פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_6265

אישה בחלום ובהקיץ
יוסף אורן (שבת, 30/10/2010 שעה 14:00)


אישה בחלום ובהקיץ

יוסף אורן



גם אם יימנע לחלוטין מהשימוש במילה ''אני'', מסתכן משורר בפרסמו שיר לירי בחשיפת עצמו. ולכן לפני שהוא משחרר שיר לפרסום – עליו לבדוק שוב ושוב אם הצליח לבטא חוויה אישית בשירו, בלי שתצטייר בעיני הקורא כערטול פורנוגרפי של נפשו. השירה העמידה לרשות המשורר מנגנונים לשוניים בדוקים למדי להציג בעזרתם באופן מעודן, מרומז ומצועף גם חוויות שהן אינטימיות ביותר. השימוש הנכון במנגנונים אלה מונע גלישה להתערטלות מוגזמת ומאפשר למשורר לקיים דיאלוג מכובד עם הקורא. ידגים זאת השיר החושפני ''יקיצה'', שתרצה אתר כללה בקובץ ''בין סוף לבין סתיו'' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972), שהיה קובץ שיריה השני והאחרון שהוציאה בחייה.

אַחֲרֵי צָהֳרֵי הַיּוֹם חָלְפוּ
וַאֲנִי אֲחוּזַת יְקִיצָה
רְעִידָה נִפְלָאָה הִיא,
זִכְרוֹנוֹת חֲלוֹם שֶׁאֵין לַהֲכִילָם.

שָׁרָב בַּחֲלִילוֹ
וְרוּחַ בִּשְׂפָתֶיהָ
נִגְנוּ לִי שְׁרִיקָה חַדָּה.

וּבְקוּמִי הָיְתָה שְׁעַת
עֲלוֹת הַיָרֵחַ
וְאֶלֶף קְלַסְתֵרִים שֶׁל כֶּסֶף
הִבִּיטוּ בִּי מֵאֶדֶן חַלּוֹנָם.

במבט צילומי, עוד לפני הקריאה, קולטת העין שתי תופעות בולטות בשיר. הראשונה – חריגותו של הבית המרכזי, שהוא בן 3 שורות, בהשוואה לשני הבתים העוטרים אותו משני צדדיו, שהם בתים בני 4 שורות. והשנייה – השורות בכל בית מהוות ביחד משפט אחד, ולכן השיר השלם הוא בן 3 משפטים בלבד. שתי התופעות מעידות על השליטה של הכותבת במבנה השיר ובניסוחו – שליטה המתבקשת לביטוי מְבוּקר של תוכן אינטימי כמו זה שהשיר חושפו לקורא.

הפקת השיר בקול מאפשרת כבר בשורה השנייה – במילים וַאֲנִי אֲחוּזַת יְקִיצָה – לזהות ש''אני'' נשי דובר בשיר. וזו אישה המספרת על יום בחייה – סיפור שאותו היא מצמידה לשני ציוני זמן: אַחֲרֵי צָהֳרֵי הַיּוֹם חָלְפוּ בבית הראשון ושְׁעַת עֲלוֹת הַיָרֵחַ בבית השלישי. כמו כן התברר לנו מקריאת השיר, שאין האישה הזו פונה לנמען כלשהו, אלא מדברת אל נפשה. עובדה זו מעניקה לדיבור שלה מהימנות של וידוי.

גם כותרת השיר וגם הצירוף המטפורי ''ואני אחוזת יקיצה'' מבליטים את הרגע הקונקרטי שבו היא מתמקדת – רגע ההתעוררות משינה, אך לא משנת לילה, אלא משינה שהתארכה מעבר ללילה והתמשכה עד ש''צוהרי היום חלפו''. שינה כה ממושכת, המשתרעת בנוסף על שעות הלילה גם על שעות הבוקר וגם על שעות הצהריים, איננה שכיחה ואיננה מקובלת. ובמיוחד, כאשר בהמשך מספרת האישה שגם אחרי שהקיצה מהשינה הממושכת הזו, לא קמה ממיטתה, אלא השתהתה בה עד ''שעת עלות הירח'' – עד דמדומי הערב.

מדוע משהה האישה הדוברת בשיר את הקימה אחרי שינה כה ממושכת? תחילת תשובה ניתן למצוא בצירוף המטפורי ''ואני אחוזת יקיצה''. הצירוף המטפורי הזה הינו חדש, כי זה המקובל ממנו הינו הצירוף ''אחוז תנומה'', המבטא את הקושי של ישן להתעורר מהשינה. בצירוף ''אחוז תנומה'' אפשר לראות בדמיון, כיצד התנומה אוחזת באדם הרדום ומושכת אותו בכוח אל חיקה כדי שלא יתעורר. מאחר שהצירוף הזה נשחק מרוב שימוש וכבר אין אנו מתייחסים לציוריות שבו, החליפה אותו תרצה אתר בצירוף ''אחוז יקיצה'', המצייר מצב הפוך – מצב שבו היקיצה אוחזת באדם הרדום ומתאמצת לנתק אותו מהשינה כדי להביאו לעֵרוּת מלאה.

ואכן מצדיקה השתהותה של האישה במיטתה גם אחרי שהקיצה ממנה, שהיקיצה תאחז בה בכוח ותפריד אותה מהשינה, כי עניין לנו עם אישה המסרבת להיפרד מהשינה – אישה המעדיפה להיצמד אל זִכְרוֹנוֹת חֲלוֹם שֶׁאֵין לַהֲכִילָם. תוכנו של החלום נמסר לנו בשורה הקודמת – רְעִידָה נִפְלָאָה הִיא,... רעד הגוף רומז שבשנתה חלמה חלום ארוטי נעים ומספק. היש לתמוה שהאישה המדווחת על החלום הזה כה מתעקשת לדבוק בו עד שהיקיצה צריכה לאחוז בה בכוח כדי לנתק אותה משינה שהתארכה הרבה מעבר למקובל?


הבית השלישי

המשך ''הסיפור'' על האישה הזו נמסר לנו בבית השלישי, שאף הוא בית בן 4 שורות. הבית הזה מבהיר שלא מעייפות הגוף השתהתה האישה במיטתה גם אחרי שהקיצה מהשינה, אלא מעייפות הנפש. היא ניאותה לקום מהמיטה רק בשעת ''עלות הירח'', אחרי שדמדומי הערב החשיכו את העולם והעלימו מעיניה את מראות הממשות, כי רק אז היא מסוגלת להזות בהקיץ הזיה מקבילה לחלום הארוטי הנעים שחלמה בשינה, אשר הוסיף לאוצרה ''זכרונות חלום שאין להכילם''. במסורת שירת האהבה שמור תפקיד חשוב לירח, כי באורו הקלוש והמוגבל יכול דמיונם של האוהבים להגשים כל פנטסיה רומנטית שנבראת בדמיונם. וגם האישה הדוברת בשיר המתינה במיטתה לירח כדי להגשים באורו פנטסיה רומנטית שתדמה במשהו לזו שחוותה בשנתה.

מאחר שאורו הקלוש של הירח מעצים את נצנוצם של הכוכבים, היא מסוגלת לדמות את הכוכבים לְאֶלֶף קְלַסְתֵרִים שֶׁל כֶּסֶף – קלסתריהם של גברים המחזרים אחריה. המספר אלף בהזיה זו הוא כמובן מספר טיפולוגי ולא מספר מדוייק, והוא מציין כאן שפע של מחזרים – במספר שאין להכילו אפילו בחלום. גם לצבעים חשיבות גדולה בהזיה זו, ולא במקרה מבליטה האישה שלמחזריה הרבים ''קלסתרים של כסף''.

זכורה האבחנה של עדי צמח (בספרו ''הלביא המסתתר'', 1968) על שני הסוגים של האהבה בשירתו של ביאליק, המובדלים זה מזה בצבעיהם, לאהבה הגשמית-מינית ייחד ביאליק את צבע הזהב, בעוד שלאהבה אשר רק נחלמת הועיד את צבע הכסף. בסיוע אבחנה זו מוצדק לפרש את בעלי ה''קלסתרים של כסף'' כמחזרים מאופקים וצנועים שציפייתם מהדוברת אינה דווקא רק מינית. אך גם בלי תלות באבחנה זו יתבלטו אלה כמחזרים הרצויים לה, אחרי שנכיר בבית השני מחזרים שונים מהם – מחזרים שכל התעניינותם בה היא רק מינית ואשר לא רק כופים את עצמם עליה, אלא גם מבטאים את כוונותיהם המיניות בצורה מפורשת ואפילו אלימה.

ואכן, אין האישה הדוברת בשיר מסתפקת בהאנשת הכוכבים ובהצגתם כמחזרים בעלי ''קלסתרים של כסף'', אלא מתארת גם את אופן החיזור שלהם אחריה – הם מביטים בה ''מאדן חלונם''. אין הם חותרים למגע מקרוב איתה, כי אם מחזרים אחריה מרחוק, ובלא מילים מקיימים איתה קשר במבט ''מאדן חלונם''. כמו לירח, גם לחלון שמור תפקיד חשוב במסורת שירת האהבה. החלון מובלט כמקום המיפגש של האוהבים. בחברה הדתית-שמרנית נאסר על הנערה לפגוש מחזרים עד שההורים מתירים זאת, וגם אז תחת השגחה של מישהי מנשות המשפחה. נערות עקפו איסור זה על-ידי התייצבות בחלון, ובעודן מעמידות פנים שהן רק צופות החוצה, איפשרו לבחורים לחזר אחריהן. בתנאים כאלה התנהל החיזור בלי מילים, אלא רק במבטים ששני הצעירים החליפו ביניהם.

תרצה אתר מהפכת את הסצינה הזו, כי היא ממקמת את המינים באופן אחר. לא האישה ניצבת בחלון, כדי להיות זמינה למבטיהם של מחזריה, אלא הם אלה המביטים בה בערגה ''מאדן חלונם''. על-ידי מיקומם ליד אדן החלון מייחסת הדוברת בשיר למחזריה אלה כוונה לקיים איתה קשר אהבה עמוק ואמיתי. למען מחזרים דמיוניים ומושלמים כאלה היא מוכנה לקום מהמיטה וגם להיראות אליהם. משתמע מכאן, שעל-ידי השתהות במיטתה קודם לכן ביקשה הדוברת להימנע מכל קשר עם מחזרים שאינם מוכנים להשקיע בחיזור המתחיל במבטים ועובר בהדרגה ליחסי קירבה נוספים, אלא מחצינים-מפגינים את קוצר-רוחם להשיגה לאלתר ולהתהדר בכיבושה המיידי.


הבית החריג

הבית השני איננו בולט בשיר כחריג רק במספר שורותיו, אלא גם מצטייר כמשהה ללא צורך את רציפות ''הסיפור'' על הדוברת בשיר. בהשוואה לשני הבתים בני 4 השורות שהתרכזו בה, עובר בית זה לספר על שני ''גיבורים'' אחרים ועוד בשימושי לשון פיגורטיביים בלתי-מובנים. אך הבית איננו מיותר בשיר, כי הוא חושף את מחשבותיה של האישה בשעות שבין ''אחרי צוהרי היום'' לבין ''שעת עלות הירח''. כלומר: גם בית זה הוא חלק מ''הסיפור'', כי הוא מנמק את השתהותה במיטתה גם אחרי שהקיצה מהשינה ברצונה להימנע מפגוש את המחזרים המצפים לה בממשות.

אלה אינם מחזרים המסתפקים במבט מ''אדן חלונם'', אלא פרחחי-רחוב השורקים אחרי אישה ומטרידים אותה בהצעותיהם המגונות. הדוברת מאפיינת שניים כאלה. אחד מפיק את השריקה מחלילו והוא מכונה בפיה ''שרב''. והשני מפיק את השריקה משפתיו ואותו היא מכנה ''רוח''. הכינויים מדגישים את צחיחותם ואת ריקנותם של המחזרים אלה. האישה הדוברת בשיר מבטאת באירוניה את סלידתה משניהם על-ידי המרת הפועל ''שרק''' בפועל ''נגן''. השריקה ממצה את מלוא יכולת ''נגינתם''. שני פרחחי הרחוב נעזרים בשריקה כדי להפיק במהירות הרבה ביותר את היענותה של האישה לקריאתם. המטפוריקה חושפת את המניע המיני של ''שרב'' ו''רוח'' – מניע שאותו אין הם טורחים כלל להסוות – אלא שכל אחד בוחר בדרך משלו לרמוז על מטרתו ב''ניגון'' השריקה אחריה.

האופן שבו שניהם פונים ברחוב אל אישה שאינם מכירים הוא אופן המוני ואלים. עובדה זו מבוטאת בצירוף המטפורי ''שריקה חדה''. מקובלים ממנו בדיבור הצירופים ''שריקה חזקה'' או ''שריקה חלשה'', כדי לתאר את עוצמתה של השריקה, וגם הצירופים ''שריקה קצרה'' או ''שריקה ארוכה'', כדי לתאר את משך התארכותה. אמנם גם ההגדרה ''שריקה חדה'' מתארת את עוצמת השריקה, אך היא מוסיפה לה משמעות אלימה – שריקה כזו מסוגלת לחתוך כמו סכין. צמד השורקים הזה ודאי הניח שהשריקה היא צורה לגיטימית לפנות באמצעותה אל אישה זרה ברשות הרבים, כי כלל לא עלה על דעתם של שני אלה, שהשריקה תתפרש בעיניה כצורת חיזור מעליבה, הפוגעת בכבודה ופוצעת את ליבה – לב המייחל לאהבה.

אף שמטרתם זהה, מנגנים השניים את ''נגינתם'' באופן שונה. ''שרב'' מפיק את שריקתו באמצעות חליל. החליל התייחד במקורות הספרותיים הקדומים בזכות היותו כלי-נגינה פשוט ועממי ובזכות הצלילים הנוגים שניתן להפיק ממנו. במיתולוגיה היוונית נודע סיפורו של פאן, אחד מאֵלֵי האדמה, שמייחסים לו את המצאת חליל הרועים סירינְגה, הבנוי משבעה חלילים שונים בגודלם. בצלילי החליל הזה קונן פאן על אובדנה של אהובתו, הנימפה סיריניכס יפת-התואר, בתו של לַאדוֹן, אֵל הנהרות, אחרי שדחתה את הצעת הנישואין שלו. המיתולוגיה מספרת שנגינתו העצובה והערבה לאוזן לעת ערב עוררה אהבה אצל בנות האלים בראשי ההרים ואצל הרועים ועדריהם בשדות. ''שרב'' אינו מנצל את החליל כמו פאן כדי לבטא אהבה, אלא כדי לפתות ברמייה את הנשבות בצליליו, בדומה לשימוש שעשה בחליל החלילן מהֶמְלין – גיבורו של סיפור עממי ידוע נוסף.

תרצה אתר לא הסתפקה בדימויים אלה לחליל, שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי, ככלי המבטא אהבה או המשמש לפיתוי, אלא ניצלה גם את צורתו הפאלית של החליל כדי להמחיש את כוונותיו המיניות של ''שרב''. כבר בעת ביצוע השריקה מוכן ''החליל'' שלו לבצע את הפעולה המינית. דומה שגם צליליה של המילה ''חליל'' שותפו במשמעות הזו. אמנם ככל כלי-הנשיפה, גם החליל הוא כלי-נגינה שהצלילים מופקים ממנו בזכות העובדה שהוא ריק מתחת למעטפת הקשיחה שלו, אך בניגוד לכלי הנשיפה האחרים, רק בצליל המילה ''חליל'' מובלט שהוא חלול – ריק בפנים. ואכן ''שרב'' הוא מחזר חלול, שבמקום לנגן אהבה הוא שורק ''שריקה חדה'', שהיא חילול בוטה של רגש האהבה.

לעומת האופן שבו מבליט ''שרב'' את כוונותיו המיניות, מבטא אותן ''רוח'' באמצעות שפתיו. השפתיים הן האיבר היותר חיצוני בין האיברים המשתתפים בהפקת הדיבור: הגרון, החֵךְ, הלשון והשיניים. בהרבה מקומות במקרא משולב שם העצם ''שפתיים'' בצירופים שליליים: ... בְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב... (ישעיהו ו', 5), ... עִקְּשׁוּת פֶּה; וּלְזוּת שְׂפָתַיִם, הַרְחֵק מִמֶּךָּ (משלי ד'-24), שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב-רָע (משלי כ''ו, 23), ''שפתי מרמה'' (תהילים י''ז-‏1), ''שפתי שקר'' (תהילים ל''א-‏19) ועוד. עליהם ניתן להוסיף את הניב שתרמו החכמים: ''משפה ולחוץ'' (מסכת סנהדרין, דף ק''ו עמוד ב'). כל הצירופים מבטאים רוע, רמייה, ריקנות ושטחיות.

נגינתו של ''רוח'' נבדלת מזו של ''שרב'' לא רק על-ידי ה''כלי'' שבאמצעותו הוא מחזר, אלא גם ברמייה שהוא מוסיף על שיטת החיזור של קודמו. ''שרב'' איננו מנסה כלל להסתיר את בליטת ''חלילו'', אלא אף נעזר בו כדי להבהיר את כוונותיו. ''רוח'' מתוחכם ממנו. בדומה למחזרים המסתירים בעזרת מילים יפות את כוונותיהם האמיתיות, הבלתי-מוסריות, מסווה גם ''רוח'' במילות אהבה כוזבות את כוונותיו ואת מטרתו. אפילו הצלילים של הפועל ''שרק'', הנקרא בשיכול האותיות ''שקר'', רומז על המשמעות הזו. מנקודת ראותה של האהבה, שאליה נכספת האישה הדוברת בשיר, שניהם מבטאים בעיניה מיניות וולגארית וכוזבת של הרגש הזה.

תיאורם של שני השורקים מסביר את השתהותה של האישה במיטתה בהפרש הזמן בין היקיצה ''אחרי צהרי היום'' לבין הקימה אחרי ''עלות הירח''. סירובה להיפרד ממְלֵאוּתו של החלום הארוטי שחוותה בשנתה מוסבר על-ידי היזכרותה במחזרים שמצפים לה בממשות. אם תקום ממיטתה בשעות האור, תהיה חשופה לשריקתם האלימה של גברים מסוגם של ''שרב'' ו''רוח''. באור יום אין מפלט מפניהם. הידיעה הזו מזהה אותה כאישה מנוסה שצברה כמות מספקת של אכזבות ממגעיה עם גברים גסי-רוח בממשות, כדי שתעדיף להימנע ממפחי-נפש נוספים מצידם. לכן תשתהה במיטה ''עד עלות הירח'' – שעה רומנטית שבה מופיעים מחזרים מסוג אחר, מחזרים כסופי-קלסתר המסתפקים במבט שכולו כֵּנוּת ועדינות.

כדאי לשים לב לאנלוגיה ניגודית נוספת בין המחזרים הזהובים והכסופים. האנלוגיה נרמזת על-ידי מיקומם הקפדני של מילות הזיקה ''לי” (בבית השני) ו''בי'' (בבית השלישי) כמילה שנייה בשורה האחרונה של כל בית. מילות הזיקה מעידות שאלה וגם אלה ממוקדים באישה הדוברת, אך מה גדול ההבדל ביניהם. הפרחחים ''שרב'' ו''רוח'' – מדגישה הדוברת בבית השני – שורקים ''לי'' אף שאני זרה להם, כי רק חיצוניותי מושכת אותם, ולכן שריקתם פוצעת אותי. ואילו בעלי הקלסתרים מכסף – היא מבליטה בבית השלישי – מביטים ''בי'' במבט המתעניין בפנימיותי, ולכן מבטם מחמיא לי ומעורר בי תחושה רומנטית-ארוטית מענגת.


ולסיום - הבהרה

קל לגייס את השיר הזה של תרצה אתר – המבטא סלידה של אישה מחיזורם של גברים שפגשה בממשות על-ידי השוואתם לגברים דמיוניים שהיא חולמת עליהם בשנתה או מציירת אותם בהזיותיה – למאבק של התנועה הפמיניסטית. ולכן חשוב להבהיר, שתרצה אתר משמיעה בשיר הזה קול נשי המגיב על מקרה פרטי. אין היא דוברת בשם כלל הנשים ואין היא אומרת שכל הגברים הם מסוגם של ''שרב'' ו''רוח''. כמו כן אין היא שוללת בשיר הזה את האפשרות, שמזלן של נשים אחרות שפר עליהן יותר והן זכו להיות מחוזרות על-ידי גברים רומנטיים, המסוגלים להעניק להן אהבה ארוכת-שנים ועמוקת-רגש. שהרי אילו הכלילה בסלידתה מ''שרב'' ומ''רוח'' את כלל הגברים, היתה מחלישה מאוד את יכולתו של השיר הזה לבטא את כאבה האישי, על כך שהגורל לא זימן לה גברים מסוג אחר במהלך חייה.

ואם אחרי ההבהרה הזו עוד נותר גבר כלשהו, הסבור, שהסירוב של אישה להשלים עם אהבה מהסוג שטיפוסים כמו ''שרב'' ו''רוח'' מציעים לה הוא בעייתן רק של הנשים – יתכבד-נא להסביר לעצמו ולנו: כיצד הוא מגשר על הפער בין המצוי לרצוי, ולא רק בחיי האהבה שלו, אלא גם בנושאים האחרים של החיים?


  • מסה זו היא פרק נוסף מהסדרה ''טעימות משירת הנשים העברית''. הפרקים הקודמים של הסדרה עסקו בשיריהן של רחל בלובשטיין, לאה גולדברג, זלדה, דליה רביקוביץ ויונה וולך – והם שמורים בדף הכותב של המחבר באתר זה.






מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.