פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_6179

(ראש השנה תשע''א) האזינו, השופר קורא לנו
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום רביעי, 08/09/2010 שעה 10:00)


(ראש השנה תשע''א) האזינו, השופר קורא לנו

נסים ישעיהו



היחס של האב לבנו נובע מאהבתו את בנו, וכך בדיוק גם יחסו של הקב''ה אלינו נובע מאהבתו אותנו. מישהו עלול לחשוב שאהבה טבעית זה מספיק, שאין צורך לטפח את האהבה ובודאי שמיותר לבטא אותה במעשים, אבל אין טעות גדולה מזו. כי האהבה משולה לאש (שיר השירים ח) אם לא מזינים אותה – היא נכבית
אחד הסימנים שנתן מורי ורבי הרב גינזבורג שליט''א לשמה של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה ולברכה, הוא ראשי התיבות ''תהא שנת עזר אלקי''. לא יצא לי לשאול אותו, אבל אני מניח שהתכוון לכך שבשנה זו נקבל סיוע מלמעלה שיעזור לנו לזהות את אותו עזר אלקי וכמובן גם להודות עליו. שהרי העזר האלקי קיים ומשפיע כל הזמן לכל הנבראים אז לכאורה אין יתרון מיוחד לשנת תשעא בכך שהיא תהא שנת עזר אלקי. לעומת זאת, זיהוי העזר האלקי וההודאה עליו זה עניין אחר לגמרי, נעלה באין ערוך מעצם הידיעה העובדתית שיש עזר כזה. כי המודעות לעזר האלקי וההודאה עליו, הם המאמתים אצלנו בנפש את הקשר העצמי שלנו עם הרבונו של עולם ובכך מונעים את הסתרת הפנים עליה קראנו בשבת שעברה וביארנו מעט ברשימה לאותה שבת.

אכן, גם אם אין אנו מודעים לכך ואפילו אם מתוך חוסר מודעות מזלזלים בעזר האלקי – העובדה היא שכולנו זקוקים לאותו סיוע מלמעלה בכל צעד שאנחנו עושים או לא עושים במהלך חיינו. וכבר עמדו על כך חז''ל בהקשרים שונים באמרם (יומא כ''ב/ב; בבא קמא כ'/ב) כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. בתרגום מילולי – כמה לא חש ולא מרגיש אדם שרבונו מסייע לו. אנחנו מתנהלים בשגרה היומיומית לטוב ולמוטב ונדמה לנו שכל מה שקורה או לא קורה לנו, זה ממנהגו של עולם. בכלל לא שמים לב לסיוע שמקבלים מלמעלה על כל צעד ושעל. ועד כדי כך שאפילו אירועים שהם או תוצאותיהם נתפסים אצלנו כנס, אינם מעוררים אותנו להתבונן ולהודות לקב''ה שעשה לנו את הנס.

כאמור, במרבית האירועים שאנחנו חווים אנחנו לא טורחים להתבונן יותר מדי. נסחפים אחר השגרה ולא מקדישים זמן להתבוננות. לכן, כמאמר חז''ל הנ''ל, לא מזהים נסים שהקב''ה עושה לנו וממילא לא מודים עליהם. זה אמנם לא בסדר, כפי שנראה לקמן בע''ה, אבל זה ניתן להבנה ולסליחה. אבל כאשר פעמיים ושלוש אנחנו חווים מאורע שאפילו אצלנו הוא מתפרש כנס ולמרות זאת ממשיכים בשגרה בלי לטרוח להודות לו – בהחלט יתכן שבפעם הבאה לא יהיה נס. כי העדר ההודאה נובע מהסתר פנים, שפירושו איבוד קשר העין עם הזולת. כלומר, אני לא רואה את נוכחות ה' בסביבה המיידית. וגם אם רואה – לא טורח לוודא שהנוכחות הזאת מתייחסת אלי. כמו תינוק העוזב את ידו של אביו ברחוב והולך אחר המראות המושכים את לבו.

הוא מניח שאבא נשאר קרוב ומשגיח עליו, אבל אינו טורח לוודא זאת. בערך כך אנחנו מתייחסים לקב''ה, הוא הרי כאן בכל מקרה, הלא כתוב (ישעיהו ו'): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וגם (ירמיה כ''ג): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה', אז על מה יש לדאוג?! הרי מה שצריך לקרות – זה מה שיקרה, בין לטוב ובין למוטב, אז מה כבר משנה מה אעשה או לא אעשה? לא נאריך לדון בסגנון חשיבה זה ולא נשחית מלים להוכיח כי הוא מלא סתירות פנימיות, שהרי ענייננו הוא התבוננות בחיוב ולא בהפכו. והחיוב הוא שאנחנו קרויים בנים לקב''ה (דברים י''ד): בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וכאותו תינוק הזקוק להשגחה צמודה של אביו ואמו, כך אנחנו ביחס לקב''ה, תינוקות הזקוקים להשגחתו המתמדת.

אלא שהעובדה היא שכמו אותו תינוק דלעיל, אנחנו נוטים להרפות מאחיזתנו בקב''ה ולצעוד לבד בדרכי החיים. הוא ממשיך להשגיח עלינו – כמו אותו אב שהבחין בהתרחקות בנו הקט, עוקב אחריו מרחוק ומתערב ברגע הנכון כדי להציל אותו מסכנה מזדמנת – כך הקב''ה, מציל אותנו שוב ושוב מהשטויות של עצמנו. אלא שהתיחסות זו היא חד צדדית וזה לא מספיק, צריכים הדדיות. מפעם לפעם הבן הקטן צריך להפגין כלפי אביו את תלותו בו, את אי יכולתו להסתדר בלעדיו. כך הוא יעורר באב את הרצון הפנימי להמשיך לשמור עליו ולדאוג לכל מחסורו. שכן אחרת, אם הבן ימשיך ללכת אחר מראות מפתים בלא לבדוק אם זה בסדר מבחינת האבא, אם ימשיך להתייחס אל נוכחותו של אביו כאל משהו מובן מאליו, האבא עלול להחליט להניח לו לנפשו. ואם ייפגע – שילמד לקח להבא.

כמובן, היחס של האב לבנו נובע מאהבתו את בנו, וכך בדיוק גם יחסו של הקב''ה אלינו נובע מאהבתו אותנו. אלא שכנ''ל, אהבה אינה יכולה להישאר חד צדדית, האב אוהב את בנו והבן אוהב את אביו, זה בטבע. מישהו עלול לחשוב שאהבה טבעית זה מספיק, שאין צורך לטפח את האהבה ובודאי שמיותר לבטא אותה במעשים, אבל אין טעות גדולה מזו. כי האהבה משולה לאש (שיר השירים ח) אם לא מזינים אותה – היא נכבית.

לעורר ולחשוף את האהבה המסותרת

כאמור, הבן אינו צריך לעמול על טיפוח אהבתו לאביו כי הוא אוהב אותו. נקודה. כי באמת בגשמיות, כאשר חיים בגלוי עם מושא האהבה – לכאורה אין צורך בהשקעה מיוחדת כדי לחוות את האהבה. אבל האהבה כלפי האבא שבשמים, זה עניין מסובך באין ערוך, כי יש כל כך הרבה עניינים, אהבות זרות המסיחות את הדעת מאהבת ה'. כמו הבן הקטן במשל, שעוזב את ידו של אביו והולך אחר מראות מפתים – כך אנחנו, נסחפים אחר פיתויי העולם הזה, אוהבים כל מיני הנאות שהוא מציע לנו ושוכחים להעיף מבט לאחור, לראות אם האבא עדיין עמנו, אם הוא עדיין אוהב אותנו ומשגיח עלינו. וזה לא שהפסקנו לאהוב אותו חלילה, זה רק שבאופן זמני לגמרי התמכרנו לאהבה אחרת. מה גם שנדמה לנו כי אין סתירה בין האהבות, אז למה לא? מה כבר קרה?!

במשל של הילד עם אביו, זה שהילד לא רק התרחק מאביו בהיסח הדעת של ילד, הוא גם התחבר למישהו זר, שאם נשתמש בלשון המעטה – דרכו שונה עד הפוכה מזו של אביו. למרות האכזבה הטבעית של האבא, הוא לא מפסיק לאהוב אותו בגלל זה. גם הבן לא הפסיק לאהוב את האבא (עדיין). אלא שלאורך זמן – התוצאות ליחסים של האב עם בנו ברורות. התרחקות נמשכת עד כדי ניתוק הקשר ר''ל. כדי למנוע זאת יש לטפח הדדית את הקשר העצמי שביניהם על בסיס יומיומי. למנוע אפילו התחלה של התרחקות. כי יודעים איפה זה מתחיל אבל אף פעם לא יודעים היכן זה מסתיים. אלא שטיפוח כזה, יומיומי, גם אם מתאמצים להתמיד בו – לא תמיד מצליחים לבצע אותו בשלמות. כי כנ''ל, יש יותר מדי פיתויים המסיחים את הדעת ומטים לכיוונים בלתי רצויים.

אז כדי לבלום את ההיסחפות הזאת, אחת לתקופה נפגשים במטרה לערוך בדק בית יסודי במערכת היחסים ההדדית. מחדשים את המחויבות ההדדית ובכך מקבלים כוחות מחודשים להתגבר על פיתויים לסטות מן הנתיב הרצוי. זהו עניינו של ראש השנה וזה, בין היתר, מה שאומר לנו השופר. לפני כשלוש שנים (לראש השנה תשסח) הסברנו שלקולו של השופר יש הסגולה לעורר את הרגשות הכי נעלמים שטמונים בלב היהודי, והרגש הכי נעלם שם זו האהבה הבלתי מוגבלת לבורא יתברך. אז נכון שאנחנו מתרגשים בזמן ששומעים את קול השופר ואחר כך זה עובר לנו כי אנחנו פוחדים לזרום עם המסר שהוא מעביר לנו, אבל צריכים לדעת שזהו העניין בראש השנה, לשוב אל ה' מאהבה, לעורר בלבנו את האהבה אליו מתוך התבוננות באהבתו אלינו, אהבה המתבטאת בהשגחתו התמידית עלינו ובהצלתנו הנסית מכל מיני פגעים רעים.

והתשובה הזאת אינה מהלך חד פעמי. שעל כן אנחנו חוגגים ראש השנה בכל שנה מחדש ובמדרגה נעלית יותר מזו של השנה שעברה. כי כמו שאין גבול לאהבת ה' אותנו, כך אסור שתהיה הגבלה לאהבתנו אותו. נכון שהגוף והנטיות הטבעיות מושכים אותנו לכל מיני עניינים שרובם מרחיקים אותנו מה' יתברך, אבל נכון גם שככל שנתמיד ונעמיק בהתבוננות הנ''ל, כך נזכה לחוות יותר ויותר לעומק את אהבת ה' ואולי נזכה אפילו להגיע למדרגה בה ענייני העולם הזה משועבדים לחלוטין לעבודת ה' שלנו. כלומר, שכל מה שנעשה או לא נעשה, יתבסס אך ורק על אהבת ה' שלנו. שלא נעשה שום דבר הנוגד אהבה זו.

ההתבוננות הזאת היא גם התוכן של פרשת האזינו, שאותה קוראים למחרת ראש השנה והיא אמורה ללוות אותנו מכאן ואילך. ולאמיתו של דבר, זהו עניין התשובה, לשוב אל ה', לחדש בלבנו את האהבה אליו. כי המלה תשובה מורכבת מחמש אותיות שכל אחת מהן רומזת לפסוק המהווה שלב בדרך התשובה:
ת - תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. זה בערך מה שהסברנו עד כאן, תמימות זו שלמות, שכל מהלך החיים יתאים לרצון ה'.
ש - שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד. זו הדרך לקיים את ההוראה שבפסוק הראשון. כאשר ה' נמצא במודעות שלי תמיד – אני יכול להיות תמים עמו. וגם להיפך, ככל שאהיה תמים עמו, כך אזהה את נוכחותו בכל עת.
ו - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. זהו המבחן האמיתי לאהבת ה'. כי מי שאוהב באמת את ה', אוהב את מי שהוא אוהב, את בניו היקרים.
ב - בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ. שבענייני היומיום שלי אזהה את השגחת ה' עלי.
ה - הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ. זהו מבחנה של הצניעות, להיות מול ה' תמיד. שאז, אין מקום לגאוה או להתנשאות מכל סוג שהוא על הזולת או בכלל.
ובכך זוכים לשנה טובה ומתוקה בגאולה האמיתית והשלמה, שאז יהיה טוב לכולם בטוב הנראה והנגלה.

לא רק בארץ ישראל ולא רק ליהודים. גם לכל האחרים יהיה טוב.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.







מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.