פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
חורף שחון ביצירת קסטל-בלום
יוסף אורן (שבת, 25/12/2010 שעה 16:00)


חורף שחון ביצירת קסטל-בלום

יוסף אורן



זמן קצר לפני שקיבלה השנה את פרס היצירה מקרן ראש הממשלה ע''ש לוי אשכול ז''ל, הופיע קובץ סיפורים חדש של אורלי קסטל-בלום בשם ''חיי חורף'' (הוצאת הספריה החדשה / כינרת, זמורה-ביתן 2010, 174 עמ') ובו שישה סיפורים.

שני הסיפורים הארוכים יותר בקובץ, ''חיי חורף'' ו''עבודה'', הינם למעשה סיפורים דומים וכמעט תאומים, כי שניהם מספרים על חוויותיהם של ישראלים השוהים זמנית בארה''ב בתקופת משבר בחיי המדינה וגם בחייהם הפרטיים. כמו-כן מסופרים שני הסיפורים בגוף ראשון על-ידי מספרי-דמות, אלא שבראשון המספרת היא אישה ובסיפור השני המספר הוא גבר.

המספרת של הסיפור ''חיי חורף'', אשר זקוקה למזומנים, נענית בסיום מלחמת לבנון השנייה למשרת מחקר שאוניברסיטה בעיר ברוקליין (ל' בפתח, כדי להבדיל אותה מרובע ברוקלין בניו-יורק) מציעה לישראלי תמורת שכר בגובה 15 אלף דולרים. במסגרת המחקר יהיה עליה לאסוף מימצאים על מספר הישראלים השוהים זמנית בברוקליין, ללא גרין-קארד המקנה להם מעמד של תושבי קבע בארצות הברית, ולברר אצל הנסקרים את מהות המצוקה או הסיבה שהביאו לכך שהתושבים הזמניים עזבו את מדינתם (28). במקביל לה נשכרו חוקרים מארצות הגירה אחרות לסקור תושבים זמניים מארצותיהם שגם הם משתהים בארה''ב. יוזמי המחקר אמורים להעביר, תמורת סכום נאה, את התוצאות למשווקים, לפרסומאים וליצרנים, כדי שהללו יוכלו לכוון את עצמם אל פלח-שוק זה של התושבים הזמניים (20-19).

המספר של הסיפור ''עבודה'' הוא סופר כושל, שבימי המשבר הכלכלי אשר פקד את המדינה ופגע קשה גם בפרנסתו, נענה להצעת הסוכנת שלו בחו''ל, לבוא לארצות הברית כדי להרצות בכנס סופרים תמורת שכר בגובה עשרת אלפים דולר. הכנס נועד להתקיים באוניברסיטת אילינוי באוּרבָּנה, שהיא עיר נידחת במדינת אילינוי, לרגל מלאת מאה ועשרים וחמש שנה למותו של איוואן איליץ' (137) – גיבור הנובלה המפורסמת של טולסטוי משנת 1886.


התעסקות בזוטות

נתוני פתיחה אלה, הקושרים למצבי משבר במדינה את היענות שני הישראלים לצאת מישראל, העניקו לאורלי קסטל-בלום הזדמנות לפתח סאטירות על תופעות שונות במדינה שמצדיקות לקחת חופשה ממנה: נרפותם של שרי הממשלה, גחמותיהם של חברי הכנסת, התככים במפלגות, הבירוקרטיה של הפקידים, התגברות השחיתות כתוצאה מיחסי הון ושלטון, תרבות הידוענים, עריצות התקשורת וכדומה.

ואף שהמו''ל של הקובץ קבע ש''קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב'', מתברר שהיא לא נצלה כלל את נתוני הפתיחה האלה לכתיבת עלילה קומית-סאטירית או עלילה אבסורדית-סרקסטית – הדגמים ששלטו בכתיבתה עד כה, אלא התקדמה מהם לסיפור-מעשה ריאליסטי-הומוריסטי העוסק בעיקר בהתמודדות של ישראלי עם הקור ועם השיעמום שכפתה עליהם השהות באמריקה.

למעשה מתעסקים שני הסיפורים בזוטות: בהסתבכויות שונות של הישראלים עם אלה שהזמינו אותם לארה''ב, בטיפוסים מקומיים שהם פוגשים, בתקלות שכל תייר מועד בהן בהגיעו לארץ זרה, בחשד שעקב הסדרים המוקפדים של האמריקאים לא יקבלו את מלוא השכר שהובטח להם ובדאגה ששכרם יפחת בגלל שערו הנוחת של הדולר בארץ. בחומרים טריוויאליים כאלה אפשר היה להאריך את שני הסיפורים הרבה מעבר לאורכם הנוכחי, אך באותה מידה ניתן היה גם לקצרם ולא היינו חסרים דבר.

רק בסיפור ''חיי חורף'' שולבו הערות אחדות הלועגות לפרובינציאליות הקיימת בישראל, אשר מזכירות את הביקורתיות והעוקצנות הנודעת של אורלי קסטל-בלום. במרכז הקהילתי היהודי פגשה ''המספרת'' מישראל את בני ארצה, ואף שהוציאה מהם את המידע שהיה עליה לאסוף – כך היא מסבירה את סיבת חוסר-התלהבותם לשוחח איתה: אולי משום שעדיין נשאתי על גופי את אבק הארץ (31). ועוד הערה מהסוג הזה: השיחות עם הישראלים לכל אורך שהייתי העלו מספרים ועובדות מדאיגים מבחינת החזון של מדינת היהודים (32).

וכמובן ניתן לצרף להערות הקודמות גם את ההערה המכלילה הבאה: ארצות הברית היא הלם למי שמגיע מישראל ליותר מטיול. הסדר המוחלט והתקינות הבלתי-מתפשרת הם שינוי רציני לעומת כל מה שרגילים לו בארץ (36). הכללה זו נתמכת גם על-ידי ''צרור עצות קוהרנטיות'' שהמספרת סיכמה בצורת רשימה עבור הישראלים העלולים לקבל הלם מהתקינות הבלתי מתפשרת של האמריקאים – רשימה שבהפוך על הפוך אפשר להבינה כשורה של עקיצות על אי-הסדר המוחלט ששורר בישראל. אך אין די בעקיצות ''חלביות'' אלה המרוכזות בסיפור ''חיי חורף'', ואשר אינן נמצאות כלל במקבילו – בסיפור ''עבודה'', כדי להצדיק את אורכו של הסיפור הזה וגם את אורכו של תאומו.


הסיפור ''ג'פרי בקהיר''

דווקא בשניים מהסיפורים הקצרים יותר בקובץ זה, ב''ג'פרי בקהיר'' וב''עונת המתים'', חזרה אורלי קסטל-בלום במקצת לעוקצנות סאטירית סבירה. בסיפור הראשון היא נועצת סיכה סאטירית בשלום שנחתם בין ישראל ובין מצרים, ובסיפור השני היא יורה חץ סאטירי בפולחן האֵבל, שמאדישות למוות השכיח בצורות שונות בהווייתה של המדינה – מקיימים אותו הישראלים בשקדנות. אגב, אין דמיון בין הסיפור ''ג'פרי בקהיר'' לסיפור ''ג'ו איש קהיר'', אשר נדפס ב-‏1989 בקובץ ''סביבה עוינת'', אף ששניהם מתרחשים בקהיר.

דרך נקודת המבט של ג'פרי בן ה-‏50 מתואר מצבה העגום של השגרירות הישראלית בקהיר. כיליד ארצות הברית, אוחז ג'פרי ברשותו דרכון אמריקאי, ולכן הוא היהודי היחיד הרשאי לחיות בקהיר, להפעיל בה מפעל לתפירת מכנסי ג'ינס ולשווק את תוצרתו במדינות ערב האחרות. אמנם בעשור של מלחמת לבנון הראשונה, בשנות ה-‏80', למד שנים אחדות בירושלים, אך מאז לא ביקר בה. לקהיר הגיע בהמלצת אחותו של שגריר ישראל במצרים באותם ימים, אחרי שניהל איתה רומן קצר בסיום גירושיו מאשתו, ומאז הוא לכוד בה.

בגלל תאוותו לכנאפות ולבקלאוות המתוקות של קהיר הוסיף 20 קילו למשקלו במשך תשע שנות שהותו במצרים, ולכן הוא מתגעגע למאכלים שאכל בבחרותו בישראל, ובמיוחד לחומוס ולפלאפל, שהותירו אותו אז צנום וחטוב. אך למען עסקיו עם מדינות ערב איננו טס לישראל, כי אסור שתתנוסס חותמת שלה בדרכונו האמריקאי. אך הוא נענה ברצון להזמנת השגרירות של ישראל במצרים להשתתף במסיבה לכבוד חג העצמאות, שבה הוא מצפה לטעום את המאכלים הישראליים של החג אשר אליהם הוא מתגעגע.

בגלל ''השלום הקר'' התקינו כוחות הביטחון של שתי המדינות בהסכמה משותפת מראות בכל הכיוונים כדי שהשמש תסנוור את הצופה-מלמטה ותעלים את פרטיו של דגל ישראל המתנוסס על בנין השגרירות. ולכן, מאז ייסודה, השגרירות היא יעד מבוצר, וכל נכנס לבניינה נבדק בפתח בקפדנות על-ידי שוטרים מצריים. כמו כן נמנעים המצרים להיענות להזמנות של השגרירות הישראלית בארצם. הם לא באים להרצאות שמארגנת השגרירות והם גם מתחמקים מקבלת הפנים ביום החג שבו מציינת השגרירות את הקמת מדינת ישראל. ואכן מבחין ג'פרי כי למסיבת החג שום אישיות מצרית בכירה לא הופיעה, ומטעמי נימוס שלחו המצרים איזה זוטר, שבא לרבע שעה ולא אכל כלום, רק לחץ את ידו של השגריר והלך.

ג'פרי היה מוחל למצרים על הכל, על הפיכת השגרירות הישראלית לשגרירות מוסווית וגם על האיסור שהטילו לשלח לשמים אפילו זיקוק אחד לכבוד החג, אך לא על כך שבגלל השלום הקר היה גם המזנון קר. מאחר שאי-אפשר היה לצלות בשר על האש, כללה התקרובת רק כנאפות ובקלאוות צוננות, שמהן ניסה ג'פרי להתנזר, לכן שתה הרבה. וכאשר כבר היה שתוי הקיש על כוס היין ואמר בקול את האמת שכולם נמנעו לומר אותה: השלום בין ישראל למצריים הוא שלום עצוב. המסיבה הזאת עצובה, יהודים הם עם עצוב, ולכן הם אוכלים הרבה מתוק''. ובסיום דבריו אלה ''יצא משם דרך כל שומרי-הסף והזמזמים, תפס מונית ונסע הביתה.

כוחו של הסיפור הזה הוא בנקודת התצפית של ג'פרי המבליטה את אכזבתו מהכיבוד ''הרזה'' שהוגש במסיבת החג בשגרירות. בעוד שעליו להימנע מעוגיות מתוקות, כי מהן הוא משמין, נאלצת השגרירות להגיש לאורחיה רק עוגיות מצריות מתוקות ומשמינות שאסורות עליו. הסתירה הזו, בין ציפיותיו מהכיבוד לבין התקרובת שהוגשה, מאפשרת את החלפת התבנית הסיבתית, להסברת התפרצותו של ג'פרי לומר בקול את האמת על השלום בין מצרים ובין ישראל, בתבנית האנלוגית, המסבירה את התפרצותו זו כתוצאה מ''השלום הקר'' ששורר בין ישראל ובין מצרים מאז נחתם הסכם השלום ביניהן.


הסיפור ''עונת המתים''

אף שהסיפור ''עונת המתים'' נופל באיכותו מהסיפור ''ג'פרי בקהיר'', כי ביחס לנושאו הוא בוטה ומתוכנן מדי למטרתו, מבליטה אורלי קסטל-בלום גם בו תופעה בחיי החברה הישראלית, שהיא תופעה מגוחכת לדעתה. ממבנה הסיפור משתמעת טענתה, כי משום שהמוות כה שכיח בהוויית חיינו, הפכנו אדישים למספרם הרב של המתים, ואנו מחפים על האדישות הזו באמצעות הפיכת האבֵלוּת לפולחן שאנו כופים אותו על עצמנו בקנאות. המשמעות הזו מושגת בסיפור על-ידי תיאור ההתנהגות האדישה של האבֵלים בשלוש זירות המספקות נפטרים לפולחן הזה בהוויה הישראלית.

הזירה הראשונה היא זירת המשפחה, שבה המתים נפטרים ממחלות ומזקנה. המספרת, שהיא צעירה מבנות המשפחה, מתבשרת על מותו של הדוד מחיפה. בהשפעת הבשורה היא משחזרת במוחה את רשימת הנפטרים במשפחתה בעת האחרונה: אביה בישר ראשון כבר בשנות ה-‏80' את הבאות, אך עוד לפני מות אחיו מחיפה בהווה, היו שתי פטירות נוספות במשפחה. תחילה נפטרה דניאלה – בתו של הדוד מת''א – בטרם מלאו לה 50, ואחר-כך נפטרה מישלין – בתו של דוד נוסף שלה, אך ממשפחת האם – שהתגוררה מצפון לפאריז. אף שאת המשפחה פקדה זה מכבר עונת המתים, כולם מתייצבים גם ללוויה בהווה – זו של הנפטר בן ה-‏87 מחיפה. המעקב אחרי התנהגותם ושיחותיהם בעת הנסיעה ברכבת מת''א לחיפה, בעת הלוויה ואחריה, חושף כי אין הם שרויים ממש באבֵלוּת, אלא רק ממלאים חובה משפחתית שממנה אין הם יכולים להשתמט.

הזירה השנייה היא זירת הקהילה. בשכנותה של המספרת מתגורר קשיש ערירי שמטפל בו עובד זר מפולניה. המטפל הפולני מעשן 40 סיגריות ביום ושיעוליו מעידים שהעישון מקצר את ימיו. המספרת עוקבת אחרי השניים ומנסה לנחש על-פי ההחמרה במצבו של הזקן ומטפלו, מי משניהם יקדים למות מן האחר. אף שסדר המיתות לא היה חשוב – היא מבהירה – חיכיתי לראות איך יסתדרו הדברים הפעם, באיזו אפשרות תבחר לה המציאות, ואיך תממש את בחירתה, ומה יהיו התוצאות (84).

הזירה השלישית שמספקת נפטרים לפולחן האבֵלוּת בסיפור המַקאבְּרי הזה היא הזירה הלאומית. הפעם משתתפת המספרת בהפגנה, הנערכת בכיכר רבין אחרי פירסום הדו''ח של ועדת החקירה על תיפקוד הממשלה במלחמת לבנון השנייה. התיאור מבליט את ההפגנה כהצגה המבוימת על-ידי מפיקים ששכירתם עולה ממון רב: לוגיסטיקנים שהדפיסו סטיקרים וניסחו שלטים, צלמים המפעילים מצלמה ממנוף ענק, שדרים שזומנו מאמצעי התקשורת בארץ ובחו''ל ולהקת רקדנים המפזזת על הבמה ו''מחממת'' את הקהל לפני הנואמים. קהל היעד של ההצגה הוא הציבור, הנוהר בהמוניו אל הכיכר כדי להשתתף בפולחן האבֵלוּת על המתים – חובה שאין להשתמט ממנה בחברה הישראלית.

רק בשולי הרחבה, על מעקה בנין העירייה, יושבות שתי אימהות של נופלים ומציגות את תמונות בניהן. הנופלים מצולמים בתמונות בלבוש אזרחי וזה מעיד שמדובר בלוחמים צעירים שזה מקרוב סיימו את כיתה י''ב. ובעוד המספרת מציעה לאימהות כוסות מים, מהללים העוברים על פני האימהות במבוכה את חיוכם היפה של בניהן בצילומים. התיאור מסתיים בפואנטה: המספרת נמלטת מההפגנה, אך בדרכה החוצה מהמקום היא חולפת על-פני בחורה נֵכה, שעל משענת כיסא-הגלגלים שלה הצמידה כרזה מאולתרת ובה המשפט אני מוותרת על הכיסא שלי – משפט שלא היא, אלא שרי הממשלה הנֵכה היו אמורים לומר אותו.


צרות של נשים

להשלמת ממדיו של הקובץ ככרך סיפורת כללה בו אורלי קסטל בלום שני סיפורים נוספים, שנופלים ברמתם מהסיפורים האחרים, והם הסיפורים ''אשת הסופר'' ו''בדיקה'', העוסקים בצרות של נשים הנקלעות לתחומים שבהם שולטים הגברים. ב''אשת הסופר'' בחרה לבדוק את מקומה של האישה בעולם הספרות ובסיפור ''בדיקה'' פנתה לבחון את צרותיה של האישה בעולם הרכב.

מאחר ו''בדיקה'' הוא בעצם יותר פֶליטוֹן מאשר סיפור – כלל איננו מגשים את המטרה הפמיניסטית שהמחברת הועידה לו. צרותיה של הנהגת במכון הרישוי, שבו עליה לבצע טסט שנתי לרכב שלה, אינן רק צרות של נשים. גם גברים מבלים לפעמים זמן ארוך במכון וגם הם נאלצים לחזור על הבדיקה אחרי תיקון הליקויים שבוחני המכון גילו ברכבם. בהיותו כתוב כפליטון מתבלט הסיפור הזה כזר וכרדוד ביותר בקובץ הזה.

על הסיפור ''אשת הסופר'' ניתן לומר, כי אין בו שום חידוש וגם לא היה יכול להיות בו חידוש אחרי המסה הפמיניסטית החריפה – ''אשתו של ברנר רוכבת שוב'' – שקראה עמליה כהנא-כרמון מן הכתב בשנת 1985, בטקס שבו קיבלה את פרס ברנר. אף שכביכול התייחסה עמליה כהנא-כרמון במסה זו לאשתו של ברנר, חזרה בה על הטענה שהשמיעה בשורה של מסות קודמות – כי תמיד קיפחו הסופרים את הסופרות בספרות העברית והם ממשיכים בכך גם כיום. במעמד הזה הוסיפה, שאילו כתבה אשתו של ברנר סיפורים של ''זאב בודד'', סיפורים ברמת הסיפורים שפירסם בעלה המפורסם והנערץ, גם אז היו עמיתיה הגברים מנסים ''למחוק אותה מהמפה''.

למעשה בנוי הסיפור הזה של אורלי קסטל-בלום משני חלקים שאינם מתחברים באופן טבעי. החלק הראשון (עמ' 101-91) הוא למעשה פליטון נוסף בקובץ הזה – פארודיה על סגנון הכתיבה המדעי, הנוהג למיין תופעות ולקבוע בנחרצות קביעות שקל להפריכן. ואכן ממיין חלק זה של הסיפור סוגים שונים של נשות מספרים. החלק השני (עמ' 116-102) הוא אמנם סיפורי מקודמו, אך זהו סיפור קומי על האופן שבו משכנעת אשת הסופר בעורמה את בעלה, אחרי שקצה נפשה בעריצותו ובגחמותיו, כי לטובת יצירתו מוטב להם שייפרדו.

אף שהתכוונה לבטא בחלק הראשון את צרותיה של כל אשה שנלכדה במעמד ''אשת סופר'', השיגה אורלי קסטל-בלום תוצאה הפוכה דווקא, משום שבחרה לנסחו בסגנון פארודי, אשר הסיט ואף הרחיק את אמירתה ממטרתה הפמיניסטית. ואשר לחלק השני, הקומי, אף הוא אינו מגשים את האמירה הפמיניסטית, כי גם על בן-זוגה לחיים של סופרת אפשר לומר שהוא לכוד במעמד ''הבעל של''. גם הוא כמו ''אשת הסופר'' חי כל חייו בצילה של אשתו המפורסמת, נתבע להתבטל מפניה, לסבול את גחמותיה ולעמוד לצידה כקישוט בהופעותיה בציבור. וגם עליו יהיה להתמודד עם התהפוכות במצב-רוחה ועם תסכוליה בעת שהיא כותבת את יצירתה החדשה, ועם חששותיה ופחדיה מפני האופן שבו תקדם הביקורת את יצירתה אחרי שזו תתפרסם.


לקט איננו קובץ

ספריה הראשונים של אורלי קסטל-בלום הסבו תשומת-לב לכתיבתה לא רק משום שהיו פרובוקטיביים בתוכנם ובלשון הדיבורית שבה נוסחו, אלא משום שסיפוריה כללו עלילות סאטיריות-אבסורדיות בסגנון חופשי-פרוע – שהיו שונות לחלוטין מהעלילות המכובדות-מסוגננות של הסופרות הוותיקות: יהודית הנדל, שולמית הראבן, רחל איתן, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג. אורלי קסטל-בלום התבלטה בשונותה מהן בדומה לאופן שיונה וולך התבלטה – בזכות מאפיינים ''פרועים'' דומים בנושאים ובתעוזה הלשונית – בין המשוררות שהצטרפו לשירה אחרי דליה רביקוביץ, דליה הרץ ותרצה אתר. הטקסט הסיפורתי של אורלי בספריה הראשונים היה שנון, אירוני ופרובוקטיבי, אך בה-בעת שיקף מנקודת מבט חריגה ורצינית את הטבע של הישראלים וגם את הקלקלות בחברה הישראלית.

למעשה בלטה אורלי בחריגות נושאיה, סגנונה והשפה שבה כתבה את סיפוריה גם בגל הסופרות שעימן נמנתה: חנה בת-שחר, גבריאלה אביגור-רותם, יהודית קציר, לאה איני, מירה מגן, רונית מטלון, יעל הדיה, צרויה שלו ואחרות. והיא גם היחידה שספריה נערכו על-ידי שלושת העורכים שטיפחו סופרות וביצרו את מעמדן במשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית – משמרת ''הקולות החדשים'' – שהלכה והתגבשה משלהי שנות ה-‏80' ואילך: מנחם פרי עורך ''הספריה החדשה'', יגאל שוורץ עורך ''צד התפר'' של הוצאת כתר וחיים פסח עורך ''עמודים לספרות עברית'' של הוצאת זמורה-ביתן.

ככל שסיוע עורך מועיל, אמור סופר לפתֵח – מוקדם ככל האפשר – שתי סגולות חשובות והכרחיות להתפתחותו כיוצר. האחת – יכולת שיפוט עצמי ביחס לאיכות יצירותיו, והאחרת – אומץ-לב לגנוז יצירות שעל-פי שיפוטו נופלות באיכותן מהקודמות שכבר פירסם. דומה, שאורלי קסטל-בלום לא הסתייעה בסגולות אלה כאשר שיחררה לפרסום את סיפורי הקובץ הזה, שבהם אינה מחדשת, אלא מנסה לשמור על מתכון כתיבה שאמנם הצליח בעבר, אך התבלה על-ידי חזרה עליו בספריה המאוחרים. בנוסף לאכזבה זו, הפואטית, מאכזב הכרך החדש גם כקובץ סיפורים.

קובץ סיפורים איננו רק כינוס עלילות חסרות מכנה משותף תימאטי או רעיוני בכרך אחד. כדי שיהיה קובץ – ולא לקט סתמי של סיפורים – על הסופר לכנס סיפורים המשלימים זה את זה באמצעות עמדה רעיונית משותפת. הסיפורים בקובץ ''חיי חורף'' אינם מבטאים עמדה רעיונית משותפת וגם בנפרד אינם משמיעים אמירה בעלת ערך. הסיפורים הם סתמיים ורדודים כפי שרק סיפורים הנכתבים בלי התלהבות ובלי חדוות כתיבה יכולים להיות. הביקורת בסיפורי הקובץ הזה היא אַנֶמית וז'ורנליסטית, וכאלה הם גם תיאורי פיסות החיים המשורטטות בהם.

כמעט כל סיפורי הקובץ מצטיירים כטיוטות ראשונות שהיה צריך להשקיע בהן עוד ליטוש רב, גם בתוכן וגם בניסוח. ועקב כך, הכרך ''חיי חורף'' איננו קובץ מגובש, אלא לקט של סיפורים המכחיש את ההבטחה, שעורכו של הספר רשם כמנהגו על הדש האחורי שלו ודווקא בהבלטה: אין מה לומר – קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה.


  • מסות על היצירות של סופרות המשמרת כונסו בשניים מכרכי הסדרה ''תולדות הסיפורת הישראלית'': בכרך ''קולות חדשים בסיפורת הישראלית'' (1997) ובכרך ''הקול הנשי בסיפורת הישראלית'' (2001).

  • החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן זכה השנה בפרס היצירה לסופרים עברים מקרן ראש הממשלה על-שם לוי אשכול ז''ל.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  הערה  (דוד סיון) (4 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי