פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מאוטופיה למיסטיקה (חלק א')
יוסף אורן (יום ראשון, 10/10/2010 שעה 14:00)


מאוטופיה למיסטיקה (חלק א')

יוסף אורן



אחרי שברומאנים ''נוצות'' ו''עת הזמיר'' ביטא חיים באר את אכזבתו מהאוטופיה – מיכולתו של רעיון רחוק-הגשמה כלשהו, בין חילוני-אוניברסלי (ב''נוצות'') ובין אמוני-לוקאלי (ב''עת הזמיר''), לגאול את האנושות ואת עם ישראל ממצוקותיהם – הוא מציע ברומאן ''אל מקום שהרוח הולך'' את עוגן ההצלה האחר לייאוש הקיומי שלנו ושל האנושות – המיסטיקה.

• • •

הרומאן החדש של חיים באר ''אל מקום שהרוח הולך'' (הוצאת עם עובד, ספריה לעם 2010, 452 עמ') נפתח במשפטים הבאים: בשבוע השני של ספטמבר 2008 אבדו לפתע פתאום עקבותיו של אדמו''ר בני-ברקי נודע בשערים. לאחר שעות של חיפושים קדחתניים מלאי חרדה התברר שהצדיק יצא בחשאי מביתו מלווה באיש סודו הנאמן. משפטים אלה יחד עם המובאה וההקדשה שהציב בפתחו מכוונים את הקורא לחשוב, כי מדובר בניסיון של המחבר לכתוב עלילה על-פי הדגם של ''מסעות בנימין השלישי'', יצירתו המפורסמת ביותר של ''הסבא'' של הספרות העברית החדש – שלום יעקב אברמוביץ', הנודע יותר בפסידונים הספרותי שלו – ''מנדלי מוכר ספרים''.

האין יציאתם בחשאי של אדמו''ר מק''ק בני-ברק עם ''איש סודו'' – ולא חשוב לאן בדעתם לצאת – מזכירה בכול את יציאתם הבהולה של בנימין, איש החלומות, וסנדריל ''האשה'', עוזרו הכנוע והמציאותי, מק''ק בטלון – עיירת הקבצנים והבטלנים טונוידיבקה? בשתי היצירות מסופר על צמד גברים היוצא-בורח מבית-הגידול שלו, אם משום ששניהם מאסו במחנק שבו ואם משום שנפשם חשקה בהרפתקה מסעירה. הדגם הבסיסי דומה כל-כך, עד שגם העובדה הנמסרת במשפטי הפתיחה של הרומאן, כי יציאת האדמו''ר ו''איש סודו'' התרחשה זה מקרוב, בספטמבר 2008, וגם העובדה הנחשפת בעמוד השלישי, שהשניים אשר יצאו בחשאי מבני-ברק ''בעיצומו של חודש אלול'' שמו פניהם אל טיבט, אינן מצליחות להשכיח מהקורא את הדמיון בין הרומאן של באר לבין הנובלה הפיקרסקית של ''הסבא''.

להיפך – פרטים אלה אפילו מושכים את הקורא בעבותות להתמיד בהשוואה בין שתי היצירות. ובצדק תוהה הקורא, לאיזו מטרה יוצא ''הצמד'' של חיים באר לטיבט, שבה אין לאדמו''רות מאוסטילה אפילו חסיד אחד? אין זאת, אלא שבאר הלך בעקבות ''הסבא'', ואם מנדלי כתב סאטירה על מיעוט ידיעותיהם ומוגבלות עולמם של היהודים בעיירות של תחום המושב, גם יצירתו של באר תתפתח בהמשך כסאטירה שתגחיך את האדמו''ר ואת ''איש סודו'' בהגיעם לטיבט, שבה יהיה עליהם להתמודד עם תרבות שהיא זרה להם לחלוטין, על-ידי חשיפת מוגבלות מושגיהם של חרדים מסוגם על ''העולם''.

למען הקיצור ייאמר, שבאר הציב בפתח הרומאן את הציטוט מ''ממסעות בנימין השלישי'' ובחר להקדיש את יצירתו ל''סבא'', לא כדי להבליט את הדמיון בין שתי היצירות, אלא כדי לחדד בקריצת עין אירונית את ההבדל בין מטרת המסע של צמד הגיבורים בעלילת הרומאן שלו למטרה שהגשים מנדלי בנובלה ''מסעות בנימין השלישי''. כלומר: באר גם לא שאף להגשים מטרה סאטירית כלשהי בסיפור המסע של צמד גיבוריו, האדמו''ר יעקב-יצחק הלוי הורוביץ מבני-ברק והיהלומן שמחה דנציגר מאנטוורפן.

זאת ועוד: הרומאן החדש של חיים באר שונה לחלוטין משני רומאנים קודמים שלו –''נוצות'' ו''עת הזמיר'' – שאכן היו סאטירות ואשר בהם הציג את הגיבורים כמטרה לחיצי הלעג שלו. וליתר דיוק: אחרי שבשני הרומאנים הללו ביטא באר את אכזבתו מן האוטופיה – מיכולתו של רעיון רחוק-הגשמה כלשהו, בין חילוני-אוניברסלי (ב''נוצות'') ובין אמוני-לוקאלי (ב''עת הזמיר''), לגאול את האנושות ואת עם ישראל ממצוקותיהם – הוא מציע ברומאן הנוכחי את עוגן ההצלה האחר לייאוש הקיומי שלנו ושל האנושות – המיסטיקה.


עלילה תלת-רבדית

כדי לבחון אם הצליח חיים באר להתמודד עם הנושא הקשה שבחר ליצירתו החדשה, נחוץ לדון בנפרד בשלושת רובדי-התוכן שקידם במקביל בעלילת הרומאן: שניים מהם ריאליסטיים, והשלישי – מיסטי (המונח מיסטיקה צץ שוב ושוב בטקסט במקומות המתאימים לכך, כגון: עמ' 261 ו-‏287). הרובד הריאליסטי הראשון מספר על המסע בטיבט – מסע המגיע בכל יום לאתר חדש ומזמן הפתעות לגיבורים בכל אחד מהם, הכל על-פי מסורת הסיפור הפיקרסקי. עליו נשען הרובד הריאליסטי הבא – הרומנס האֶרוֹטי שהתפתח בעשרת ימי המסע בין האדמו''ר לבין הזואולוגית הנאה, ד''ר סֶלֶנה ברנרד. ובמקביל – ובלי זיקה ממשית לשני הרבדים הרציונאליים הללו – מתפתח באופן עצמאי הרובד המיסטי. רובד זה מספר על האדמו''ר כעל צאצא המתייחס לשני צדיקים נודעים בחסידות, ''החוזה'' ו''היהודי'', שבמסע לטיבט מתייצב מול הגורל שנגזר עליו משמים.

יתר על כן: בשני הרבדים הריאליסטיים מעורבים כל המשתתפים במסע והם יודעים שמטרת האדמו''ר בו הוא למצוא יַק נדיר בין היַקים של טיבט – שור פרא וגדול-ממדים, שקרניו זהובות וגופו לבן כולו, פרט לראשו שעליו מתנוססים שלושה כתמים שחורים – בצורת קווים המתחברים ביניהם, כאילו היו אותיות בכתב כלשהו. כמו-כן מתפתחים שני הרבדים הריאליסטיים באופן ליניארי-כרונולוגי וכל המתרחש בהם מובן וגם מוסבר בסיבות הגיוניות ורציונאליות. ואם לעיניהם של המשתתפים האחרים במסע מתרחשים לאדמו''ר אירועים שאינם מתיישבים עם חוקיה של הממשות, אין להם הסבר בשני הרבדים הריאליסטיים, אלא ברובד המיסטי.

ומשתמע מכך, שהרובד המיסטי אינו תלוי-הסבר על-ידי שני הרבדים הריאליסטיים, ולכן גם מבחנו של הרומאן הזה איננו בהצלחתו של באר לשכנע את הקורא, כי המסופר בהם אפשרי על-פי חוקיה של הממשות המוכרת לו, אלא בהצלחתו לכונן מציאות מיסטית שהקורא, האמון על חשיבה רציונאלית, מסוגל להיפתח אליה ולהאמין באירועים הדרמטיים המתחוללת בה. ולכן שיפוטו של הרומאן מותנה בתשובה על השאלה הבאה: האם הצליח חיים באר בפרקי הרובד המיסטי להחיות בקורא מידת ענווה כלפי הרז והמופלא?


הרובד הפּיקַרֶסְקי

כאמור, אין דומה מסעם של האדמו''ר ושל ''איש סודו הנאמן'' למסע הגיבורים של ''הסבא'' מנדלי, כי זהו מסע שתוכנן היטב וצוייד בכל הדרוש להבטחת מירב הנוחות לשניהם ולשאר הצוות. שלומם מובטח על-ידי מדריך טיולים מנוסה מרמתו של אוסקר פלורין, שדאג לעוזרים מקומיים, לרכבים המתאימים לדרכים של טיבט, למזון כשר וליתר הצרכים של המסע. אוסקר גם צירף למסע ברגע האחרון את ד''ר סֶלֶנה ברנרד, אף שלא שיער שבנוסף לתפקיד שהועיד לה – להעשיר את השניים מידיעותיה על היַקים של טיבט – תוסיף מתח ארוטי לחבורת הגברים ותבחר להעניק מחסדיה דווקא לאדמו''ר מביניהם.

אלמלא הצליח חיים באר לרתום היטב את הרובד הריאליסטי הזה לשני הרבדים האחרים, ובכך להצדיק את היקפו ואת ריבוי הפרטים הגיאוגרפיים והפולקלוריים שמופיעים בו, אפשר היה להכתירו – לוא הופרד משני הרבדים האחרים – כמדריך בְּאֵר לטיבט. אך מאחר שהשכיל באר להפוך את הרובד הזה למשרתם של שני הרבדים האחרים, החשובים ממנו, הוא ממלא ברומאן הזה את התפקיד שהועיד לו המחבר – לשמש בסיס ארצי-גשמי לרוחו של האדמו''ר ההולכת אל מקום שנפשו עורגת אליו – להתייצב מול גורלו המיוחד ובכך לפתור את החידה שלא הניחה לו בכל שנות האדמו''רות שלו.

פרקי הרובד הזה אינם הופכים ל''מדריך באר לטיבט'' משום שהם לא ממקדים את ההתעניינות לא בתחנות שבהן עובר המסע וגם לא בפולחן המתקיים בהן, אלא בדמויות הבלתי-שגרתיות שהאדמו''ר פוגש בהן ואשר כל אחת מהן מכינה אותו ומקרבת אותו למפגש עם גורלו. ובזכות הפגישות עם הדמויות הללו, גם אי-אפשר להפריד את פרקי הרובד הזה מפרקי הרובד המיסטי.

בבייג'ין, בירת סין, שהיתה תחנתו הראשונה, נפגש האדמו''ר ב''מכון הזואולוגי'' עם פרופ' שוּנְג-לי, חבר האקדמיה הסינית למדעים. מפיו שמע על חוקר רוסי בשם פַּזְ'ואלסקי שראה יַק זהוב וגם אגדות מקומיות עתיקות על אירועים מיסטיים הקשורים ביק הנדיר הזה. בסיום הפגישה הזו גם זכה לקבל מידי הפרופ' רישום של ''היק הקדוש'' הנדיר הזה, הזהה בפרטיו לשור שראה בחלומות שחלם בבני-ברק (55-46).

הפגישה החשובה הבאה התקיימה במנזר סֶה-רָה. שם פגש האדמו''ר את ריטה גֶשֶה – נזיר עיוור ובן 100 שחוכמתו שונה מזו של איש המדע. עם הנזיר הזה ניהל שיחה תמציתית במסורת הזֶן (211) וקיבל סיוע להמשך התחקותו אחרי ''היק הקדוש''. בתחנה הבאה, במנזר ''צוק הטוהר'' בטְרֶה-יֶרְפָּה התיר להם הנזיר להעתיק את מפת המקומות שבהם מצויים עדרי יקים חופשיים בטיבט (247) וגם היפנה אותם לתחנה הבאה והחשובה מכולן במסעו של האדמו''ר – למנזר ברְטינג השוכן בתוך יער ערערים עתיק יומין. שם, בתחנה הרביעית במסעו, יפגוש האדמו''ר את הנזירה הזקנה דאווה אַנְמוּ, שהיא טוּלְקוּ, כלומר גוף מקרין אור כְּנֵר ונובע מים כמעיין, המאכילה יקים בטבע במו ידיה (249). במקום הזה יגשים האדמו''ר את מטרת מסעו בטיבט, באירוע שיתואר בדיון על הרובד המיסטי ברומאן.


הרובד האֶרוֹטי

בעוד שהרובד המיסטי סותר את נטייתו הרציונאלית של הקורא להסתמך על חוקי הממשות המוכרת לו, סותר הרובד הארוטי את הדימוי שמחזיקים בו החילוניים על הדתיים בכלל ועל האדמו''רים בפרט. מטעם זה גייס באר בפרקי הרובד הזה – המספרים על יחסי האהבה שנרקמו בין האדמו''ר ובין סלנה, הזואולוגית הנאה – מקורות בהלכה, שמהם משתמע כי פרשיית אהבה כזו איננה אסורה מעיקרה. ולכן, אף שפרשת אהבה כזו איננה שכיחה ואף שבחוגי החרדים סולדים ממנה – רשאי היה האדמו''ר לקחת בה חלק בהסתר ולהתמסר לה בכל מאודו, בלי שמצפונו יציק לו.

מציטוטיו של באר מתברר, שחכמי ישראל בכל הדורות גילו יחס של כבוד לאשה ואף המשילו אליה את כנסת ישראל ואת התורה. על-פי השקפתם לא קיימת שום סתירה בין האהבה לאישה לבין ההתכוונות לטוהר מידות ולקדושה. בשם המגיד ממזריץ' מסר אחד מתלמידיו, שהאישה, ולא האיש, היא נזר הבריאה (35). בספר הקבלה הקדום ''אור הבהיר'' ''משולה האשה ללבנה'' ומזוהה ''עם הכבוד האלוהי''. ב''ספר הזוהר'' מייצגת האשה הנמשלת לירח את החוכמה האלוהית האין-סופית (161). וב''זוהר'' הקדוש גם נאמר שכל מי ששרוי עם אישה השכינה איננה נפרדת ממנו לעולם (320).

בשיחה מפורטת עם שמחה דנציגר, דחה האדמו''ר, שהוא גבר נשוי ואב לשלושה בנים, אחת לאחת את הביקורת של ''איש סודו הנאמן'' על יחסיו ההדוקים עם סלנה – הצעירה בעשרים שנה ממנו ואשר יהדותה מוטלת בספק. וכך השיב האדמו''ר לתהיותיו של שמחה דנציגר: מאחר שסלנה איננה אשת איש, לא תופס לגביה דין ''לא תנאף''. ואשר לחובתו כלפי אשתו הרבנית – מאחר שאין הם מקיימים מזה שנים יחסי אישוּת, מקלה ההלכה בעניין זה לגבר שאינו מוצא את פיתו בסלו, אלא במקום אחר. ואם מדובר בפנויה האיסורים רופפים עוד יותר (329).

ובינו לבין עצמו הרהר האדמו''ר, שהדימוי המוזכר במקורות ''וידי נטפו מור'' לאו-דווקא מתכוון לאהבת התורה, כפי שמבואר ב''ילקוט שמעוני'', אלא לאהבת גבר לאישה בעת מעשה האהבה (224). ובאוזני סלנה הצדיק האדמו''ר את היענותו לקשר האהבה ביניהם בהסבר, כי בעיניו ההיחלצות מכלא הגוף והמאמץ ”להגיע אל הגאולה הרוחנית'' היא גדלות נפש שגם שני הקדושים שהוא מתייחס אליהם, ''החוזה'' ו''היהודי'', שקדו עליה כל אחד בדרכו. ולו נדמה, שבחברתה הגשים אף הוא את ההישג הזה, כאשר נתן דרור לתשוקה שלו לאהוב אשה, אחרי שבמשך שנים הכניע בכל כוחותיו את התשוקה העצומה שחומרת בו מנעוריו לחיים שיש בהם אהבה (356).

אך גם אחרי כל המובאות האלה אין הרובד הארוטי מתיישב עם הרובד המיסטי, שאפילו הרובד הפיקרסקי התאחה איתו ביותר טבעיות. המעבר מקודש לחול ומבשר לרוח צורם גם לאחר שמכירים בעובדה, כי גם לאדמו''ר יש יצרים, כמו לכל אדם, וגם אחרי שמשתחררים מדימוי הנזירות שמייחסים לקדושתם של אדמו''רים. מבדיקת היצירה בשלמותה, מתברר כי אין בכוחם של ההסברים האלה לבטל את הסתירה בין פרקי הרובד הארוטי, המתארים את האהבה שפרחה בין האדמו''ר ל''שיקסע'', לפרקי הרובד המיסטי, המספרים על ההתמודדות של האדמו''ר כאדם עם הגורל שנגזר עליו.

וישנם נימוקים נוספים שמחשידים את עצם שילובה של סלנה בעלילת הרומאן. שני אנשים מעשיים ובכירים בחבורה היו אמורים מראש להרחיק אישה ממסעו של האדמו''ר. האחד הוא שמחה דנציגר, מעריצו מאנטוורפן של האדמו''ר ומממן המסע. מפאת כבודו של האדמו''ר הנערץ עליו, עצם צירופה של אשה למסע היה אמורה לעורר התנגדות עזה מצידו, עוד לפני שהתברר לו שמדובר ברווקה צעירה ויפה כמו סלנה. והשני הוא אוסקר פלורין, הגוי ההולנדי שתיכנן את המסע לכל פרטיו ועמד בראש הצוות. בשל בקיאותו במנהגי יהודים ובשל דאגתו להבטחת התנאים הנחוצים לקיומם על-ידי האדמו''ר ודנציגר, היה גם הוא אמור להימנע מצירוף אישה למסע של יהודים מרמתם הדתית.

גם מנקודת מבטה של סלנה אין פרשת האהבה הזו עם האדמו''ר מצטיירת כמשכנעת ביותר. היא נמשכה אליו משום שמצאה דמיון מפתיע בין פניו למראה פניו של הקדוש הפרובוסלבי באיקונה שהאומנת שלה הציבה בחדרה בהיותה ילדה (147). ולכן, על-פי החינוך שקיבלה בילדותה המוקדמת, היתה צריכה להירתע מקירבה אינטימית עם האדמו''ר, שהוצג באוזניה כקדוש ומנהיג עדה, ואשר מן הרגע הראשון הכירה בקדושתו. גם תעוזתה של סלנה כבר במפגש הטנדו הראשון שלה עם האדמו''ר – בהציעה לו נשיקה – זריזה יותר מכפי שתסריטאים בהוליווד מתירים לעצמם בסרטי אוהבים.

אך כאמור, סבירותו הנמוכה של הרובד הארוטי נובעת בעיקר מכך שהוא איננו מתיישב עם הרובד המיסטי. בשני הרבדים מצטיירת דמותו של האדמו''ר באופן שונה. פרשת אהבה פיקנטית כזו בין אדמו''ר מבני-ברק לבין ''שיקסע'' נאת-מראה מתאימה לעלילה המספרת על טיול קיץ הרצוף קלות-דעת ומתירנות מינית, אך איננה משתלבת ביצירה שהרובד העיקרי והחשוב בה הוא הרובד המיסטי. ולכן, גם אם חשב באר שדמותה של סלנה נחוצה בעלילת הרומאן – מוטב היה לצמצם את יחסיה עם האדמו''ר לתחום הרוחני ולוותר על שיתופה בסיפור-המעשה כתבלין ארוטי.


הרובד המיסטי

הבחירה באדמו''ר מבני-ברק לתפקיד הדמות המרכזית בעלילה היא ללא ספק ההפתעה המזומנת לקורא ברומאן הזה. אף שמילדות הועידו אותו לעמוד בעתיד בראש חסידות אוסטילה (265), התקשה האדמו''ר להכריע בין דרכם השונה של שני הצדיקים שייסדו את החסידות הזו (88-86). ומאחר שנשא את השם יעקב-יצחק, שהיה של שניהם, עמד מילדות במרכז המחלוקת בין הוריו על שם איזה יעקב-יצחק הוא נקרא, אם על שם ''החוזה'' – ייחוסו מצד אביו, או על שם ''היהודי'' – ייחוסו מצד אמו. ולכן ''נעו חייו כמטוטלת בין שני אבותיו הקדמונים, עתים נפשו נוטה לצדו של האחד ועתים לצדו של האחר'' (20).

מדובר בשני צדיקים נודעים מתולדות החסידות שדרכם היתה שונה. בעוד ש''החוזה'' ייעד את עצמו לחוכרים ורוכלים ומוזגים... בני-אדם קשי-יום הצמאים למופתים ופודים את נפשם בממון, הואשם ''היהודי'' באֶליטיזם – במתן תשומת-לב למיעוט הנבחרים מבין חסידיו, לבני עלייה ובעלי מדרגות גבוהות (79). ''המספר'' מזכיר שני מקורות, המספרים על ''החוזה'' ועל ''היהודי'' ועל התהפוכות ביחסים ביניהם, שכל קורא יכול להגיע אליהם. האחד, שגם האדמו''ר קרא בו בסתר בקיטונו, הוא כרך מכרכי ''באר החסידות'' – חיבורו הגדול על תולדות החסידות של אליעזר שטיינמן (אביהם של הסופרים דוד ונתן שחם). והשני, שסלנה קראה והביאה לידיעתו של האדמו''ר, הוא ספרו העלילתי של מרטין בובר ''גוג ומגוג''. באר בחר להמשיך בדרכו של בובר ושיבץ ביריעת הרומאן עשרות סיפורי חסידים. אלה שפעו מפיו של האדמו''ר בכל הזדמנות שנקרתה לו לספרם.

בקרב חסידי אוסטילה היתה נפוצה הידיעה, כי ''היהודי'' ורבים מצאצאיו הלכו לעולמם בהגיעם למ''ח שנים, בעוד ש''החוזה'' חי יותר שנים, אך סיימם בהתאבדות. לפיכך, כאשר מלאו לאדמו''ר 47 שנים, בשנת 2008, התלבט בשאלת גורלו – אם יקדים למות, בהגיעו לגיל שבו הסתיימו חייו של ''היהודי'', או שחייו יסתיימו כפי שהסתיימו חייו של ''החוזה''. מאחר שלא ידע להכריע בין דרכם בחסידות של שני אבותיו אלה, הקדיש רבות מהדרשות שהשמיע באוזני חסידיו באותה שנה לשני הצדיקים, ובהן דימה באופן ציורי את השניים לבעלי חיים מיתולוגיים, שרמזים לקיומם נותרו בפסוקים בודדים במזמורי תהילים ובאגדות אחדות של ספרות החכמים. את ''החוזה'' דימה ללוויתן ואת ''היהודי'' לשור הבר. בהמשך דרשתו הסביר האדמו''ר שהלוויתן ושור הבר הם בעצם שני מיני הצדיקים שבעולמנו. שור הבר הוא הצדיק שבגלוי, שעבודתו בגשמיות, ואילו הלוויתן הוא הצדיק שבכיסוי, שעבודתו ברוחניות. הצדיק שהוא בבחינת שור הבר כולו התלהבות ורשפי אש ורתיחת הדמים ולעומתו הצדיק שהוא לוויתן, כל מעשיו בקרירות הדמים ובנחת. ולבסוף קבע ששניהם צדיקים גדולים, צדיקים שבזכותם העולם קיים (100).

כמו כן ריתק האדמו''ר את הקהל בספרו להם, שבאחרית הימים לא יתנהל העולם על-פי תרי''ג המצוות, שיהודי חייב בהן בעולם הגשמי הנוכחי, אלא יתנהל בלעדיהן. ולכן, כל מה שהינו אסור יהיה מותר בבוא המשיח, כי כל המערכות יקרסו באחרית הימים, הן אלה המגבילות כעת את יחסי המין עם האישה (עקב נידה או גילוי עריות) והן אלה שמגבילות היום מזונות בלתי-כשרים. וגם מיני שעשועים שהיו אסורים, כמו אלה שמקיימים הגויים בזירות המשחק שלהם, יותרו אף הם, והצדיקים יתענגו על ההיאבקות בין שתי החיות הקדמוניות – שור הבר והלוויתן, שמבשרם תורכב הסעודה המובטחת להם בעולם הבא. בפרשנות ''האיפכא מסתברא'' הזו הסתמך האדמו''ר על דף במסכת ''ברכות'' בתלמוד, שבו תוארו חלומות של פריצות, הדומים למראות שהאדמו''ר ראה בנעוריו ובבחרותו בחוצות ניו-יורק ובבגרותו – בערוצי הפורנו שהזדמן לו לצפות בהם בבתי-המלון בחו''ל, כאשר נסע לבקר את חסידיו ולאסוף מהם תרומות לקיום חצרו בבני-ברק (95-89).




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי