(וישב תשעא) אוהבי העם והארץ הם אויבי המדינה

המתנחלים אוהבים את המדינה, לא רק את הארץ, וחלקם אף מייחס לה קדושה, וזה מה שמעניק למדינה את הכוח לפגוע בהם בעוצמה כזאת. זהו גם יחסה של המדינה לאלה שאוהבים את הארץ בסגנון קצת שונה מהמתנחלים, לחקלאים. גם בהם המדינה מתעללת

מדינת ישראל מוקפת אויבים. זו אמירה שאין מי שיתווכח איתה כי זו המציאות. מערכת הביטחון אמורה לספק תשובות לכל איום אפשרי על ביטחון המדינה והיא אמורה לעסוק בכך כל הימים לרבות הלילות. ולא רק מערכת הביטחון, גם כל המערכות האחרות במדינה אמורות לחיות, כלומר להיות מוּדעוֹת למציאות המאוימת בה אנו חיים ולייחס משקל מתאים לאיום הזה בכל עת שהן שוקלות את טובת הציבור בבואן לקבל החלטה בכל תחום שהוא. כך זה אמור להיות, אבל המציאות קצת שונה והיא אינה מעודדת. היא אפילו מעוררת דאגה בלב מי שאיכפת לו ממה שקורה כאן וממה שעלול לקרות לכולנו אם נמשיך להתנהל בדרך בה אנו מתנהלים. כולנו מכירים את מה שקורה בפועל, הרושם הוא שיש בתקשורת יותר ידיעות על עימותים של כוחות הביטחון עם מתנחלים מאשר עם ערבים.

נכון שלא כל העימותים עם ערבים מגיעים לתקשורת וכך צריך להיות, אבל השפה התקשורתית ברורה לחלוטין. כאשר פורעים המכונים בתקשורת ''צעירים'' מיידים אבנים ביהודים המכונים ''מתנחלים'', המסר הלא כל כך סמוי הוא שהאחרונים ''פלשו'' לתחומם של ה''צעירים'' שבסך הכל מבקשים להרחיק את הפולשים מביתם. והיחס של מערכת הביטחון למתנחלים הוא כאל זרים הנתונים לשרירות לבו של כובש זר. כמובן, הכובש הזר הוא צה''ל, שהוא הריבון ביהודה ושומרון, השטח בו הם חיים, ויחסו של צה''ל אליהם אמור לשקף את יחסו של מי שעומד בראש מערכת הביטחון (או בראשות הממשלה) בכל זמן נתון, כלומר, יחסו של שר הביטחון. לפיכך, בימים בהם עומד בראש המערכת אדם שנוטה להזדהות רגשית עם הצד הערבי המסכן, מצבם מחמיר מאד כפי שזה בימים אלו.

אז בימים בהם עמד בראש המערכת אדם שחשב כי האויב הוא מי שמנסה לפגוע ביהודים ולהחריב כל מה שבנו – מצבם של המתנחלים נראה מעט יותר טוב, אבל אולי הוא רק נראה כך. כי בהיותם כפופים לשילטון כיבוש, מופעלים עליהם צווי הרחקה/גירוש דרקוניים. תמיד הם היו נתונים לאיום הזה וזו פרשה הראויה לדיון נפרד, אבל לאחרונה הרושם הכללי הוא שאין שום חוק שיגן עליהם מפני שרירות לבו של הכובש הזר. בעצם, אולי יש חוק כזה, אבל מערכת המשפט גם היא רואה בהם אויב שיש לדכאו עד עפר פן תצלח דרכו ויצליח להשתלט על עמדות כוח שכרגע נתונות בידיהם. על כן בתיהם נהרסים באותה שרירותיות ואטימות לב המאפיינים שילטון כיבוש מהסוג הגרוע ביותר, שלא לדבר על אישורי בניה שאינם ניתנים להם, שכן מי שמופקד על האישורים הוא סר הביטחון.

בסיכום הכולל מצבם גרוע ודי באשמתם, שהרי היחס הזה אל המתנחלים הגיע לשיאו (הזמני?) בגירושם מגוש קטיף. שם, בגוש קטיף כמו בכל ''השטחים הכבושים'' חיו יהודים שאהבתם לארץ ישראל ולעם ישראל היא עזה עד כדי נכונות למסירות נפש בפועל על ישובה של הארץ ועל הגנתו של העם. אותם בחרה המדינה לעקור מבתיהם ובמהלך ההוא נחשפו כל הכיעור והשרירותיות ביחסה של המדינה אליהם. שכן עד היום אין מי שיודע להצדיק או אף להסביר את ההיגיון שבאותו גירוש נורא. כלומר, היתה שם התעללות לשם התעללות. ואין ספק שבאותה עקירה היתה גם הכרזה: ארץ ישראל לא מענינת אותנו, אנחנו מדינת ישראל. השאלה אם מדינת ישראל יכולה להתקיים לאורך זמן תוך התעלמות או אף מלחמה ב(אוהבי) ארץ ישראל – לא העסיקה ולא מעסיקה את אנשי המערכת. המערכת היא המדינה והיא מעל הכל.

המתנחלים אוהבים את המדינה, לא רק את הארץ, וחלקם אף מייחס לה קדושה, וזה מה שמעניק למדינה את הכוח לפגוע בהם בעוצמה כזאת. מכאן אפשר להמשיך אל יחסה של המדינה לאלה שאוהבים את הארץ בסגנון קצת שונה מהמתנחלים, לחקלאים. גם בהם המדינה מתעללת וכבר שמעתי מחקלאים ותיקים אמירות כואבות בסיגנון: למדינה יש כמה אויבים; החקלאים, המתנחלים, החרדים והזוגות הצעירים. אפשר להמשיך, אבל צריכים להגיע לפרשת השבוע בתורה ולראות מה היא אומרת על מה שתיארנו לעיל. הפרשיה הבולטת ביותר בפרשת השבוע שלנו, וַיֵּשֶׁב, מספרת על מכירת יוסף בידי אחיו. הסיפור הקשה הזה מסופר בתורה ללא כחל וסרק ולא בכדי, מסתבר שהסיפור הזה וכל יתר האירועים המסופרים בפרשה מאפיינים את חייו של העם היהודי בכלל ושל כל יהודי בפרט לאורך הדורות, וגם בימינו כמובן. זה מתחיל בהעדפת מיגזר (בן) מסוים על פני מיגזרים (בנים) אחרים (בראשית ל''ז): ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

על סף הגאולה, אבל טרם

הכל מתחיל מזה שמבקשים שלווה בטרם זמנה: א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. רש''י מצטט מהמדרש: וַיֵּשֶׁב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב''ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה(?). מה כל כך גרוע ברצון לישב בשלוה? יכול להיות שצדיק כיעקב אבינו ירצה משהו שאינו חיובי בעיני ה' יתברך? חוץ מזה, מהסגנון משמע שזו דרכם של צדיקים בכלל, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אם ככה למה הקב''ה מתנגד לזה? ומדוע הם מבקשים לישב בשלוה, מטעמי נוחות חלילה? הם מבקשים שתהיה להם מנוחת הנפש כדי שיוכלו לעבוד את ה' בשלמות, מה רע בזה? אלא שהעולם הזה הוא מקום של עבודה קשה, אומר הקב''ה, לשלווה תגיעו כשיגיע הזמן, אל תדחקו את הקץ.

בפועל אנחנו רואים שכתוצאה מהרצון לישב בשלווה התגלגלו הדברים עד למכירת יוסף שבעקבותיה ירדו יעקב וביתו לגלות הנוראה במצרים. יעקב עצמו זכה לשלווה המיוחלת דוקא במצרים, דוקא לאחר שנות הצער הנורא על אבדן בנו האהוב. כלומר, רצונו לישב בשלווה לא היה שלילי מצד עצמו אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', אלא שבאותו שעה עדיין לא הגיע הזמן לכך. אחרי עשרים ושתים שנים של צער הפרידה מיוסף, שנים שבהן עמד בשלמות בניסיון הקשה של האמונה בעת שנסתלקה ממנו רוח הקודש ונראה היה כאילו חרב עליו עולמו, אחרי השנים האלה כבר היה ראוי לישב בשלווה והוא זכה לה. במלים אחרות, השאיפה לישב בשלווה, לזכות לגאולה השלמה בארצנו הקדושה, אינה שלילית מצד עצמה חלילה, רק צריכים לדעת שכדי להגיע לכך חייבים לעבור תהליך של זיכוך שיכשיר אותנו לחיות באותה שלווה שבגאולה.

זה מה שעלינו ללמוד מהסיפור הפרטי של יעקב אבינו. רעיון דומה אפשר ללמוד מהסיפור הפרטי של יוסף הצדיק. זה אשר היה הבן יקיר לאביו ודוקא משום כך נתעוררה באחיו קנאה ושנאה כלפיו ועד שמכרוהו לעבד אחרי שזממו להרגו. בשלב זה קשה להימנע מהשוואה ישירה למתנחלים שהיו חביבי הממסד עד שזה הפך את עורו ויחסו כלפיהם הדרדר והגיע עד לעקירה מגוש קטיף. וזה עוד לא נגמר למרבה הצער. מסתבר שיוסף לא נפל לדיכאון, לא פיתח מרירות ואפילו לא כעס. התורה גם לא רומזת שהיו לו געגועים לבית אבא, מה שאמור להיות טבעי ביותר אבל מזיק מאד, כי במצב נפשי כזה מתפתחת מנטליות של עבד. אי אפשר להצליח לשמור על תודעה של בן חורין במצב נפשי של כעס או דיכאון וכו'. יוסף התאקלם במהירות במצבו החדש והצליח מאד בכל אשר עשה.

גם במצרים, אצל אדוניו המצרי, כאות תודה על מסירותו והצלחתו בניהול כל ענייניו ועל סירובו לבגוד באדונו עם אשתו, הוא מושלך לכלא ומבלה שם עשר שנים. ההבדל בין מה שעבר יוסף לבין מה שעוברים המתנחלים הוא בזהות הכוחות העומדים מולם. יעקב אהב את יוסף אבל האחים לא, והם אלה שמכרו אותו. את המתנחלים אהב הממסד והוא גם זה שהפך עורו ומתאמץ לפגוע בהם. לכן סגנון העמידה של יוסף אינו עשוי להתאים במקרה שלהם. וגם יוסף לא עבר לסדר היום על מה שעשו לו אחיו. כאשר נפלו לידו – הוא העמידם בניסיונות קשים עד שוידא סופית שאין בכוונתם לפגוע בו או באח אחר שוב. עד שוידא זאת, הוא לא חיבק אותם ואפילו לא הזדהה כאחיהם. נכון שהוא לא שמר להם טינה וגם בכך הוא מהווה מופת להתנהגות הנדרשת מיהודים, אבל הוא בשום אופן לא היה מוכן לאפשר פגיעה נוספת בו.

שנאת אחי יוסף אליו נבעה מהעובדה שהם לא הבינו אותו, לא היתה להם שום השגה במדרגה הרוחנית שלו ולכן חשבו שהוא מתנשא עליהם. יוסף מצידו לא הבין (אולי כי היה צעיר מדי) שאחיו אוחזים במדרגה רוחנית נמוכה משלו, ומכאן נבעו אי ההבנות שהובילו לכל ההמשך. יעקב שזיהה את המדרגה של יוסף וזו היתה הסיבה הפנימית לאהבתו המופגנת כלפיו, ידע גם שהאחים נמצאים במדרגה נמוכה יותר אבל לא פעל לתווך ביניהם. המכנה המשותף לכולם היה המודעות שלהם לשליחות שלהם בעולם הזה, שליחות שקשורה קשר הדוק לארץ ישראל. יוסף חשב שהאחים מועלים בשליחותם והם חשבו שהוא מסכן את בית יעקב כולו בכך שאינו מישר קו עימם.

אפשר להמשיך בהשוואות אבל צריכים לזכור שהמדינה היא ישות וירטואלית, משפטית נטו. הארץ היא ישות ממשית שהישות המדינית אמורה לנהל את החיים בה. את הארץ אפשר וצריכים לאהוב, את המדינה – מה שייך לאהוב ישות משפטית? את המדינה אפשר ואפילו צריכים להחליף. הארץ – זו ארצנו ולעולם תהיה.

---