דגל כתום שהחוויר

תקציר ממאמר מקיף הצפוי להתפרסם בגיליון ''מערכות''

מבוא

ההסכם הראשון שנחתם בין ישראל לאש''פ לאחר הצהרת העקרונות (13 ספטמבר 1993) היה ''הסכם עזה ויריחו'', המוכר כהסכם קאהיר ואשר נחתם בקאהיר ב- 4 מאי 1994. בהסכם הוגדר מנגנון תיאום ביטחוני - הועדה הביטחונית המשותפת - Joint Security Committee, שאמון היה בין יתר משימותיו ובאמצעות משרדי התיאום המחוזיים - District Coordination Office. על הפעלתם של סיורים משותפים Joint Patrols ישראלים - פלסטינים. רעיון הסיורים המשותפים, כמו גם דפוס הפעלתם היה ייחודי וראשוני.

נראה כי מנסחי ההסכם והוגי הרעיון לא הצליחו לחזות ומראש את כל הבעיות האפשריות, כמו גם את שנדרש היה לעשות בכדי להכשיר את הצדדים ואת האווירה לצורך ביצוע המשימה המורכבת במציאות טעונה וקונפליקטואלית. ההסכמים נוסחו בעמימות, שהכבידה על הפעלתם של הסיורים המשותפים והייתה בחזקת קרקע פורייה לעימותים וויכוחים רבים בין הצדדים ברמת השטח. הרעיון להפעלתם של צוותי סיורים משותפים, גילם תפישה אופטימית ואפילו תעוזה. בהעדר ניסיון דומה בעולם, לא היה ממי ללמוד ולא היה רפרנס להתייחסות ולהפקת לקחים.

הדגל הכתום היה לסימן הזיהוי של רכבי הסיורים המשותפים במהלך משימתם לאורך צירי התנועה בהם פעלו. בראשית ימי הסיורים המשותפים, סימל הדגל הכתום סיכוי לעתיד אחר, אופק של שיתוף פעולה ביטחוני, אווירה של אחריות משותפת למטרה משותפת ואפילו סוג של תקווה פוליטית. לא חלפו ימים רבים ובקיעים ראשונים נחשפו, ובחלוף מספר חודשים נראה היה כי נכזבה התוחלת. צבעם הכתום הבוהק של הדגלים שהתנופפו מעל תורני כלי הרכב של הסיורים המשותפים, דהה מצריבתה של שמש ודהייתו הייתה בעיני לסמל צריבתה של המציאות בבשרם של הרעיון והתקווה לשיתוף פעולה ביטחוני צבאי במאפיינים שכאלו.

מאז שנחשפתי לנושא כמפקד משרד התיאום המחוזי (DCO) הדרומי ברצועת עזה בשנים 1994-1996 ועד לסיום תפקידי כמפקד מנגנון התיאום הביטחוני ביהודה ושומרון (RSC), שם פעלו שמונה משרדי תיאום מחוזיים, ביקשתי להבין את התופעה, שהייתה בעיני לייחודית ומרתקת, ולעמוד על סוד המכשלות למימוש התפישה.

בחלוף שנים ובפרספקטיבה מחכימה של זמן, ניסיון ומקום, למדתי כי ניתן להצביע על ארבעה ממדים בולטים באינטראקציה הבין-קבוצתית, שבין ישראלים לפלסטינים, במסגרת פעולתם של הסיורים המשותפים. ארבעה ממדים מורכבים, המעצבים מגוון של בעיות וכשלים, שבראייה רטרוספקטיבית שכנעו אותי, שמלכתחילה לא היה סיכוי אמיתי לדגל הכתום וחיוורונו בעצם קיומו הקונספטואלי הבראשיתי. ארבעת הממדים הם: הממד הסוציו-פוליטי, הממד הקוגניטיבי, הממד הרגשי והממד ההתנהגותי.

בשנתיים שחלפו הפכתי בנושא וניסיתי, בשורה של עבודות מחקר אקדמיות, לעמוד על מאפייני כל אחד מהמדים והזיקות שביניהם, בתקווה למפות את הכשלים והקשיים, להבינם לעומקם ולהעמיד להם אלטרנטיבות ראויות. במאמר זה אתמקד בהצגת הממד הקוגניטיבי ובאופן מתומצת יותר בממד ההתנהגותי, בניסיון להסביר את הקשיים התפישתיים המובנים באינטראקציות קונפליקטואליות בין-קבוצתיות, כפי שבאו לידי ביטוי במסגרת פעולתם של הסיורים המשותפים.

מה בין ''אוריינטליזם'' לדגל הכתום?

בספרו 'אוריינטליזם' מנסה אדוארד סעיד (2000) להבחין בטיבו של המושג ''אוריינטליזם'', הנתפש בעיניו כבבואה המשקפת את אופן התייחסותו של המערב (אירופה וארה''ב) אל המזרח. ספרו המאלף והמעמיק היה לי כמבואה אל נושא המאמר. סעיד מייחס את האיבה הנוצרת מעצם ההבחנות בין קבוצות חברתיות, אל האופן בו תופשים בני אנוש את עולמם והשימוש השכיח שלהם בקטיגוריות קוגניטיביות לצורך יצירת הסדר הנדרש למוח האנושי. סעיד מגייס את ניתוחיו של האנתרופולוג לוי שטראוס, המסביר מדוע וכיצד נוצרות קטיגוריות שכאלו ושואל: ''..כוונתי לשאול אם יש דרך להימנע מן האיבה שמבטאת החלוקה של בני אדם ''לאנחנו'' (מערביים) ול''הם'' (אוריינטליים)…. כשמשתמשים בקטיגוריות כמו אוריינטלי ומערבי כנקודות המוצא וכנקודת הסיום של ניתוח, מחקר, מדיניות ציבורית…. התוצאה היא בדרך כלל קיטוב ההבחנה - האוריינטלי נעשה יותר אוריינטלי, המערבי יותר מערבי - והגבלת המפגש האנושי בין תרבויות, מסורות וחברות שונות''.¹

דומה כי האינטראקציה החברתית שבין קבוצות חברתיות שונות, נדונה לקשיים קונפליקטואליים רבים, שאך מתעצמים כשמדובר באינטראקציות חברתיות בין קבוצות חברתיות, הפועלות במציאות של סכסוך לאומי חריף, או במקרה הישראלי - פלסטיני במציאות של קונפליקט עיקש, ממושך ומשולב (intractable, protracted and interlocking conflict). אינטראקציות שכאלו מושפעות מדפוסים ותבניות קוגניטיביות, המשפיעים בהכרח על האופן בו נתפש האחר.²

רקע ומאפיינים של פעילות הסיורים המשותפים

הסיורים המשותפים (Joint Patrols) החלו את פעולתם ברצועת עזה וביריחו ב- 17 מאי 1994, לאחר החתימה על הסכם קאהיר (4 מאי 1994). ההסכם, שבניסוחו נטלו חלק גם גורמי ביטחון וגורמים צבאיים, קבע את ייעודם של הסיורים המשותפים, הרכבם, גזרות פעולתם ואופן פעולתם. הסיורים המשותפים הוכפפו למשרדי התיאום המחוזיים (DCO's) על פי החלוקה: 7 סיורים משותפים במחוז ח'אן יונס בדרום רצועת עזה, 3 סיורים משותפים במחוז עזה בצפון רצועת עזה ו-‏3 סיורים משותפים בגזרת יריחו.

צוותי הסיורים המשותפים הישראלים אוישו על ידי קציני וחיילי מג''ב בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, על ידי קצינים ושוטרים פלסטינים מחטיבת ''הקסטל'', שהגיעה לרצועת עזה מאלג'יר ואחרים מחטיבת ''באדר'' שהגיעו ליריחו מירדן.

צוותי הסיורים המשותפים החלו בעבודתם ללא כל הכשרה משותפת. הצוותים הישראלים עברו הכשרה קצרה ולא ממוקדת (בהעדר בהירות והבנה ברורה ביחס לטיב המשימה ומאפייניה ובגין הזמן הקצר מרגע ההחלטה ועד ליישומה בפועל). לתצורת הפעולה שנבחרה לא היה כל תקדים אחר מוכר בעולם וזו הייתה התנסות ראשונית וייחודית.

ראוי להדגיש כי חלק מהניסוחים המשפטיים בהסכם קאהיר, בכל שקשור לכללי הפעלתם של הסיורים המשותפים אופיינו בעמימות ובהעדר פירוט מספק, מה שהותיר מקום לפרשנויות ולחילוקי דעות בין הצדדים בנוגע למרחב הסמכויות והאחריות של הסיורים המשותפים בכלל ולכל צד בפרט.

כל סיור משותף הורכב מצוות ישראלי וצוות פלסטיני, אשר אמורים היו לפעול יחד לאורך ציר תנועה מוגדר ומוסכם, מכוח תיאום והסכמה ומבלי שצוות אחד הוכפף למשנהו או להפך. בקטעי צירים שהיו באחריות ביטחונית ישראלית מכוח ההסכם, קבע ההסכם זכות הובלה לצוות הישראלי ובקטעי צירים שהיו באחריות ביטחונית פלסטינית, קבע ההסכם זכות הובלה לצוות הפלסטיני. ההסכם קבע כי הסיורים יפעלו 24 שעות ביממה בחלוקה ל- 3 משמרות (8 שעות כל משמרת).

מאפייני ההכשרה הצבאית של הצוותים היו שונים בתכלית, כמו גם מאפייני הגיל, הקודים התרבותיים, המעמד האישי, התרבות הארגונית הצבאית וכל צוות דיבר בשפתו. מעטים היו מבין הצוותים הישראלים שידעו לדבר ערבית ומעטים עוד יותר בצד הפלסטיני ידעו לדבר עברית. הבדל מהותי נוסף בין הצדדים עמד בסימן היכרותם את השטח. אנשי הצוותים הישראלים הכירו את רצועת עזה היטב, בה שירתו רובם עד אותה תקופה כלוחמים במסגרות צבאיות ובמסגרות של משמר הגבול, תחת אחריות צה''ל ברצועת עזה. לעומתם, אנשי הצוותים הפלסטינים הגיעו רובם ככולם מן הפזורה, ימים ספורים טרם תחילת פעילותם במסגרת הסיורים המשותפים. רבים מהם כלל לא נולדו ברצועה והמבוגרים מביניהם, עזבו את רצועת עזה או ברחו ממנה לאחר מלחמת ששת הימים או תקופה קצרה לאחר מכן.

''במגרש המשחקים'' המתואר, משתתפים עוד שחקנים נוספים מלבד הסיורים המשותפים ובהם שני שחקנים מרכזיים: תושבי ההתנחלויות היהודים ותושביה הפלסטינים של רצועת עזה. יודגש בהקשר זה כי תפקידם המרכזי של הסיורים המשותפים, היה בטיפול במקרי חיכוך שבין שתי האוכלוסיות, לאורך צירי התנועה המשותפים בגזרת פעילותם של הסיורים המשותפים.

החתימה על הצהרת העקרונות (DOP) בחודש ספטמבר 1993 סיימה באופן רשמי את האינתיפאדה. למרות שזו החלה שוככת כבר בסיומה של מלחמת המפרץ (1991), הרי שמעת לעת המשיכו ארגונים פלסטינים שונים בביצוע פעילות טרור לסוגיה. למרות שהחתימה על הסכם העקרונות הביאה לרגיעה והחלה תהליך של הכשרת לבבות בקרב העמים, הרי שהמתח הביטחוני לא פג, אדי האינתיפאדה עדיין נשאו באוויר, ובין האוכלוסייה הפלסטינית לאוכלוסייה היהודית ברצועת עזה שררו והתקיימו מתח ועוינות - וזו ''קבלת הפנים'' לסיורים המשותפים.

הגדרות תפקידי הסיורים המשותפים

ההגדרות לגבי משימתם של הסיורים המשותפים, הרכבם ואפן פעולתם נקבעו בסעיפים קטנים 4 - 5 בסעיף גדול III בפרק ''תיאום ושיתוף פעולה בענייני ביטחון הדדיים'' בנוסח ההסכם.³ למרות שמדובר במשימה מורכבת ובעייתית בכל קנה מידה שהוא ולמרות העדר זמן מכין להכנת הכוחות והצוותים לביצוע המשימה, מתמצה פרק הגדרת המשימה, ההרכב ואופן הפעולה בשני סעיפים קצרים יחסית המתפרשים על פני עמוד ושליש.

המשימה: ''משימתם של הסיורים המשותפים תהא לסייע בהבטחת תנועה חופשית, בלתי מופרעת ובטוחה בכבישים הנקובים בסעיפים V ו-VI להלן''.⁴ יודגש כי אין כל הרחבה או פירוש לגבי מהי תנועה חופשית ובלתי מופרעת.

הרכב הצוותים: ''…יורכבו כל אחד מהסיורים המשותפים משני כלי רכב הממונעים קדמית ואחורית, אחד פלסטיני ואחד ישראלי, מצוידים במערכות קשר מתאימות. כלי הרכב יסומנו כך שיובחנו בנקל מכל כלי הרכב האחרים באזור (הסימון שנבחר היה הדגל הכתום - ק.מ.). בכל כלי רכב יהיו קצין ושלושה שומרים חמושים''.⁵ הסעיף לא מפרט את מעמדו של הקצין, הכשרתו המקצועית הנדרשת ואת תפקידם של שלושת השומרים. המונח שומרים נבחר בכדי לתת מענה למציאות הא-סימטרית של משטרה פלסטינית מכוח הסכם למול צבא ישראלי, אך בה בעת יצר מרחב תמרון ופרשנות לגבי מי יכול להיכלל בהגדרה שומר.

אופן ביצוע המשימה: ''הסיורים המשותפים יסיירו 24 שעות ביממה, בכלי רכב לאורך נתיבי הפעילות שלהם, או לחילופין לפי הוראת המת''מ (משרד התיאום המחוזי ה-DCO) הרלוונטי. סיורים משותפים בכבישי הרוחב ברצועת עזה יסיירו גם רגלית לאורך נתיבי פעילותם. ובצדי הדרך הסמוכים לכבישים אשר ביטחון התנועה מותנה בהם. בכבישים שתחת אחריות ביטחונית ישראלית, יוביל כלי הרכב הישראלי. בכבישים שתחת אחריות ביטחונית פלסטינית, יוביל כלי הרכב הפלסטיני. הסיורים המשותפים יפעלו לפי הוראות המת''מ הרלוונטי. הסיורים המשותפים יעקבו בהתמדה אחר תנועה באזור הפעילות שלהם ויפעלו למנוע ולטפל בתקריות העלולות לאיים על אנשים המשתמשים בכבישים או לסכנם. הם ידווחו על כל תקרית או איום כאלה וכן על כל פעולה שננקטה, למת''מ הרלוונטי, ולמפקדת הצבא הישראלי והמשטרה הפלסטינית המחוזית בהתאמה. בהגיעו למקום תקרית, ינקוט הסיור המשותף את כל הצעדים הנחוצים לטיפול בתקרית, ויגיש סיוע במידת הצורך. הסיור המשותף יוודא שהאמצעים המתאימים ננקטו, וידווח בהתאם למת''מ הרלוונטי''.⁶ סעיפי ההסכם לא מפרשים ומבהירים כיצד יתבצעו הסיורים הרגליים. אין הבהרה לגבי פירושה של הוראת המת''מ הרלוונטי, האם הכוונה להוראה המוסכמת על ידי המת''מ הפלסטיני והישראלי כאחד. אין הבהרה לגבי מהם צדי הדרך הסמוכים לציר וכיצד ובאלו תנאים מושפע ביטחון התנועה על הציר, באופן המחייב פעילות רגלית לצדי הציר ובאלו מאפיינים תתבצע פעילות שכזו. אין הגדרה לגבי מהי תקרית ומהו איום. אין כל הרחבה והסבר לגבי מהם הצעדים הנחוצים לטיפול בתקרית, מהו הסיוע ומתי יש צורך בסיוע.

מהאופן בו נוסח ההסכם ניתן להבין עד כמה גדול היה מרחב הפרשנות ביחס לאופן פעולתם של הסיורים המשותפים. העיקרון של פעילות ישראלית - פלסטינית מכוח הסכמה ותיאום, לא יכול היה לעמוד במבחן הקונפליקטים האינהרנטיים במציאות הפעולה. העמימות הניסוחית של ההסכם לא היטיבה עם תנאי האינטראקציה הבין קבוצתית בפעילותם של צוותי הסיורים המשותפים, בהתחשב באינטרסים הסותרים של שני הצדדים - הצד הישראלי ביקש להבטיח את ביטחונם של הישראלים הנעים לאורך הצירים, מה שבהכרח חייב מגבלות תנועה והכבדה על חופש התנועה של האזרחים הפלסטינים, ומנגד ראו הפלסטינים בסיורים המשותפים את חובתם הראשונה במעלה, לאפשר חופש תנועה ורווחה לאוכלוסייה הפלסטינית המקומית.

אז בעצם קרה שם? - ניתוח מקורות הקונפליקט ומנגנוני ההטיה הקוגניטיביים באינטראקציה הבין-קבוצתית בסיורים המשותפים

הנחת העבודה בניתוח המקרה גורסת כי את המפגשים והאינטראקציה הבין קבוצתית במקרה של הסיורים המשותפים, לא ניתן לנתק מההקשר הרחב יותר - הממד הסוציו-פוליטי של הסכסוך הישראלי - פלסטיני. לפיכך, הסכסוך הישראלי - פלסטיני במאפייניו כסכסוך עיקש, ממושך ומשולב אך העצים את המשמעויות הקוגניטיביות וההתנהגותיות במקרה שלפנינו. האינטראקציה בסיורים המשותפים הייתה חלק בלתי נפרד מהמציאות הפוליטית והושפעה ממנה במובהק.

המפגש בין הצוותים הישראלים לצוותים הפלסטינים טעון בבסיסו, מלווה בחששות ומאופיין בבורות של כל צד ביחס לאחר. את הבורות מלווה מערכת ציפיות ואמונות ביחס לאחר, המבוססת על סטריאוטיפים ודעות קדומות. האינטראקציה החברתית נעדרה מלכתחילה מרכיבים הכרחיים, עליהם הצביעו Allport בתיאוריית המגע (1954)⁷ ו-Pettigrerw ב-⁸1998. Allport הצביע על ארבעה תנאים, הנדרשים ליצירת שינויים חיוביים בגישות (סטריאוטיפים ודעות קדומות):

סטטוס שווה של שתי הקבוצות - במקרה שלפנינו מדובר בקבוצות שלא התקיים ביניהן כל דמיון בין אם בסטטוס ובין אם במאפיינים אחרים. הצוותים הישראלים היו צעירים יותר בגילם, בעלי הכשרה צבאית ממוסדת, מצוידים ומתקדמים מבחינה טכנולוגית, בעלי היכרות מוקדמת עם זירת הפעילות ובעלי אוריינטציה מערבית.

אינטראקציות אישיות בין חברי הקבוצות - האינטראקציות האישיות היו מוגבלות ביותר, ראשית בעטייה של מגבלת השפה. רוב הקצינים הישראלים לא ידעו את השפה הערבית וכך לגבי הקצינים הפלסטינים ביחס לשפה העברית. פער תרבותי, פער הגילים, כמו גם דפוסי הקשר שבין החיילים לקצינים (פתיחות וקרבה בצד הישראלי לצד ריחוק וניכור בצד הפלסטיני, שם יש הבדל של ממש בין קצין לחוגר) והעדר מיומנויות חברתיות ומקצועיות מספקות - כל אלו הפכו את האינטראקציה החברתית במהלך המפגשים למוגבלת ביותר. בניגוד לכך, במשרדי ה-DCO שהיו מתחם משותף, בו פעלו קצינים ישראלים (שלטו בשפה הערבית) ופלסטינים בצמידות, התפתחו אינטראקציות חיוביות, שטיבן מתואר בהרחבה במספר קטעי עיתונות.⁹

מטרות על משותפות - מטרת העל המוסכמת היחידה הייתה מניעת חיכוך, אלא שכל צד פירש את המטרה כמעט במהופך ביחס לפרשנותו של הצד האחר. ביטחון בהחלט יכול להיכלל בקטגוריה של מטרת על, אלא שבמקרה זה לא הייתה מטרת על משותפת. עצם היותם של הסיורים המשותפים סמל להסכם ולמציאות החדשה של הקשר הישראלי - פלסטיני (לאחר החתימה על הסכמי אוסלו), לא עמדה לאורך זמן, מאחר והסיורים המשותפים לא הצליחו הלכה למעשה, להביא ליותר ביטחון בפעולה משותפת ולא הצליחו לעצב דפוסים מבוססים של שיתוף פעולה.

תמיכה מוסדית וחברתית, לגיטימציה - פעולתם של הסיורים המשותפים בצד הפלסטיני, לא זכתה לגיבוי וללגיטימציה של האוכלוסייה הפלסטינית, שזיהתה את צוותי הסיורים המשותפים הפלסטינים כמשתפי פעולה עם הכובש הישראלי. במהלך פעילותם היינו עדים למקרים רבים, בהם הושמצו הצוותים הפלסטינים, קוללו ואף נקלעו לתגרות ידיים.¹⁰ Pettigrew הוסיף תנאי חמישי והוא התנאי הרגשי, התפתחות של ידידות על פני ציר הזמן.¹¹ גם תנאי זה לא התקיים ברמת הסיורים המשותפים, מאחר ובהעדר אינטראקציה חיובית בין הצדדים ובחילופי משמרות ואי קביעות בעבודת הצוותים (בכל פעם השתנו המסגרות הצוותיות בצד הישראלי, הן בהרכבם והן בגזרת פעולתם) לא יכולה הייתה להתפתח ידידות בין קצינים ישראלים לפלסטינים.

מסקנות ולקחים

מציאות הפעולה של הסיורים המשותפים, שהחלו לפעול בחודש מאי 1994 לאחר החתימה על הסכם קאהיר, היא בחזקת בבואה נאמנה ואפילו מיקרו קוסמוס של הסכסוך הישראלי - פלסטיני בהקשר הפוליטי הרחב שלו. הסיורים המשותפים לא פעלו בחלל ריק ופעילותם הושפעה בהכרח מיסודות הסכסוך הישראלי - פלסטיני כמו גם מההקשרים התקופתיים המקבילים, שהיו כרוכים במשא ומתן על המשברים שאפיינוהו באותה תקופה. הצוותים הישראליים והפלסטיניים, שהוטלו אל מציאות הפעולה המשותפת, התקשו לפתח דפוסי שיתוף פעולה והאינטראקציה הבין קבוצתית במקרה זה אופיינה במתח, חשדנות ועוינות, אותם ניתן להסביר במקורות הקונפליקט ובמנגנונים קוגניטיביים ומוטיבציוניים, שלא אפשרו הפחתה של דעות קדומות וסטריאוטיפים.

במאמר ניסיתי לאתר ולהסביר את מקורות הקונפליקט, כשאני נשען בניתוחי על שלוש תיאוריות בולטות בתחום זה (תיאוריית הקונפליקט הריאליסטי, תיאוריית הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים ותיאוריית הקיפוח היחסי). נראה כי שלוש התיאוריות משלימות זו את זו בהסברים לגבי מקורות הקונפליקט ואפיונם של מקורת אלו.

האינטראקציה הקונפליקטואלית במסגרת פעילותם של הסיורים המשותפים התנהלה מכוח השפעתם הבולטת של מספר מנגנונים קוגניטיביים ומוטיבציוניים שהושפעו מסטריאוטיפים וציפיות מוקדמות. מנגנונים אלו ייצרו הטיות תפיסתיות ושיפוטיות בקרב כל אחד מהצדדים בסיטואציה ובלטו בהקשר זה הטיות כדוגמת: אסימילציה מוטה של מידע, עיבוד מוטה של מידע, הטיית הייחוס הבסיסי והטיית הפחתה תגובתית.

ההיערכות המוקדמת לביצוע משימה מורכבת וטעונה שכזו לקתה בחסר והתעלמה מהכשלים המובנים באינטראקציה בין-קבוצתית בהקשר סוציו-פוליטי קונפליקטואלי ומאיים. ניתוח רטרוספקטיבי מעמיק מאפשר מיפוי של מסקנות ולקחים, שייתכן ויאפשרו עיצוב מודלים מתאימים יותר של שיתוף פעולה צבאי-ביטחוני. להלן תובא רשימת הלקחים הבולטים, כפי שגובשה לאחר שורת מחקרים ועבודות שכתבתי בנושא:

אווירה עוינת ומאימת והעדר אינטראקציה חיובית: - פעילות המנגנון והסיורים המשותפים החלה במציאות של שלהי האינתיפאדה הראשונה ונמשכה במציאות של טרור גובר. מעבר לכך, הצוותים הישראלים והפלסטינים פעלו ללא כל הכשרה מתאימה והכנה מנטלית בהשפעתו של ההקשר הכולל של הסכסוך הישראלי - פלסטיני הטעון ממילא.

העדר מיון מוקדם של סגלי משרדי התיאום המחוזיים והסיורים המשותפים:- מאפייני הפעילות, השהות המשותפת והצורך בהדברות והבנה ככלים מרכזיים לביצוע המשימה, מחייבים התאמה אישיותית ומיומנותית של הסגלים. בהעדר התאמות שכאלו לא ניתן לקיים דפוסי פעולה מחייבים ובסיסיים. אנשים היו ''נגועים'' בדעות קדומות ובמערך סטריאוטיפים, שהיקשה על קליטת אינפורמציה חדשה ומתקנת לבי התהליך ולגבי הצד השני.¹²

העדר הכשרה מקצועית:- ההכשרות המקצועיות צריכות להתקיים בשתי רמות, האחת עצמאית והשנייה משותפת ואחרת לא ניתן לגבש בסיס הבנות, מטרות על¹³, הסכמות וערכים משותפים, הנדרשים לביצוע משותף של המשימה. ההדרכות חייבות להישען על ניסיון שנצבר בשטח, על ניתוח תרחישים, הכנות והדרכות מנטליות, שפה והקניית מיומנויות רלוונטיות לביצוע המשימה הייחודית.

שונות נורמטיבית, פערים תרבותיים והעדר היגיון מדינתי בצד הפלסטיני (א-סימטריה):- השונות התרבותית בין הצדדים ומערכת נורמטיבית שונה בתכלית, הנעוצה בתרבות ובתרבות ארגונית, הבליטו את הפערים, הקשו על גישור והדברות ומנעו קידום ופיתוח אמיתי של דפוסי שיתוף פעולה בין הצדדים. החברה הפלסטינית כחברה בהתהוות על מוסדותיה ומנגנוני הביטחון בהתאם, פעלו על-פי דפוסי פעולה שבטיים חמולתיים, המאופיינים בין היתר בנפוטיזם ואפילו בשחיתות ארגונית. אופן פעולתם לא היה מונע מכוח היגיון מדינתי, שאפיין את אופן פעולתו של הצד הישראלי. בורות של הצד הישראלי, התנשאות ופטרונות הביאו להתייחסות שיפוטית וערכית, שרק הגבירה את העוינות בצד הפלסטיני, חידדה את ההבדלים הבין-קבוצתיים, הגבירה את המתח הרגשי והביאה להגברת הלכידות והקונפורמיות בכל צד.

הכנות והכשרות מנטליות:- מציאות הפעולה המשותפת והשונות התרבותית מעמידות אתגרים ובעיות ייחודיות ומחייבת יכולות אישיות ומקצועיות להתמודדות עם מצבי לחץ, השפלה ועימות בתנאים של שונות תרבותית. המציאות המשתנה מעצימה, ומייצרת אתגרים ובעיות מסוגים שונים ויש הכרח במערכת מקצועית תומכת להכשרת הסגלים באופן שיטתי ומתמיד (מעבר להכשרות המקצועיות הבסיסיות), תוך התאמה ומתן מענה למאפייני המציאות המשתנה ולשונות התרבותית.

פיקוד ושליטה:- מנסחי ההסכם לא נתנו דעתם לחלוקת הסמכות והאחריות בביצוע משימה. למשימה אחת מוקצה כוח נתון ומפקד אחד. שני כוחות (שני הצוותים), שני מפקדים והעדר הגדרת אחריות וסמכות, יוצרים מצב בלתי אפשרי בכל שקשור לטיפול בבעיה ובעימות מתפתח בשטח. בנוסף לכך לא ניתן מענה מספק להגדרת מקור הסמכות להפעלת הסיור המשותף הישראלי. הצוות הישראלי הוא צוות מג''ב, המנחה המקצועי הוא משרד התיאום המחוזי (צה''ל) ואין בין השניים יחסי פיקוד ומפקד ומכאן הסמכות המעורערת של מפעיל הסיור המשותף.

הנצחת מציאות א-סימטרית (של כובש ונכבש): הסיורים המשותפים פעלו לאורך צירי התנועה המשותפים, כשעיקר עיסוקם היה למול אוכלוסייה פלסטינית, שנתפשה כמקור סיכון אפשרי לביטחון המתיישבים הישראלים וכוחות צה''ל הנעים באותם צירים (במקרה של רצועת עזה). לפיכך, בחלוף זמן נתפש הסיור המשותף כ''רגל דורסת'' של הכיבוש הישראלי, מה שפגע בהכרח במעמדו של הסיור המשותף בעיני האוכלוסייה הפלסטינית והפך את הסיור המשותף בעיני הפלסטינים, לאינטרס ישראלי.

העדר מתודה לפיתוח שיתוף הפעולה:- המנגנון ברמותיו השונות פעל מכוח הסכם ובשגרה, שאין מאחריה הפקת לקחים, תיעוד ולמידה. בהעדר מנגנונים של למידה, אין הדגשה והבלטה של ניסיון חיובי, אותו ניתן לטפח ולפתח כחוויה מתקנת. העדר הכשרות משותפות ותדירות נמוכה של מפגשי שיתוף פעולה היו לרועץ.

החלשות של מקור הסמכות:- בהסכמים נקבע כי מקור הסמכות העליון בכל שקשור להפעלת הסיורים המשותפים והתיאום הביטחוני בהגדרותיו הרחבות, הוא מנגנון התיאום והקישור הביטחוני ומי שעומד בראשו-הועדה הביטחונית המשותפת (ה-JSC). היחלשותו של מנגנון התיאום והקישור והתמוססותו של מקור הסמכות הנציחו את הבעייתיות שבעצם הפעילות המשותפת, ללא יכולת אמיתית לפתור בעיות.¹⁴

מערכת המשגות לא רלוונטיות והעדר תיעוד:- המציאות המשתנה בה פעל המנגנון, חייבה מערכת מתמשכת של בירור מושגים קיימים והמשגות חדשות ומתחדשות באמצעותן ניתן לפרש ולעצב מציאות ולהתאים דפוסי פעולה ומבנים ארגוניים, תוך מאץ לשנות סטריאוטיפים ודעות קדומות, המנציחות ובעליל מצב קיים ואף מסייעות לרציונליזציה של המציאות והצדקתה. לצורך כך נדרש מערך איסוף מידע ויכולות מקצועיות לניתוח המידע. בהעדר תיעוד, בהעדר מערכת מדדים מוסכמת ורלוונטית, אין יכולת אמיתית לפרש את מציאות הפעולה, לחולל ידע מקצועי רלוונטי ולשפר יכולות מקצועיות.¹⁵

רמת הנראות של שיתוף הפעולה והלגיטימציה הציבורית:- שיתוף פעולה ביטחוני/צבאי להבדיל משיתוף פעולה מודיעיני, נראה לעין ונעשה בפני הציבור. באווירה של מתח, בהעדר אמון בין הצדדים ובמאפייני הפעילות המתוארת, נתפש שיתוף הפעולה הצבאי בעיני הפלסטינים, כביטוי של COLLABORATION (במשמעות של שיתוף פעולה עם אויב) ולא ¹⁶COOPERATION.

שחיקה במעמדו של הסיור המשותף:- הסיור המשותף לא זוכה לתשומת הלב הראויה מצד הפיקוד הצבאי הישראלי. הדגש הניתן הוא למידת כשירותו של הסיור המשותף ככוח משימתי בבט''ש (הביטחון השוטף). בהעדר תשומת לב נפגעת גם רמת המשאבים הטכניים והאחרים המוקצים לכוח לצורך ביצוע משימותיו. השגרה חסרת האתגרים בפעילות הסיורים המשותפים, העדר סמכויות, תסכול בגין העדר מיומנויות, העדר מסלולי קידום והתפתחות, מתח בין הצוותים הישראלים והפלסטינים, אי הזדהות עם המשימה והעדר סמלים מייחדים (גאוות יחידה)-כל אלו הביאו לשחיקה אמיתית במעמדו של הסיור המשותף ולמפל מוטיבציוני שלילי (בצד הישראלי) בכל שקשור להצטרפות מרצון לכוח הסיורים המשותפים ומכאן גם הפגיעה באיכויות כוח האדם המגויס ומושם למשימה. נראה כי כוח אדם פחות איכותי ''נגוע'' ביותר דעות קדומות וסטריאוטיפים ויכולתו לקלוט אינפורמציה חדשה ולעבדה באופן, שיהיה בו בכדי לערער דעות קדומות וסטריאוטיפים, מוגבלת יותר. השחיקה במעמדו של הסיור המשותף משפיעה ומקרינה על רמת המוטיבציה של הצדדים להפעילו באופן יזום ואכן ניתן היה להבחין במקרים רבים, בהם הופסקה פעילות הסיורים המשותפים מכוח סיבות ותירוצים שונים (מכשירות טכנית של כלי רכב ועד לרגישויות מרגישויות שונות כמו נוכחות ערפאת בעיר).

מיעוט אינטרסים משותפים והעדר מטרות על משותפות ומוסכמות:- בהעדר אינטרסים משותפים ומטרות על משותפות¹⁷ ובהעדר כל מאמץ לאיתור אינטרסים משותפים וטיפוחם מתעצם מקומם של האינטרסים המנוגדים, גדלה ומתעצמת ההבחנה שבין הקבוצות, גוברת העוינות ונכחדת המוטיבציה לשיתוף פעולה.

דוקטרינציה פוליטית:- מנגנוני הביטחון הפלסטינים פועלים ובמובהק מכוח השפעות פוליטיות ואידיאולוגיות (לרוב עם גון לאומי/לאומני). ההבחנה בין הדרג הצבאי לדרג הפוליטי מטושטשת לחלוטין. בכל כוח מוצב קומיסר פוליטי מטעם מנגנון ההכוונה הפוליטית ובמסגרת הרצאות שבועיות, מועברים לשוטרים הפלסטינים מסרים פוליטיים, המחדדים את אי ההסכמות בין הצדדים, מכפישים את הצד הישראלי. בכל אלו יש בכדי להוסיף למטען חוסר האמון שממילא קיים ובשפע, בגין ניסיונות קודמים, משברים, איבה, חשיבה בסטריאוטיפים ועוד.

עמימות בניסוח ההסכמים:- סעיפי ההסכם העוסקים בתיאום הביטחוני ובסמכויות מנגנון התיאום הביטחוני, מנוסחים באופן עמום, הניתן ליותר מפרשנות אחת. הניסוח אינו מספק ואינו נותן מענה לתרחישים רבים ויומיומיים. בהעדר מענה הסכמי, מתפתחת תורה שבע''פ במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב, אך היותר שכיח, מתעצבים עימות, חשדנות וחוסר אמון עד כדי אלימות. במקרים של פשרות בין הצדדים ביחס לבעיות מסוימות, ניתן לזהות ובבירור תופעה של מנגנוני הטיה שיפוטיים והערכתיים ¹⁸(Devaluation Reactive RD) של כל אחד מהצדדים ביחס לפשרות שהושגו.

1. סעיד, אדוארד. 2000, אוריינטליזם, הוצאת עם עובד עמוד 47. הספר פורסם באנגלית בשנת 1978, אולם תורגם לראשונה לעברית בשנת 2000. ההדגשה שלי.
2. Rouhana, N. & Bar-Tal, D. (1998) Psychological Dynamics of Intractable Ethnonational Conflicts: The Israeli Palestinian Case. American Psychologist, 53, 761-770.
3. כפי שמופיע בתרגום הלא רשמי בהוצאת משרד החוץ ''הסכם ביניים ישראלי - פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה - חלק א' ''. זה הנוסח המאוחד של הסכם קאהיר והסכם וושינגטון מ- 28 ספטמבר 1995, המוכר כהסכם ''אוסלו ב' ''(עמ' 38 - 39). נספח א' לעבודה.
4. שם - עמוד 38 - סעיף 4-א'.
5. שם - עמוד 38 - סעיף 4-ב'.
6. שם - עמוד 39 - סעיפים 4-ג' עד 4-ו'.
7. Allport, G. (1954) The nature of prejudice. Cambridge: MA : Addison Wesley
8. Pettigrew, T. (1998) Intergroup contact theory. Annual Review of Psychology, 49 pp. 65-85.
9. הוברמן, חגי. המשטרה הפלסטינית כובשת את יש''ע, ''הצופה'', ספטמבר 1995 בוהדנה, אלי. ידידות עזה, ''מעריב'', 22 יולי 1996 הס, עמירה. אצל חלק מאנשינו הדיסקט עוד לא התחלף, ''הארץ'', 16 אוגוסט 1995.
10. בוהדנה, אלי. ידידות עזה, ''מעריב'', 22 יולי 1996.
11. Maoz, Ifat. 2000, Multiple Conflicts and Competing Agendas: A Framework for Conceptualizing Structured Encounters Between Groups in Conflict-The Case of a Coexistence Project of Jews and Palestinians in Israel, PEACE AND CONFLICT: JOURNAL OF PEACE PSYCHOLOGY, 6(2), pp. 135-156.
12. על משמעותם של מנגנונים קוגניטיביים והטיות תפישתיות ראה התייחסותי ל-Rouhana ולמעוז יפעת.
13. ראה התייחסותי ל-תיאוריית המגע של Allport, ול-super super ordinate goals של Sherif.
14. מיכאל, קובי. ''על תיאום ועל שיתוף פעולה ועל מה שביניהם'' מערכות, גיליון 369 פברואר 2000 עמ' 42-45.
15. שם.
16. מיכאל, קובי. ''על תיאום ועל שיתוף פעולה ועל מה שביניהם'' מערכות, גיליון 369 פברואר 2000 עמ' 42-45. כמו- כן ראה התייחסותי לקריטריון של תמיכה מוסדית (לגיטימציה), המוזכר כאחד מארבעת התנאים ההכרחיים בתיאוריית המגע של Worchel.
17. ראה התייחסותם של Allport ו-Sherif למטרות משותפות ולמטרות-על בהתאמה.
18. מעוז, יפעת. 1996. השפעתם של מנגנוני הטיה על הערכת פשרות במשא ומתן הישראלי-פלסטיני. אוניברסיטת חיפה: הפקולטה למדעי החברה והמתמטיקה, החוג לפסיכולוגיה.