כעת, כשענני האבק שהיתמרו ברעש האדמה הפוליטי האחרון מתחילים לשקוע ומפלגת העבודה המצומקת נחצתה לשניים, ניתן לנסות להעריך באופן שקול את השפעת פרישת סיעת „עצמאות” ממפלגת העבודה.

בשורה התחתונה – לא נראה שזה שינה משהו. מזה כ-‏35 שנים יש בישראל מאבק בין שני גושים, וכנראה כך צריך להיות. העניין השונה אצלנו הוא שזהותו של הגוש השמאלי במפה הפוליטית התחלפה. במקום מפא''י-חירות, מערך-ליכוד, העבודה-ליכוד נוצר פתאום העימות קדימה-ליכוד. הוויכוח הוא עדיין אם יש מקום להתנחלויות, אם יש מקום למדינה פלשתינאית, אם צריך להציג ויתורים כדי להיכנס למשא ומתן וכן הלאה. נושאי הוויכוח נותרו כשהיו. השחקנים משמאל התחלפו, אבל אין בכך שום זעזוע אמיתי של המערכת הפוליטית בישראל.

מה שהחזיק את מפלגת העבודה במשך שנים היה החזון הציוני הבלתי מתפשר, ערכים סוציאליים, פרגמטיזם והתחושה ששם נמצאים הפוליטיקאים הטובים ביותר. כיום הם פחות ציוניים מהליכוד, פחות סוציאליסטים מש''ס, פחות פרגמטיים מקדימה והנבחרים שלהם נראים כקוריוז. היות שרעיון העיוועים של הפשרה הטריטוריאלית ממשיך להדריך את מעשיהם, הם לא ישכילו ליצור אפילו מראית עין של בידול בינם לבין רוב מפלגות הבית. יתכן שהמותג יהיה חזק דיו לרכז בתוכו את מירב הזויי השמאל, אבל מפלגת העבודה על ערכיה המקוריים הפסיקה להתקיים אי-אז בשנת השמונים של המאה שעברה.

עדיין נשאלת השאלה מה באמת כל כך קוסם לאנשים בחזון המדינה הפלשתינאית. משלהי שנות השבעים נראה שמפלגת העבודה בגלגוליה השונים קיבלה את הרעיון הזה כרעיון רצוי. בין אם הוא רצוי ובין אם לאו, אין ספק שמפלגת העבודה עשתה בכך תפנית של 180 מעלות. היו לא מעטים שראו ביישוב ארץ ישראל השלמה חזון תואם לערכי תנועת העבודה. כך ישראל גלילי, כך דוד קורן ואחרים.

את רעיון המדינה הפלשתינאית קל למכור בחו''ל, קצת יותר קשה בארץ. נראה שפוליטיקאים הנמצאים בקואליציה חשופים יותר לעולם החיצון וללחציו. היות שנראה שמוסכם כבר שמדובר בסכסוך טריטוריאלי, מנסים הכל לחפש פתרון טריטוריאלי ומבחינה זו יש הגיון במדינה פלשתינאית. הבעיה היא בהנחת היסוד שאיש לא מערער עליה. האם אכן יש כאן סכסוך טריטוריאלי? ואם כן, מה מנע את פתרונו בעבר?
האמת היא שאין כאן שום סכסוך טריטוריאלי. הסכסוך הוא תרבותי והוא לא יסתיים בפשרה, אלא בהכרעה חדה, או בשינוי ארוך טווח שיארך דורות.

לאחרונה התחילו פוליטיקאים מהשמאל להזהיר שהסחף כבר החל; שאם לא ניכנס למשא ומתן יהיו יותר ויותר מדינות שיצטרפו למדינות דרום אמריקה ורוסיה ויכירו במדינה פלשתינאית בגבולות 1967. לא מובן לי מה העניין הגדול. הרי אותם פוליטיקאים המזהירים מפני התרחיש הזה מוכנים בעצמם להכיר במדינה שכזו. לפלשתינאים היו אין ספור הזדמנויות להקים מדינה והם לא רצו. הם כנראה יודעים מדוע. כעת הקמת המדינה הפלשתינאית היא ספין. אבו-מאזן החל בו ונראה שהעניין נסחף מעבר למה שהתכוון.
אני לא בטוח שזה רע לנו. אם יש לפלשתינאים מוסדות מתאימים, לא נצליח למנוע הקמת מדינה. אם אין להם, הם לא יצליחו להחזיק מדינה, ולא משנה מה מידת ההכרה שיש להם בעולם.