פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
זהירות – השיר רק נראה פשוט!
יוסף אורן (שבת, 23/10/2010 שעה 19:00)


זהירות – השיר רק נראה פשוט!

יוסף אורן



מיצוי יופיו של שיר מותנה בנכונותו של הקורא לגייס את כל כוחותיו האינטלקטואליים והאמוציונליים כדי להבין נכון את משמעות המילים בו. מסקנה זו תופשת גם לגבי שיר המצטייר לקורא במבט ראשון כפשוט ומובן כבר אחרי הקריאה הראשונה. להדגמת הנכונות של הקביעה הזו נבחר השיר הלירי של המשוררת רחל בלובשטיין - ''עץ אגס'', שנכתב בירושלים בשנת תרפ''ה (1925):
יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ
עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָבִין: לא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְסוֹ וּמַגִישׁ לוֹ, חַיֵךְ וְהַגֵשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלוֹנוֹ מַמָשׁ!

השיר מצטייר כפשוט וקל להבנה, כי הוא קצר וכל המילים בו מובנות. גם מבנהו פשוט: השיר הוא בן שני בתים שווים בגודלם וזהים בהגדרתם התחבירית: הבתים הם בני חמש שורות וכל בית בנוי ממשפט אחד. להרגשת פשטותו תורמת גם העובדה שהשיר חושף מיד בהתחלה את הרגע הקונקרטי שהוליד אותו – ''אדם מקיץ משינה ורואה מול חלונו עץ אגס מלבלב''.

לבלוב האגס באביב בבת-אחת עם שפע פרחיו הלבנים-ורדרדים הוא באמת מראה מרהיב ומשובב לב. ולכן קולט הקורא מיד את הנאמר בשתי השורות האחרונות של הבית השני, המקביל מילולית לשורות הראשונות של הבית הראשון, כי כל פרטי התמונה שהתממשה בדמיונו של הקורא מקריאת השורות הראשונות בבית הראשון חוזרים גם בשתי השורות האחרונות של הבית השני: האביב, החלון ועץ האגס הפורח, המדומה כעת, לשם הבלטת יופיו, ל''זר פרחים ענקי''. יפי התמונה מפתה לקבוע שמדובר בשיר טבע, המהלל את עונת האביב כעונה הצובעת את הממשות במראות משמחים ובצבעים עזים, לשמחת לבו של האדם.

ומאחר שהקריאה של שיר נעשית בהדרגה והקורא צובר מידע מכל שורה נוספת בו, הנאמר בהמשך הבית הראשון – ''ובן-רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו'', מאשש את הרגשת השמחה שנולדה אצלו מיְפי התמונה שאך זה קלט מהשיר. אלא שההמשך הזה מעיב על יְפי התמונה וגם מערער את הביטחון שצברנו ביחס לפשטות השיר. מובנן של המילים בשתי השורות האחרונות של הבית הראשון כבר אינו זהה למובן שניתן להן במילון, מאחר שצירופן של המילים זו לזו העניק להן משמעות שונה, מושאלת, שהמילון לא מסוגל לשקף אותה. אנו עומדים בפני התופעה הפיגורטיבית, המייחדת את השימוש שעושה השירה בשפה.

אנו מרגישים שהמשפט ''ובן-רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו'' איננו יכול להיות מובן כפשוטו, מאחר שהמילים שבו מציירות ביחד ציור אבסורדי. הן בממשות הר איננו רובץ על לב וגם איננו מתפורר תוך רגע. לפיכך אנו נאלצים להעניק לכל מילה במשפט הזה מובן מושאל, שניתן לה רק במשפט הזה – מובן ששום מילון לא יכול לספקו לנו. הן ברור שבמשפט הזה אין המילה ''לב'' מציינת את האיבר בגופנו שעל-פי ההגדרה במילון תפקידו להזרים את הדם בעורקים. וברור לנו שהמילה ''הר'' איננה מציינת את האתר בנוף, שבהתנשאו מגובה מסוים ומעלה אנו מבדילים אותו מהאדמה השטוחה או מהגבעה המקומרת.

אל לנו לחשוש מהלשון הפיגורטיבית, המאלצת אותנו לנטוש את מובנן המקובל של המילים במילון ולעסוק בפיענוח משמעותן המושאלת, כי בדיוק לכך מזמינה אותנו השירה ולמטרה זו בראה את השימוש המיוחד הזה שהיא עושה בשפה. כדי לפרש נכונה צירוף פיגורטיבי עלינו לחפש את המשמעות החדשה, המושאלת, שקיבלה כל מילה בצירוף הזה. בציור ''ההר שרבץ על הלב'' מוטל עלינו לזהות את המשמעות החדשה שהשיר העניק למילים ''לב'' ו''הר''.

מאחר שהמילה ''לב'' מנוצלת פעמים רבות בשימושים מושאלים, רובם שחוקים מרוב שימוש, כגון: ''כאב-לב'', ''חולה-לב'', ''נדיב-לב'', ''מוג-לב'', אנו מניחים שגם כאן מדובר בענייני לב – ברגשות רומנטיים. טיבם יתברר לנו במערכת יחסים בין גבר ובין אישה שעליה יסופר לנו בבית השני של השיר. אשר לפירוש המושאל של המילה ''הר'' בשיר הזה – כאן האפשרויות הניצבות לפנינו רבות יותר. להר יש בולטות בסביבה, גודל, צבע, מראה וצורה, והוא יכול גם להיות מסולע או ללא סלעים, חשוף או מעוטר בצמחייה וכדומה.

לעזרתנו בא הפועל ''רבץ'' המצורף למילה ''הר'', אשר מכוון אותנו למשמעות אחת ומסוימת מבין האפשרויות הרבות האלה. המילה ''רביצה'' מתארת בדרך כלל את לֵאוּת הבהמה המסורבלת, אשר מפאת משקלה מעדיפה לשכב במקומה. בעלי-חיים קטנים וזריזים אינם רובצים ואינם מועכים במשקל גופם כל מה שמונח או צומח תחתיהם. בזיכרוננו צף הלעג המוסב על יששכר בברכת יעקב לבניו: יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם—רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵ (בראשית מ''ט פסוקים 15-14). הפועל ''רבץ'' מצמצם את האפשרויות ומצביע על ניצול גודלו של ההר משאר האפשרויות שבהן ניתן היה לתאר אותו. אם נטל ''הר'' כזה רובץ על איבר רך וחסר הגנה כמו ''לב'' – הוא מעיק עליו במשקל שבו לב איננו יכול לעמוד.

לכן מתבאר לנו הציור האבסורדי כך: מראה עץ האגס המלבלב מפורר בבת אחת את הרגשת המועקה שהרגיש ה''אני'' אשר מדבר אלינו – ובשלב הזה עדיין לא בשמו אלא בשם כל אדם – עד שפתח את חלונו וחווה את הבשורה שהאביב בישר לו, שהגיע רגע ההשתחררות ממועקה זו. אם נפיק את השורות הללו בקול ונאזין לצלילי האותיות הבולטות יותר במילים שצורפו במשפט זה גם נשמע את ההתפוררות של ההר: ''ובן רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו''. צליל האות רי''ש, במילים שהוצבו בסמיכות זו לזו, מחקה את הפעולה המתרחשת בהר, שהיא באמת מדהימה – לבלוב עץ אגס באביב מצליח לפורר הר, ולא בפעילות שחיקה איטית וממושכת כמקובל בטבע, אלא ''בן-רגע'' – בבת אחת.

דווקא המשפט המטאפורי משנה את השערתנו על נושאו של השיר. על נוכחותן הבולטת של מילים משדה סמנטי מסויים (עונות השנה סתו ואביב, חלון, הר, עץ ופרחים) ביססנו תחילה את ההנחה שהשיר משתייך לשירי הטבע, אך הציור המתאר הר הרובץ על לב מאלץ אותנו לזנוח הנחה זו. משמעותן המושאלת של המילים ''לב'' ו''הר'' בציור הזה מפנה אותנו להנחה חדשה – שהשיר משתייך לשירי האהבה. הנחה זו תקבל את אישורה וביסוסה בבית השני של השיר.


הבית השני

בגלל הניסוח הכוללני שנבחר במכוון בבית הראשון, נמנענו עד כה לשאול את עצמנו את שתי השאלות שבכל שיר אנו אמורים לשאול: מי דובר אלינו בשיר? ואל מי מופנים הדברים הנאמרים בו? בפתיחתו של הבית הראשון נאמר, שחלקו של האביב במזימה, אשר פוררה ברגע אחד הר שרבץ על הלב, התבטא במראה שנגלה לאדם אשר הקיץ משינה וראה מול חלונו עץ אגס העומד במלוא פריחתו. בהעדר נוכחות של ''אני'' מסוים, אנו מניחים בצדק, ש''מספר'' חיצוני וכל-יודע, שאיננו נוכח כדמות ב''סיפור'' המסופר בשיר, מתייחס בו למצב אוניברסלי: כל אדם שיפתח באביב חלון ויופתע לראות עץ אגס במלוא פריחתו, ישתחרר בו במקום מכל מועקה המכבידה על לבו.

הבנתנו היתה לחלוטין שונה לוא היה הבית הראשון מתנסח באופן הבא: הקצתי משינה וראיתי מול חלוני עץ אגס מלבלב, ובין רגע ההר זה רבץ על לבי התפורר ואינו. בניסוח זה מנכיח ה''אני'' את עצמו ארבע פעמים במשפט ומצמצם על-ידי כך את משמעותו האוניברסלית של האירוע. על השימוש בתחבולה רֶטוֹרית זו, כדי לעקוף את הצורך לחזור באופן נרקיסיסטי על המילה ''אני'', אם בנפרד ואם בהטיה של פּוֹעַל או שֵׁם, חזרה רחל גם בתחילת הבית השני, המנכיח לפתע ''אני'' וגם ''נמען'' ומהפך על-ידי כך את הבנת הבית הראשון.

פתיחת הבית הזה במילים ''הן תבין'' חושפת כי השיר נאמר מפי אישה והיא מפנה את דבריה לנמען גברי. הפנייה אליו בבית הזה מאלצת אותנו לתקן את הפירוש שייחסנו לתוכן הבית הראשון. הן בקריאת הבית הראשון הנחנו שתוכנו ממוען אל כולם, אל כל אדם, ואומר לכולנו, שפריחת עץ אגס באביב משפיעה עלינו כל כך לטובה עד שיש בכוחה לפורר מועקה במשקל של הר. כעת, אחרי שעברנו לנאמר בבית השני, אנו מבינים כי טעינו, משום שהבית הראשון היה למעשה חלק מנימוקה של אישה המסבירה – ולפי שעה אין אנו יודעים אם לעצמה או לגבר שאל הבנתו היא פונה – מדוע הפסיקה להתאבל עליו באביב, אחרי שנטש אותה בסתיו.

מאחר שבין הסתיו לאביב היתה בטבע עונת החורף, רשאים אנו לשאול: האם התמשך אבלה של האישה על אהוב לבה רק בחודשים שבהן הפריד החורף בין עונת הסתיו לעונת האביב, ורק בחודשים ספורים אלה הסתגרה בדירתה עם חלונות מוגפים? לוא נצמדנו למובן המילוני של המילה ''חורף'' היינו נאלצים להשיב על שאלה זו בחיוב, אך מאחר שכבר למדנו להיזהר בהבנת מילים המופיעות בשיר, פן נעשה בהן שימוש מושאל, אנו מגייסים את ההרגל הנפוץ בדיבור להשתמש בעונות השנה כדי לציין עונות רגשיות – תקופות בחיים. ואכן, בשימוש מושאל מנוצלות עונות שנה לציין פרקי זמן שאינן כבולים לזמן מוגדר, ובוודאי לא לחודשים של כל עונה בטבע. באופן זה רווח השימוש בעונות השנה כמילות קוֹד המציינות תקופות בחיים. ולכך אנו מתכוונים כאשר אנו מדברים על ''אביב החיים'' ועל ''סתיו החיים'', ועל הפרש שנים ניכר בין זוג אוהבים כקשר בין מי שנמצא ב''אביב'' חייו למי שנמצא ב''חורף'' חייו.

מאחר שהוספנו לשתי העונות המוזכרות בשיר – האביב והסתיו – את עונת החורף, שלא הוזכרה בו במפורש, וגם שוכנענו כי השימוש בעונות אלה הוא במשמעות מושאלת, אנו יכולים לספר את ''הסיפור'' המסופר בשיר בשלמותו בעזרת שלוש העונות. לפנינו סיפור אהבה שתחילתו ב''אביב'' הקודם, שבו התאהבה האישה הדוברת בשיר בגבר. המשכו ב''סתיו'' כאשר נטש אותה האהוב ונפרד ממנה. אחרי שננטשה הסתגרה בדירתה ושקעה באבל שהתמשך ''חורף''. ובהגיע ''האביב'' הנוכחי החליטה להפסיק להתאבל על האהוב שנטש אותה, פתחה את החלון וחידשה את הקשר שלה עם החוץ.

המשפט בהמשך השורה הראשונה בבית זה – ''לא יוכל האדם באבלו התעקש – מוסיף פרט חשוב על תקופת הסגירות הרגשית שהאישה גזרה על עצמה אחרי שאהוב-לבה נטש אותה. ממשפט זה משתמע שהיו שני שלבים באֵבל שלה. תחילה, סמוך לפרידה ב''סתיו'' וגם ברוב ה''חורף'' שהצטרף אליו תאמה האבֵלות להרגשתה והיא הסתגרה מבחירה בדירתה מוגפת החלונות. אך בשלהי ה''חורף'' כבר לא הרגישה את האובדן, לא את חסרונו של האהוב ולא את העלבון של ההינטשות שספגה ממנו, והיה עליה להתעקש כדי להמשיך בהסתגרות הזו, שמנעה מגברים אחרים לפגוש אותה ולרקום יחסי אהבה איתה. הנה קיבלנו הסבר ל''הר'' שרבץ על ה''לב'', שעליו סיפרה לנו האישה בבית הראשון של השיר. מי שמקיים אֵבל כפולחן וכופה אותו על נפשו, חש מועקה במשקל של הר. ולכן די היה במראה עץ אגס מלבלב כדי לפורר ברגע את ה''הר'' הזה מעל ליבה.

אלא שמזימת האביב לא היתה מצליחה במידה כזו, אלמלא התעוררה האישה משינה ופתחה את החלון שהיה מוגף. אי-אפשר לכפות אֵבל נצחי על לבנו. גם להחלטה להתאבל על אהבה שנקטעה באִיבה אפשר להיצמד כל עוד הרגשת הלב עומדת מאחוריה, אך מרגע שצריך להתעקש כדי לקיים אֵבל, הנטל שלו כה מעיק עד שבעל ההחלטה עצמו מתמרד נגדו. ובוקר אחד הוא מתעורר משינה, פותח את החלון ומגלה להפתעתו שהחיים נמשכים וגם עץ האגס מלבלב במלוא הדרו. ברגע זה גאלה את עצמה האישה הדוברת בשיר מאֵבל מאולץ שהפך לבלתי טבעי ולבלתי אנושי. וגם כאן כדאי לקורא להפיק את הקריאה בקול כדי לזהות מיצלוֹל נוסף בשיר, הנוצר מהסמכת צליל האותיות השורקות ש'-ס'-ז' במשפט הבא: ''לא יוכל האדם באבלו התעקש על פרחו האחד שכמש בנשיבת הסתו האכזר''. הפעם מחקים הצלילים את נשיבת הרוח בסתיו.


נפלאות הלשון הפיגורטיבית

בהשפעת פרטי הסיפור אשר נחשף בבית השני – סיפורה הספציפי והאישי של האשה הדוברת בשיר – אנו נאלצים להבין באופן שונה את מרבית המילים שקראנו בבית הראשון, מאחר שנעשה בהן שימוש מושאל. ה''אביב'' שיש לו יד במזימה איננו עונת שנה, אלא פרק זמן רגשי ובלתי מוגדר באורכו בחייה של האישה הדוברת בשיר. ה''שינה'' איננה מצב הנמנום השגרתי, אלא תקופת הסתגרות רגשית מפני אהבה חדשה. ה''חלון'' איננו פתח קבוע בקיר דירה, אלא אמצעי לקיום קשר עם העולם החיצוני. ו''עץ האגס'' איננו כאן רק עץ בפריחתו, אלא גם האפשרויות הרבות להכיר גברים חדשים ולהתאהב באחד מהם.

אכן, טעינו אם חשבנו שהשיר פשוט, רק משום שמובנן המילוני של המילים היה ידוע לנו. מאחר שנעשה במילים האלה שימוש מושאל בשיר הזה – השימוש הפיגורטיבי – היה עלינו להתאמץ לא מעט כדי לפענח את משמעותן האמיתית.

בשלב הזה כבר בולטת האנלוגיה בין שני הבתים של השיר. החלון המופיע בשורה השנייה של הבית הראשון חוזר ומופיע בשורה האחרונה של הבית השני, אלא שבבית הראשון ייצג החלון את אפשרות הקשר לעולם החיצוני ואילו בבית השני הוא מופיע כמקום החיזור של הגבר אחרי האישה. פרחי עץ האגס המלבלב המופיעים בשורה השלישית של הבית הראשון כעדות לנוכחותו של האביב, חוזרים ומופיעים בבית השני כזֵר פרחים שנוהג הגבר המחזר להצטייד בו בהגיעו לכבוש את לבה של אישה. גם האדם מופיע בשני הבתים, אך בבית הראשון כאדם מתעורר מתקופת אבֵלות אשר משתחרר ממועקה במשקל של הר, כלומר: במצבו הנוכחי, ואילו בבית השני הוא מופיע במצבו הקודם – כאדם הכופה על עצמו אבֵלות על אהוב שנטש אותה זה מכבר. וגם האביב מופיע, כמובן, בשני הבתים. אלא שבבית הראשון הוא מואנש (מלשון: האנשה) בסלחנות הומוריסטית כמעורב במזימת הפיתוי של האישה, ואילו בבית השני הוא מואנש (מלשון: האנשה) כשדכן המציע לאישה זֵר פרחים מפייס – מועמדים רבים כדי שתבחר מביניהם את האהוב החדש שלה.

נותר לנו רק לתקן עובדה אחת בפירושו של השיר. על פי מילות הפתיחה של הבית השני ''הן תבין'' זיהינו שבבית הזה אשה פונה אל גבר. אך שגינו אם סברנו שהגבר הזה הוא הנמען לדבריה. אין לה קשר איתו, לא נותר בה שום רגש כלפיו וגם אין היא מרגישה צורך להצדיק את מעשיה בפניו. כאמור, הפעילה כאן רחל פעם נוספת תחבולה רטורית. למראית-עין פונה האישה אל הגבר שנטש אותה וכמו מצטדקת על כך שהפסיקה להתאבל עליו, אך למעשה היא מדברת אל נפשה ומשכנעת את עצמה שהחלטתה להיפתח בפני אהבה נוספת היא נכונה ומוצדקת.

בהיגיון היא מעמידה זה מול זה שני מצבים – זה שהיתה נתונה בו עד כה, כאשר התעקשה על זכר פרח אחד שכמש בסתיו, וזה שהחיים מציעים לה כעת: לבחור מזֵר פרחים רעננים המוגש לה בחיוך ובפיוס למו חלונה את הפרח האחד לאהבתה החדשה. ההיגיון אומר שעדיף להיענות לזֵר המורכב מפרחים החיים בהווה מאשר לבַכּוֹת פרח אחד שכמש זה מכבר.

ולסיום, אם כעת עדין נותר קורא שטרם קלט את המסקנה האופטימית שביטאה המשוררת רחל בשיר הזה, מוצע לו לשאול את עצמו את השאלה הבאה (ולאו-דווקא רק ביחס לאהבות שכמשו לו במהלך החיים): מהו הפרח הנובל האחד שמוצדק להתאבל עליו בעקשנות המכבידה על הלב כהר, בעוד החיים מגישים לו בפיוס ובחיוך זֵר פרחים ענקי למו חלונו כדי שיבחר מתוכו פרח חדש ומלא חִיוּת להמשך חייו?


  • מסה זו היא פרק נוסף מהסדרה ''טעימות משירת הנשים העברית''. הפרקים הקודמים של הסדרה עסקו בשיריהן של לאה גולדברג, זלדה, דליה רביקוביץ ויונה וולך – והם שמורים בדף הכותב של המחבר באתר זה.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי