לאחרונה הוצפנו במבול של מסמכים מהמשא ומתן שהתנהל בין
אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל בעבר, בסיוע שרת החוץ בממשלתו,
ליבני, ושר הביטחון
ברק לבין
אבו- מאזן ראש הרשות הפלשתינאית ועוזריו,
אבו-עלא ו
פאיד, בשנים 2006-2008.
המו''מ, שהתנהל בחסות נשיא ארה''ב,
בוש, ובמעורבות גדולה של שרת החוץ
רייס, היה ההדוק והאינטימי ביותר שהתנהל אי-פעם בין שתי הישויות ועורר ציפיות רבות, לפחות בצד הישראלי לסיום המו''מ עם הסכם חתום.
לפי המסמכים שפורסמו, הסכימו הפלשתינאים לויתורים גדולים לישראל (חלקים מירושלים, ויתור על זכות השיבה) ומנגד הסכימה ישראל לעיקרון של מדינה פלשתינאית בגבולות 67 (תוך חילופי שטחים) וקביעת ירושלים כבירה משותפת.
אך בסיכומו של דבר לא הושג הסכם.
יש להתייחס למסמכים שפורסמו בזהירות ובהסתייגות רבה. לפי המסופר, אדם מצוות ניהול המו''מ הפלשתינאי מכר לרשת אל-ג'זירה את ''ארכיון'' השיחות. 1600 תרשומות של שיחות שנוהלו בין הצדדים למו''מ אשר נרשמו על ידו. אני מניח שאל-ג'זירה, תחנת טלוויזיה עם אהדה רבה, בלשון המעטה לפונדמנטליסטים בציבור המוסלמי, מפרסמת מסמכים שמקדמים קו פוליטי מסוים. הוא נראה כקו של הגוש איראן-חמאס. בתקשורת הישראלית מתפרסמים קטעי מסמכים בלבד שמשקפים פרטים ''פיקנטיים'' מתוכם וגם הם ערוכים לפי הקו הפוליטי של העיתון או הערוץ המפרסם.
במילים אחרות: הכול בעירבון מוגבל ועל אחריות הקורא.
בכל כלי התקשורת הישראליים קראנו ושמענו על קריאות שמחה וגיל:
''יש פרטנר''.
ובכן רבותי:
''אין פרטנר''.
אם לאחר וויתורים כה גדולים של הצד הישראלי עדיין הפלשתינאים סרבו לחתום או להעלות את הדברים בכתב בראשי תיבות הפירוש ברור ונהיר: אין בצד הפלשתינאי של המו''מ מי שייקח על עצמו אחריות ויחתום.
בעשרים השנים האחרונות היו שלושה סיבובי שיחות מהותיים בין מדינת ישראל ונציגי אש''ף שאמורים לייצג את מכלול העם הפלשתינאי.
הסיבוב הראשון נערך בבירת נורווגיה, אוסלו וגם נקרא על שמה- ''הסכם אוסלו''.
הסכם זה הניח בסיס רחב של מערכת יחסים בין מדינת ישראל ובין הגוף שהוקם בעקבות ההסכם - הרשות הפלשתינאית. ההסכם הקיף את כל תחומי החיים והציב שלבים מספר לקידום מדיני-טריטוריאלי שאמור להביא בסופו של דבר להקמת מדינה פלשתינאית מוסכמת.
עיקרי הסכם זה עדיין שרירים וקיימים ומהווים את תשתית מערכת היחסים בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינאית.
עקב שינויים בשלטון בישראל (ניצחון
נתניהו בשנת 1996) השתבש מהלך השלבים ורק בסוף תקופת שלטונו של נתניהו א' הסתיים השלב הטריטוריאלי השני ב''הסכם אוסלו''.
אהוד ברק שירש בשנת 1999 את נתניהו בשלטון החליט לדלג על השלבים הנותרים וללכת ישר להסכם קבע סופי עם הפלשתינאים. לאחר הכנות ותיאומים בינלאומיים התכנסו ברק,
ערפאת ונשיא ארה''ב
קלינטון במחנה ''קמפ-דיויד'' לסדרת דיונים אינטנסיבית.
למרבה ההפתעה והאכזבה הועידה נסתיימה בכישלון. ישראל הציעה ויתורים טריטוריאליים גדולים אך, עקרונית, לא הסכימה לקבל את ''זכות השיבה''. ערפאת דחה את ההצעות הישראליות וזמן קצר לאחר סיומה פרצה האינתיפאדה השנייה שלטעמי הייתה מתוכננת מראש.
עליית אהוד אולמרט לשלטון לאחר נפילתו למשכב של
אריאל שרון פתחה סבב חדש של שיחות בין מנהיגי ישראל ומנהיגי הפלשתינאים. אולמרט דאג לייצר אוירה ידידותית ביותר עם מקבילו אבו-מאזן שכללה, בין היתר, ארוחות בביתו שהוכנו אישית על ידי רעייתו. הייתה גם תמיכה מסיבית של נשיא ארה''ב ושרת החוץ שלו וכן של נציגי האיחוד האירופי. ההתנהלות הבטיחה רבות אך בהגיע ''שעת האמת'' הפלשתינאים סרבו לחתום.
וזה מחזיר אותנו לסירוב הפלשתינאי לחתום על כל סוג של הבנה בועידת ''קמפ-דיויד'' ולקטע המביך, בשידור חי, בעת טקס החתימה על ''הסכם אוסלו'', בקהיר, כאשר ערפאת, ראש הרשות הפלשתינאית אז, ניסה לחמוק מלחתום על ''הסכם אוסלו'' ורק לחץ מסיבי של נשיא מצרים, מובארק, אילץ אותו לחתום.
כל זה מביא אותי למסקנה כי למדינת ישראל, נכון להיום, אין פרטנר להסכם.
וזה מביא אותי לשאלה: מדוע הודלפו מסמכי המו''מ מהשנים 2008-2006, דווקא עתה?
מאז בחירת
ברק אובמה לנשיא ארה''ב נעשים ניסיונות בלתי פוסקים לקדם הסדר בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינאית. אך בעקבות הצהרות שונות של הנשיא אובמה חלה הקשחה בעמדת הרשות הפלשתינאית וכל מגע הותנה בויתורים ישראליים מוקדמים. הדבר הביא, בסופו של דבר לקיפאון בשיחות והחלה להישמע הטענה כי הפלשתינאים בהנהגתם הנוכחית אינם פרטנר לשיחות. אבל כל המעיין במסמכים שפורסמו מקבל את הרושם ההפוך.
לטעמי, גם אם המהלך נועד לפגוע בהנהגה הפלשתינאית, הוא למעשה משרת אותם בהבלטת ויתוריהם בעבר ויוצר את הרושם, עקב אי-פרסום עובדות אחרות, כאילו המו''מ נפסק באשמת ישראל. דבר שאין לו שחר.
דבר נוסף שהמסמכים עשויים להשפיע עליו הוא הויתורים הישראליים שכביכול ניתנו על ידי אהוד אולמרט ואשר הרשות הפלשתינאית עשויה לדרוש ל''קבע'' אותם (ע''ע המו''מ עם סוריה).
מנגד תמוהים מאוד בעיני מהלכי ראש הממשלה לשעבר, אולמרט.
אירוע המפה שהתפרסם בתקשורת ואשר מר אולמרט דרש מאבו-מאזן לחתום עליה היה בשלהי תקופת שלטונו של הנ''ל כאשר היה ברור שסיכוייו להמשיך להיות ראש ממשלה שואפים לאפס. מה היה עושה מר אולמרט אילו אבו- מאזן היה חותם על המפה?
האם היה מוסיף את חתימתו?
ואם כן, באיזו סמכות ובאיזו מידה זה היה מחייב את ממשלת ישראל שכנראה לא דנה ולא קיבלה החלטה על מפה זו?
קלות הדעת היא כנראה אבן יסוד באופיו של מר אולמרט!
לכן, במקרה זה, אני בהחלט מבין את צעדו של אבו-מאזן כאשר סירב לחתום. מר אולמרט היה, מאז תום מלחמת לבנון השנייה, ראש ממשלה ללא גיבוי ציבורי רחב והסכם עימו, ספק אם שווה את הניר עליו נכתב.
אז, בכל זאת, כיצד על ממשלת ישראל לנהוג נוכח המצב שאין לה פרטנר?
לטעמי, עליה לפעול במסגרת חד-צדדית שתבטיח גבולות בטחון ומקסימום יתרונות דמוגרפיים.
אולמרט - אבו-מאזן: דו-שיח של חלשים
