנ''ך. לפיכך, נשללת מהתנ''ך עיקר אמינותו ההיסטורית.
למרבה האירוניה, הארכיאולוגים שהגיעו למסקנה מרחיקת-הלכת הזאת, אינם כופרים באמונה או עויינים את התנ''ך. להיפך: מדובר בארכיאולוגים כגון קתלין קניון או וויליאם פוקסוול אולברייט, שהם נוצרים אדוקים, או, מצד שני, יגאל ידין, אברהם מלמט ואחרים, שהם יהודים לאומיים, הרואים באמיתות התנ''ך נדבך חשוב בהצדקת זכותנו על הארץ.
ארכיאולוגים אלה, מתוך צער גדול ואכזבה עמוקה, נאלצו לקבוע, בין השאר, את הדברים הבאים:
- יציאת מצרים, או שהיא אגדה, או שהיא אירוע קטן ושולי, נדידה עונתית רגילה של שבטים, כיוון שאין שום איזכור למאורע כביר זה ברשומות המצריות.
- יהושע בן-נון לא כבש את יריחו בסערה, וההתנחלות נעשתה בהדרגה, לאורך שנים רבות. זאת מכיוון שיריחו לא היתה עיר גדולה ומבוצרת בימי יהושע, כפי שמסופר בתנ''ך, ואין שום תיעוד להתנחלות מרוכזת של 12 השבטים.
- ממלכת דוד ושלמה, אם התקיימה בכלל, היתה ממלכה שבטית קטנה ועלובה, שלא הותירה את רישומה במרחב. זאת, מכיוון שתקופה זו, על פי הממצאים הארכיאולוגיים, מצטיינת בניוון ועליבות.
ועוד ועוד.
אם עד שנות השבעים נאמרו הדברים בצער על-ידי ארכיאולוגים 'מקראיים', הרי שבדור האחרון נאמרים הדברים בשמחה ובעליצות, על-ידי שורה ארוכה של ארכיאולוגים 'ביקורתיים'.
אלו, מקצינים יותר ויותר את עמדותיהם, ועושים מאמצים גוברים והולכים לקעקע ולנתץ כל שריד לאמינותו ההיסטורית של התנ''ך. ישנם גם כאלה שטוענים כי רובו של התנ''ך נכתב מאוחר, כגון בתקופה הפרסית.
נשאלת השאלה, האם בכך תם ונשלם העניין?
מסתבר שהוא רק מתחיל.
הארכיאולוגים המקראיים, כגון עמיחי מזר ו-וויליאם דיוור, מנסים להיאחז בכל ממצא אפשרי על-מנת ''להציל'' את מה שנותר מאמינותו ההיסטורית של התנ''ך. כך, למשל, הם מצביעים על אסטלת הפרעה מרנפתח מהמאה ה-13 לפני הספירה, שבה מתוארת שורה של ניצחונות, ובין השאר כתוב שם: ''ישראל הושם, אין לו זרע''.
''אאוריקה''! צוהלים ה'מקראיים', הנה ההוכחה: מרנפתח הוא הפרעה של יציאת מצרים, וזהו הפתרון.
וכאן נכנסים לסבך, שלכאורה אין לצאת ממנו: כיצד הצליחו בני ישראל לצאת ממצרים, אם שלט באותה התקופה במצרים מלך חזק ותקיף, שנחל ניצחונות? כיצד מתיישב השיחרור מעול המצרים עם ההכרזה החד-משמעית: ''ישראל הושם, אין לו זרע''?
וכיצד ''דוחסים'' את תקופת השופטים, הנמשכת על פי התנ''ך כ-400 שנה, אל תוך 200 שנה או פחות (עד לשנת ייסוד ממלכת דוד בסביבות 1000 לפני הספירה)?
המטוטלת שוב נעה אל ה'ביקורתיים', אך גם כאן מוקדם לשמוח.
כל הארכיאולוגים מודים, שקיים עדיין סבך של בעיות, עד כה ללא פתרון:
- מתי בכל זאת אירעה יציאת מצרים?
- האם מלכת שבא שביקרה אצל שלמה אכן אמיתית?
- מיהו השבט המיסתורי - החיקסוס - ששלט על מצרים כ-400 שנה?
- היכן נמצאת ממלכת שבא?
- מיהם ה''עמלק'' התנ''כיים?
ועוד ועוד.
והציבור הרחב?
הציבור הרחב מתחלק בעיקרו לשתי קבוצות: הרוב מתעלמים או דוחים בזעם, והמיעוט מקבלים.
במיוחד מעניינת תגובתם של יהודים דתיים, כולל רבנים: אלה טוענים כי אין זה חשוב כל כך מה מידת האמיתות ההיסטורית של התנ''ך, כיוון שבין כה וכה אין מדובר בספר מדעי, והעיקר הוא מצוות התורה, דברי הנביאים והמסרים הנצחיים הכלולים בו.
'פונדמנטליזם', אבל מאיזה כיוון?
הטיעון הרווח בקרב ה'ביקורתיים', ובמיוחד מרחיקי הלכת שביניהם, הוא כדלקמן:
כיום אין לסמוך על האמינות ההיסטורית של התנ''ך, ולכן כל ניסיון לבסס את אמינותו על ממצאים ארכיאולוגיים הינו סוג של ''פונדמנטליזם'' דתי או 'מקראי', שלטובתו מעוותים ומסולפים כללי המדע הטהור.
הם, לעומת זאת, אנשי אמת והיגיון, מדענים שקולים וחסרי-פניות.
על-מנת לבחון מקרוב את טיעוניה של הקבוצה ה'ביקורתית', אביא דוגמא אחת מפורטת, ממאמרה של פרופ' שרה יפת מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית: (''קתדרה'', גיליון 100, עמ' 109).
במאמר זה היא מנתחת את טיעונו של הארכיאולוג פיליפ דייויס, כמייצג פחות או יותר את הגישה ה'ביקורתית' של חוקרים כגון ג'ון ון-סטרס, תומס תומפסון ונילס פטר-למקה.
לפי טיעון זה, נכתבה רוב-רובה של הספרות המקראית - אם לא כולה - בתקופה הפרסית (539-332 לפנה''ס), ובמיוחד בתקופה קצרה של שניים-שלושה דורות. שבי ציון, כך מספר לנו דייויס, אינם קשורים כלל לעם ישראל, והם לא יותר מאשר קבוצה שבחר מלך פרס להעביר לפחוות יהודה, על-מנת לבצר בה את שלטונו. ממשיך דייויס וטוען, שספרות המקרא נכתבה על-ידי ''צבא סופרים'' מגוייס, שהוטלה עליו אחריות להמציא ''מיתוס של מוצא'', וכן ''זהות לאומית מקומית''.
פרופ' יפת מעלה מספר תהיות בהקשר זה, שכל אחת מהן די בה בכדי למוטט כליל את הבניין שבנה דייויס:
- המקורות החוץ-מקראיים על התקופה הפרסית דלים למדי, ולכן נאלץ דייויס להתבסס על ספרי התנ''ך כמקור לתיאור התקופה, למרות שהוא שולל את אמיתות התנ''ך כמקור היסטורי.
- התפיסה השלטת בתנ''ך היא אנטי-ילידית: אברהם אבינו בא מאור-כשדים ואילו בני יעקב עלו ממצרים. כיצד זה משתלב עם ''המצאת זהות לאומית מקומית''?
- אם אין קשר בין ''שבי ציון'' לבין עם ישראל, מדוע התעקשה ''כת הסופרים-מטעם'' להיצמד לשם ישראל, שהוא כביכול ''זר''?
- ואם כבר התעקשו להיקרא ישראל, מדוע ראובן הוא הבן הבכור - ולא יהודה, וכן מדוע דווקא יוסף הוא הבן האהוב? ככה לא בונים מיתוס.
- אם אכן המלכים דוד ושלמה הם ''המצאה'', מדוע דאגו הסופרים-מטעם להדביק להם חטאים כבדים, כולל ניאוף ועבודה זרה? במה זה תורם לבניית דמות גיבורים אידיאלית?
- אם פחוות יהודה היא המטרה, מדוע כללו הסופרים באימפריה ה'מיתולוגית' שלהם את עבר הירדן המזרחי ואת ארם הרחוקה, אך הותירו את פלשת - החבל הסמוך והחיוני - מחוץ לתחום? האם אין בתביעות היסטוריות מרחיקות-לכת אלה, משום איום על המשטר בפרס?
- מדוע בנו הסופרים מערך של 12 שבטים, שלא התאים לא לאוכלוסיה המקומית, ובוודאי שלא לעולי בבל, שכידוע עלו ללא עשרת השבטים?
- כיצד זה, דווקא בתקופה ששלטה התפיסה של ריכוז הפולחן (בירושלים), דאג ''צבא הסופרים'' לספר על הקמת במות בכל הארץ ובשלל תקופות, חלקן אף לעבודת אלילים?
- אם נכתב התנ''ך - או רובו הגדול - על-ידי ''צבא סופרים מגוייס'', בתקופה קצרה, באופן מלאכותי ובלשון אחידה, מנין נובע מגוון הסגנונות הספרותיים והלשוניים שבתנ''ך, אותו מגוון שגם ה'ביקורתיים' טורחים להתעמק בו?
אכן, ''פונדמנטליזם'', כפי שנאמר...
שניים רבים - והשלישי לוקח
כפי שאנו רואים, לא ה'ביקורתיים' ולא ה'מקראיים' מצליחים לפתור את סבך הבעיות.
הבעיה המרכזית, המעסיקה עדיין את מיטב החוקרים, היא סוגיית יציאת מצרים.
התנ''ך מתאר את יציאת מצרים כאירוע מכונן בתולדות האומה, כהתרחשות הטבועה כה עמוק בנפש העם, עד כי היא חוזרת ומוזכרת במקומות רבים לכל אורך התנ''ך.
גם הספקנים שבין החוקרים, מסכימים בדרך כלל שאין זה הגיוני בעבור עם, להיצמד לעבר עלוב של מאות שנות עבדות והשפלה, במקום להמציא עבר מיתולוגי מהולל ומלא שבחים-עצמיים. אם בכל זאת שומר עם מסויים בעקשנות כה רבה על מסורת כה בלתי-מחמיאה - ודאי יש בה גרעין היסטורי.
אך מה מוזר הדבר, כפי שכבר הוזכר לעיל, שאין שום איזכור ליציאת מצרים במקורות המצריים! יתר-על-כן, ספרי יהושע ושופטים, שמרבים לפרט על כל תקרית וכל קרב, שותקים כמעט לחלוטין לגבי קיומה של מצרים, למרות שעל-פי הכרונולוגיה המצרית ניהלו הפרעונים מסעות מלחמה ואיסוף מסים בארץ כנען.
מצד שני, ספרי מלכים, המספרים על התנגשויות חוזרות ונשנות עם מצרים, אינם תואמים את הרשומות המצריות המקבילות - לפיהן לא היה כל קשר עם ארץ כנען.
מדוע אין כמעט שום תיעוד הדדי לקשר, במשך מאות שנים, בין שתי ארצות שכנות שהיו במגע הדוק?
כאן אנו מגיעים לעמנואל וליקובסקי.
ד''ר וליקובסקי (1979-1895), יליד רוסיה, התמחה בפסיכואנליזה. בשנות ה-1920 עסק בהוצאה לאור של ''כתבי האוניברסיטה ובית הספרים בירושלים'' - אוסף מאמרים מגדולי המדע היהודיים בעולם, כהכנה לפתיחת האוניברסיטה העברית על הר-הצופים ב-1925. עקב עיסוקו בפרוייקט זה - שאותו הגדיר ביאליק ''החשוב ביותר מאז חתימת התלמוד'' - דחה וליקובסקי את הצעתו של חיים וייצמן לתפקד כיד-ימינו בייסוד האוניברסיטה. (ר' ''תואר'' - כתב העת של בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים'', תש''ס, גליון מס' 9).
בשנת 1923 עלה ארצה, וירד לארצות-הברית ב-1939.
החל משנת 1940, החל לפתח תיזה לפיה אירעה יציאת מצרים במהלכן של תהפוכות-טבע חריגות בהיקפן ובעוצמתן, אשר קרו כתוצאה מהתקרבות מוגזמת של גרם שמיימי לכדור הארץ.
את התיזה המרכזית הזו, הוכיח וליקובסקי באמצעות שני ספרים: ''עולמות מתנגשים - Worlds in Collision'' (שנת 1950), שבו הביא ראיות לזעזועים האמורים ממסורות, אגדות-עם, כתבים עתיקים ותעודות היסטוריות, ואילו בספרו ''ארץ רעשה - Earth in Upheaval'' (שנת 1955), התמקד בפירוט ההוכחות המדעיות לכך. הארכיאולוג הנודע קלוד שפר, תמך בטיעונו של וליקובסקי, על-ידי כך שזיהה הרס מהיר, שנגרם בזמנים היסטוריים על-פני שטחים נרחבים ביותר של כדור הארץ, ושלא יכול היה להיגרם על-ידי אדם. שפר הגיע למסקנתו זו באופן עצמאי, ואף הזמין את וליקובסקי לחפירותיו בקפריסין, על-מנת לסייע לו בביסוס טיעונו. אמנם, הוא חלק על וליקובסקי בנוגע לתיארוך המוחלט, אך אישר את התיזה המרכזית.
עיקר ענייננו, אם כן, הוא בספרו ''תקופות בתוהו - Ages in Chaos'' (שנת 1952), שבו מפרט וליקובסקי, באורח זהיר, קפדני ומתועד היטב, את הפריסה של תולדות העולם העתיק כפי שמתקבלת ממחקרו.
מוקד הבעיה, על פי וליקובסקי, הוא טעות בכרונולוגיה המצרית. הכרונולוגיה המצרית, הנחשבת לאמינה להפליא, מהווה בסיס לתיארוך המזרח הקדמון כולו. אמינותה של הכרונולוגיה המצרית נובעת משילוב של שני מקורות שאינם תלויים זה בזה: אסטרונומיה וכרונולוגיה.
לרוע המזל, אין זה כה פשוט במציאות, וכאן אציין בקצרה את שתי הבעיות המרכזיות: השושלות המצריות רצופות בעיות, כגון מלכים חופפים, או הפרזות במספר המלכים, כגון למעלה ממאה מלכים בשושלת ה-13, וכן טעויות בחישובים האסטרונומיים. הסבר מפורט ניתן בפרק מיוחד בתוך הכרך השני בעברית: ''תקופות בתוהו - ההיתה תקופת חושך ביוון''? וכן בחוברת נפרדת בעברית: ''אסטרונומיה וכרונולוגיה - מקור הטעויות בכרונולוגיה המצרית''. באנגלית פורסם הפרק כנספח ל: Peoples of the Sea.
מסקנתו של וליקובסקי היא כי יש להזיז את הכרונולוגיה המצרית בכ-550 שנה קדימה, דהיינו: לתארך את תחילת הממלכה החדשה במצרים לסביבות שנת 1050 לפני הספירה, במקום סביבות 1600.
הכרונולוגיה המקראית נותרת על כנה, שכן לא בה מקור הבעיה, אלא בזו המצרית.
לפיכך, יציאת מצרים לא התרחשה בימי הממלכה החדשה, אלא בסוף ימיה של הממלכה התיכונה, ושבועות מעטים לפני פלישת החיקסוס. לצורך ההמחשה, אתעכב בקצרה על שתיים מהעדויות המצריות ליציאת מצרים:
| פפירוס איפואר | ספר שמות |
|---|
| מגפה בכל הארץ. דם בכל מקום | ויהי הדם בכל ארץ מצרים |
| הנהר הוא דם | ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם |
| אנשים נרתעים מלטעום - בני אדם צמאים למים | ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות, כי לא יכלו לשתות ממימי היאור |
| אבוי, שערים, עמודים וחומות היו למאכולת אש | ותהלך אש ארצה... ויהי ברד ואש מתלקחת התוך הברד, כבד מאוד... |
| כל החיות, ליבם בוכה. נאנק הבקר... | הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה... דבר כבד מאוד |
| בכל מקום נמצא קובר אחיו באדמה | כי אין בית אשר אין שם מת |
| אנחות מלאו את הארץ, אנחות, קינה ומספד | ...ותהי צעקה גדולה בכל ארץ מצרים |
ראיה יוצאת דופן היא שם יחידאי הן במקרא והן ברשומות המצריות, שמחזק תיאורים דומים מאוד על טביעתו של פרעה במי המערבולת [בעת שרדף אחרי בני ישראל]:
מדובר בתיבת שחם שנמצאה באל-עריש בסוף המאה ה-19, ואשר מספרת כדלקמן:
''ויהי כאשר נלחם הוד מלכותו רע-חרמאכיס [חראח'תי?] בעושי-הרשע באגם זה, הוא מקום המערבולת... הוד מלכותו זינק לתוך המקום הנקרא 'מקום המערבולת'.''
ובהמשך:
''הוד מעלתו - - - [כאן חסרות מילים] מוצא במקום זה הנקרא פי חירותי.''
ואנו מוצאים בשמות י''ד ט':
''וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים, כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו, על פי החירות...''
הארכיאולוג הנודע וויליאם פוקסוול אולברייט, שאיננו מקבל את שיטתו של וליקובסקי, בכל זאת התרשם עד כדי כך מזהות השם, שראה לנכון לציין זאת במכתב ששלח אליו.
כאמור, בוחן וליקובסקי את הראיות, דור אחר דור, ומגיע למסקנות מרחיקות לכת: בין השאר הוא מגלה מי היא מלכת שבא, כיצד היא נראית(!); היכן נמצאת ממלכתה; מיהם העמלק, ומיהם החיקסוס; למי יש תפקיד מכריע בשיחרור המצרים מעול החיקסוס; לאן נלקחו כלי המקדש שנבזזו מרחבעם בן-שלמה, וכיצד הם נראים, ואף כיצד נראו בני ישראל בתקופת שלמה המלך(!).
אחד מממשיכיו הוא יהושע עציון, חוקר עצמאי, שכתב את הספר ''התנ''ך האבוד'' בהוצאת שוקן 1992. הוא ממשיך את שיטתו של וליקובסקי, והפעם הוא מתרכז בשכבות הארכיאולוגיות בארץ-ישראל בלבד, ומתארך אותן מחדש, בהתאם לממצאיו.
להלן טבלת המחשה בסיסית:
| תיארוך השכבות המקובל | מערך השכבות | תיארוך השכבות החלופי |
|---|
| תיאר' מוחלט | תקופה היסטורית מקבילה | תקופה היסטורית מקבילה | תיאר' מוחלט |
|---|
| 600 | שיבת ציון | פרסית(?) | תקופת החשמונאים | 150 |
| | חורבן ממלכת יהודה
חורבן ממלכת ישראל
הממ' הישראלית המפולגת
הממ' הישראלית המאוחדת
תקו' ההתנחלות והשופטים | ברזל | התקופה התלמית
התקופה הפרסית
(שיבת ציון)
הכיבוש הבבלי | |
| 1200 | כיבוש כנען בידי בני ישראל
התקופה הכנענית המאוחרת | ברונזה מאוחרת | חורבן ממלכת יהודה
חורבן ממלכת ישראל
הממ' הישראלית המפולגת | 600 |
| 1500 | התקופה הכנענית התיכונה
תקופת האבות | ברונזה תיכונה 2 | הממ' הישראלית המאוחדת
תקופת השופטים
תקופת ההתנחלות | 1000 |
| 2000 | כיבוש אמורי/מצרי
שבטים הודו-אירופיים | ברונזה תיכונה 1 | כיבוש כנען בידי בני ישראל | |
| | כנענית קדומה | ברונזה קדומה | התקופה הכנענית | 1500 |
| 3200 | פרוטו-היסטורית | כלכוליתית | תקופת האבות | 2000 |
(מתוך: התנ''ך האבוד, עמ' 38).גם כאן אתעכב בקצרה על שתי דוגמאות, הממחישות את הבעיות הקיימות בארכיאולוגיה הארצישראלית, ואת פתרונן, כפי שמשתקף משיטת וליקובסקי-עציון:
- תקופת ההתנחלות והכיבוש
תחילת שכבת הברונזה התיכונה 2 - בהתאם לכרונולוגיה המצרית - מיוחסת לתקופת האבות, אך לפי התיארוך המוצע כאן, היא תקופת ההתנחלות. וכך קורה שהארכיאולוג בנימין מזר, מבלי להרגיש כלל, מתאר את ההתנחלות והכיבוש בחושבו שהוא מדבר על תקופת האבות:''פרק זמן זה עמד בסימן התהליך המסובך ורב העלילות והלבטים של התנחלותם והתיישבותם של אוכלוסי הארץ ושכנותיה הקרובות וייסודם של מרכזי יישוב, בד-בבד עם התפשטותם הרת-התוצאות של שבטי הנוודים והנוודים-למחצה, דוברי ניבים של הלשון השמית המערבית.'' (עציון, עמ' 75).
את סוף התקופה, שהיא תקופת בית ראשון לפי המוצע כאן, מתאר מזר כך (שוב, מבלי לחשוד בדבר):''מצטיירת לעינינו תמונה מרהיבה של התפתחות רבת תנופה בבניין של כרכים וערים בצורות ברחבי הארץ, ובאזורים אחדים - ובמיוחד בעמקים בחוף ובשפלה - אף בצפיפות רבה. [בסוף התקופה היתה] ''תנופה רבה בהקמתם של מבצרי-עוז בהר ובשפלה.'' (עציון, עמ' 75).
- יד אבשלום
מצבה זו מתוארכת כמקובל למאה הראשונה לספירה, כיוון שנמצא בבנייתה סגנון מעין-הלניסטי, שאותו כינו החוקרים בשם ''הלניסטי מזרחי''. סגנון זה, כך נקבע, הוא התפתחות מאוחרת של הסגנון ההלניסטי.
אולם, לפי עציון:''התברר שסגנון הכותרות [של העמודים], על אף הביצוע הטכני המעולה שלו, סוטה מהכללים הנוקשים של הסגנון ההלניסטי הטהור. החוקרים התקשו למצוא מקבילות לסגנון הכותרות ביוון עצמה. הדוגמאות הקרובות ביותר לסגנון זה נמצאו בעיקר באסיה הקטנה ובירושלים עצמה.'' (עמ' 131).
ואולם, הסגנון הזה כלל איננו ''הלניסטי'', כי אם פיניקי. המצבה נבנתה בידי בנאים פיניקים שהובאו לשלמה המלך על-ידי חירם מלך צור. לפיכך, זמנה של המצבה צריך להיות מיוחס כפשוטו לכתוב:וְאַבְשָׁלֹם לָקַח, וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ--כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן, בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי; וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת, עַל-שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (שמואל ב' יח':יח').
כמה הערות לסיכום:
כאשר פורסם ספרו הראשון של וליקובסקי, ''עולמות מתנגשים'', סער וגעש עולם המדע, ולא נרגע במשך שנות דור. אם על ספר בעל פוטנציאל נפיץ כ''ישו הנוצרי'' של פרופ' יוסף קלאוזנר, התפרסמו כ-400 ביקורות בעד ונגד, הרי שעל ''עולמות מתנגשים'' התפרסמו כ-3000...
הממסד המדעי למד את הלקח, וכאשר פורסם הספר ''תקופות בתוהו'', הוא זכה לצורת הטיפול השניה, והיא: התעלמות מוחלטת. עד היום, כמעט בלתי-אפשרי למצוא בכל העולם כולו, ולו מוסד חינוכי אחד ויחיד אשר מלמד לפי שיטתו של וליקובסקי.
והשאלה הנשאלת היא: מדוע?
תשובה חלקית ניתנת במאמרו של עזריאל קרליבך, עורך ''מעריב'', בשנת 1953 שפורסם בחלקו בהקדמה העברית לספר:
''ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: גם בגאוניות וגם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות-אופק וגם במה שהוא אוריגינלי...''
כאן יש להוסיף, שוליקובסקי קיים קשרי ידידות עם אלברט איינשטיין, ושיחותיו עמו פורסמו בספר: ''לפני עלות השחר''. קשה להאמין שאיינשטיין יבחר לעצמו אדם שרלטן וחובבן כבר-שיח בעניינים שברומו של מדע...
ואכן, אם נצא מתוך הנחה - ולו לשם הויכוח - שצודק וליקובסקי בתשעים וחמישה אחוזים לפחות. מה אמורה להיות תגובת המלומדים? האם בנקל יזנח הפרופסור, אשר הקדיש 30, 40, 50 שנים מחייו ללימוד, מחקר, כתיבה והרצאה לפי אסכולה א', את כל תלמודו? האם בנקל יוכל להודות מלומד ותיק ומכובד כי כל חייו האקדמיים אינם אלא טעות?
ואותו הדבר בזעיר-אנפין בנוגע ליהושע עציון וארצנו: אומרים על עציון - ובצדק - שאיננו ארכיאולוג מקצועי, מוסמך.
על הנייר - הדבר נכון. אך הבה נחשוב לרגע: מה בעצם הופך הדיוט לארכיאולוג מוסמך? הוא קורא ספרות מקצועית, כותב עבודות, נפגש עם ארכיאולוגים בחדרי ההרצאות, מסתובב באתרי חפירה ונובר בדו''חות-חפירה.
ומה עשה עציון? הוא קרא ספרות מקצועית, כתב עבודות, נפגש עם ארכיאולוגים באופן פרטי, הסתובב באתרי חפירה ונבר בדו''חות-חפירה.
אין הבדל. ובעצם ישנו: סטודנט ממוצע עוסק בכל האמור לעיל במשך שלוש שנים (תואר ראשון) או חמש שנים, שאז כבר נהיה 'מאסטרנט'.
ואילו עציון עשה את כל האמור לעיל במשך שמונה שנים, וספרו הוא דוקטורט לכל דבר ועניין.
בסופו של דבר, השאלה צריכה להיות - היכן האמת? שאלה זו - ותו לא.
קיימת האשמה נפוצה נגד וליקובסקי, שהוא לא אחר מאשר ''מחזיר בתשובה'' בתחפושת כמו-מדעית, כיוון שהוא שואף להוכיח את אמיתותם של אירועים הנתפסים כמקראיים-מיתולוגיים, ובכך מחזק את האמונה באצבע אלוהים. לעומת זאת, קיימת נגדו טענה הפוכה לחלוטין: אם כל הנסים המתוארים בתנ''ך אינם אלא תופעות הניתנות להסבר מדעי - היכן היא אצבע אלוהים? הרי לך חתרנות כופרנית...
אני הייתי מציע להסיר את הסוגיה הזאת מעל הפרק, באמצעות איון-הדדי של הטענות.
הערה אישית: כאשר קראתי את הספר ''תקופות בתוהו'' בפעם הראשונה, לא ויתרתי על גישה ביקורתית ובוחנת. אולם, ככל שהתקדמתי בעמודי הספר, כך גברה התרגשותי, עד שסמרו שערותיי ממש - ולא שבו למקומן עד לרגע זה...
המפגש עם דפי הספר כמוהו כפגישה עם נוסע בזמן, השב מטיול ברחבי ממלכת שלמה ובארמונות מצרים העתיקה, ומתאר פרצופים, נופים, מבנים ושמות, ומשמש כעד חי לאירועים המסעירים ביותר בתולדות האנושות.
מאמר זה, הוא במידה מסויימת עוול, כיוון שהוא תקציר של סיכום של תמצית, מבוא-להקדמה-למבוא - ותו לא. כולי תקווה שיהיו מי שירימו הלאה את הכפפה ויתעמקו בנושא מתוך גישה מקצועית ובלתי-משוחדת.
ואין לי אלא לסיים בדבריו אל וליקובסקי, של האגיפטולוג הנודע פרופ' אטיין דיריוטון:
''קיבלתי את ספרך הבוקר וכבר כמעט שגמרתי לקרוא את כולו, עד כדי כך הוא מקסים ומרגש... אתה ממוטט רבות מהנחותינו ההיסטוריות שחשבנו למבוססות. אבל אתה עושה זאת ללא דעות קדומות ובתיעוד מלא.''
מפגש עם נוסע בזמן
