פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
גיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (א')
יוסף אורן (שבת, 24/07/2010 שעה 15:00)


גיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (א')

יוסף אורן



הרומאן החדש של סמי ברדוגו – ''זה הדברים'' (הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה 2010, 322 עמ') – נפתח במשפט הבא: עוד בחייה אני מחכה למותה. משפט צעקני כזה הוא מסוג משפטי הפתיחה שסופר מנוסה היה נמנע ממנו, כי בולט בו מדי המאמץ של הכותב לפתות את הקורא להמשיך בקריאה. יתר על כן: הקורא אינו יכול לקבוע על-פי משפט זה, לאן יתפתח סיפור-המעשה בהמשך – אם כסיפור מלודרמטי על מותה הטבעי המתקרב של האשה, או כסיפור פשע על חיסולה, כי לא ברור אם באומרו ''מחכה'', התכוון האלמוני שאמר את המשפט לבטא את ההשלמה שלו עם העובדה המצערת שנותר לו רק להמתין למותה של מישהי, או שכוונתו היתה לבטא את העובדה שהוא מצפה למותה של האשה שעליה הוא מדבר.

משפט הפתיחה הזה הופך למטריד יותר ואפילו למצמרר כאשר מיד בהמשך מתברר, שהמשפט הזה נאמר על ידי בן שהוציא את אמו המבוגרת מבית האבות, הסיע אותה במכוניתו לישוב קטן ונידח בדרום הארץ והסתגר איתה בבית נטוש הממוקם בשוליו. אלמלא הציב ברדוגו משפט זה בפתח הרומאן לא היה נאלץ לחזור על תוכנו בשלבים אחרים של העלילה, כדי לשכך את צעקנותו ולהפריך את נזקו. לעומת זאת – אילו הציב את המשפט הזה כעבור פרקים אחדים, אחרי פירוט כעסיו של הבן על אמו, היה המשפט חושף לקורא את מניעי מעשיו בהווה והיה מתפרש כמשפט המבטא את יחסו האמביוולנטי כלפי אמו, גם כואב את מצבה הבריאותי הרעוע, המקרב אותה אל מותה, וגם מייחל שתתאדה לחלוטין מתמונת-חייו.

ולעצם העניין – לא רק שעלילת הרומאן אינה מתפתחת בהמשך לא כסיפור מלודרמטי וגם לא כסיפור פשע, אלא פונה לכיוון סותר למשפט הפתיחה ומתבררת כסיפור חברתי-פסיכולוגי. ובכיוון הזה היא מתארת כיצד משתנה יחסו המורכב והחצוי של הבן כלפי אמו, השלילי בעיקרו, ליחס של אמפתיה וקירבה אליה. הפיוס עם אמו מתבטא בהחלטתו של הבן, כי מאחר שבערוב ימיה מתבקש מותה של אמו החולנית והמבוגרת (150), עליו להיות עדיין איתה, ממתין למותה (94) ומכין את מותה (149). ואכן, לא רק שבסיום העלילה הוא שוהה ליד מיטתה, אלא עוד קודם לכן האזין בקשב רב לסיפור-חייה, משום שהבין מהגילויים שבו, כי אולי לא תהיה לו הזדמנות נוספת לזכך את רגשותיו מהטענות ומהאישומים שאגר בחובו כלפיה.


שני מספרים

לוא ויתר ברדוגו על המשפט הראשון ואילו פתח את העלילה במשפט השני, הפחות דרמטי, אך המתאים מקודמו לפתוח פרק ראשון, האמור להיות פרק אכספוזיציה, היה הקורא מזהה ביתר קלות את התבנית המעניינת שבחר לעלילתו הקאמרית של הרומאן, שבזירתו פועלות רק שתי נפשות. בהגדרות המקובלות בתורת הספרות נהוג לזהות את התבנית הזו כ''סיפור מסגרת'' – עלילה המצורפת משני סיפורים. הסיפור המסגרתי הוא תמיד משני בחשיבותו, כי הוא מגדיר את המקום, הזמן והנסיבות שבהן מתבצע הסיפור הראשי – הסיפור הפנימי שבתוך המסגרת, שבאמצעותו מרתק ''המספר'' את הנוכחים האחרים במעמד הזה.

הפרק הראשון ברומאן ''זה הדברים'' הוא אכן פרק אכספוזיציה מובהק, כי הוא מתאר את המעמד והתנאים שבהם מתרחשת הפעולה האפית, פעולת הסיפר, וגם מזהה מי משתי הדמויות תספר את הסיפור הראשי. ברומאן הזה תהיה זו האם המבוגרת והחולה, שרק כאן וכעת ובלחץ מעשיו של הבן נאותה לגלות לו לראשונה את סיפור חייה ולחשוף לידיעתו את סודותיה הכמוסים – שעד כה הצפינה ממנו ושהיה בדעתה לשאתם עימה לקברה – ובכללם הסוד על נסיבות לידתו.

על מעמדו הראשי של הסיפור הפנימי, סיפור-חייה של האם, בעלילת הרומאן הזה מעיד שמו – ''זה הדברים''. זהו שם משובש באחד השיבושים הטיפוסיים לעברית שבפי האם, כי בולטת בו אי-ההתאמה במספר בין מילת הזיקה ''זה'', שנועדה ליחיד, לבין המילה ''הדברים'', שהיא בריבוי. בעברית תקנית היה ראוי להצמיד למילה ''הדברים'' את מילת הזיקה ''אלה''. אך באמצעות הצבת הכותרת המשובשת על עטיפת הספר הבליט ברדוגו, שהסיפור שבתוך המסגרת – סיפורה של האם, חשוב יותר מהסיפור המסגרתי – שהבן הוא מספרו. כמו-כן, יתבהר עד מהרה לקורא, שבאומרה ''דברים'' אין האם מתכוונת ל''חפצים'', כפי שאפשר היה להניח, אלא ל''עובדות'' מחייה, שאותן היא חושפת לראשונה לבן, שבמשך שנים נהג להתנשא עליה בהשכלתו ובהבנת מצבם בחברה הישראלית. ולכן לא רק הבן יצטרך להתמודד עם העובדות שאמו תחשוף לו, אלא גם הקורא יצטרך לעקוב אחרי השינוי ביחסו של הבן לאמו בהשפעת העובדות הללו.

למען האמת, השיבוש איננו מצטמצם ברומאן הזה של ברדוגו רק בכותרתו. הטקסט כולו מסוגנן בעברית משובשת וקשה להבנה כדי לאפיין את מוצאם האתני של צמד גיבוריו – אשה מבוגרת, שעלתה לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה-‏50', ובנה, רווק כבן ארבעים, שאלמלא הרגיש שהוא משתייך ל''ישראל השנייה'', היה מוצדק להגדירו כ''צבר''.

יתר על כן: שני מרכיביו של ''סיפור המסגרת'' אינם מעמידים אתגר לשוני זהה לקורא. רק הסיפור הפנימי, סיפורה של האם, כתוב ממש בעברית המשובשת, המעידה על מוצאה מיהדות מרוקו, שבה דיברו בדיאלקט יהודי של הערבית המרוקאית, אשר בו שילבו מילים מהשפה הצרפתית שנקלטו אצל המקומיים בתקופה הקולוניאלית שבה שלטה צרפת במרוקו. ואילו העברית שבה מתבטא הבן בסיפור המסגרתי איננה משובשת, אלא קשה לפיענוח. הוא מנסח את מחשבותיו ואת רגשותיו באופן כה מפותל, דו-משמעי וחמקמק עד שהם נתפסים כ''משובשים'', בעוד שלמעשה מובנם מעורפל ובהרבה מקומות גם מצטייר כ''סתום''. שיבושי האם בעברית נובעים מקוצר שליטתה בשפה, שמקורה בהשלמה עם מיקומה בשוליים של הישראלִיוּת. אך העברית ''הסתומה'' של הבן מקורה בקוצר יכולתו להביא לבהירות את הגדרת זהותו ומצבו בחברה הישראלית.

הבחירה של ברדוגו בתבנית ''סיפור המסגרת'' היתה נכונה, אף שהיתה גם מסוכנת, כי היא הכתיבה חזרה על מבנה קבוע בכל הפרקים. בהשפעתה מתחיל הפרק במתרחש בין הבן ואמו בהווה, שהוא התוכן הקבוע של הסיפור המסגרתי, ועובר בהמשך לתוכנו של הסיפור הפנימי – לנתח נוסף מסיפור-חייה של האם בעשרים שנותיה הראשונות, כאשר עדיין היתה ''ילדה מטולטלת'' (98) ממשפחה למשפחה במרוקו.

ברדוגו עקף סכנה זו בשני פתרונות. האחד טבעי ומועיל – כאשר איפשר לבן, המכהן בסיפור המסגרתי כ''מספר'', להביא זיכרונות מחייו עם אמו ולהשמיע באמצעותם את הקובלנות והאישומים שצבר כלפיה. והפתרון השני המיותר והמאולץ – כאשר הסיט מדי פעם את סיפור המסגרת להתעניינותו של הבן בשכן, נגר בן-גילו וגברי ממנו במראהו. אלמלא התפתה לסטייה הזו היה מקיים בעוצמה רבה יותר את עלילת הרומאן כעלילה קאמרית (מעוטת דמויות) וקלסטרופובית (סגורה וחונקת).


ביוגרפיה של תלוש מזרחי

כאמור, לא בתום לב ולא מגעגועים לאמו יזם הבן את הוצאת אמו מבית האבות בנס-ציונה, אחרי ארבע שנים שבהן נמנע מביקור אצלה. בסיפור המסגרתי, שהוא אחראי לו, מפוזרות הערותיו על אמו, שבהן הוא לועג לה עקב היותה אנאלפביתית ומאוד לא בקיאה בעברית (150) – וגם מודה שקצה נפשו במוגבלות שלה, ב''צמצום האווילי הזה'' שהתרגלה אליו במשך שנים כשהעיניים שלה ראו רק שני צבעים, ולא ביקשה לדעת יסודות אחרים (10). בהערותיו הוא גם מאשים את אמו בכישלונות חייו. לכן, מותר לפקפק באמיתות הסברו, שהוציא אותה מבית האבות רק כדי ללמד אותה עברית, וכי לא מצא מקום מתאים יותר לממש יוזמה זו מהבית שהוא עזבו לפני כעשרים שנה ושהיא לא התגוררה בו בשבע השנים האחרונות.

להיפך – ארבעת האישומים שהוא מעלה נגד אמו מפריכים את טענתו שתיכנן הכול רק למענה, למען גופה, למען חייה (147) ומצדיקים לבדוק, אם לא מטינה, שהצטברה אצלו כלפי אמו לפני שנים, זימֵן אותה בהווה לבית הנטוש, כדי לנקום בה על מצבו חסר התקווה.

אמו חקוקה בזיכרונו כאישה לא אימהית (135), שבמקום לעודדו להתחרות עם ישראלים אחרים בגילו כשווה בין שווים, פיתחה אצלו נמיכות רוח והרגילה אותו להתנהג בכניעות בפניהם, כי האמינה שעליהם לתת ליישוב הזה סיכוי (117). בכך רופפה את אחיזתו בשורשיו המזרחיים והפקירה אותו לספוג את השפעת החינוך והערכים שקיבל במערכת החינוך הממלכתית.

הסתירה הזו בין ערכי הבית לערכים של בית-הספר בלבלה אותו: לא ידעתי במה להאמין כל שנותי הצעירות. איך בכלל היה אפשר להיאחז בחומרים של דיבור טרומי, חומרים חסרי הבחנות מדויקות ועטופים באיפוק החינוכי של המהגרת המסתגלת (162). משום כך היו לו בעיות חברתיות בביה''ס והשתלבותו בין הילדים הישראלים התעכבה. אמנם בגיל הגן ובבית-הספר היסודי היה עדיין שלם עם בטחונה, שעליו לקבל את הדרישות של מבנה בית-הספר הדו-קומתי... להיות מסתגל לאוצרות השכל ולהתמודדות הביניים (36). אך בתיכון האזורי כבר היה מודע היטב לעובדה שאינו מקובל בחברת בני גילו הצברים ושעתידו יהיה שונה מעתידם. אף שהרגיש בתיכון כאסיר, נכנע למשמעת החוקים והאיסורים... מפזר מבטים נכנעים לנְעוּרים ולמחנכים הקפדנים, כי נאחז עדיין באשליה שפרקי הלימוד יבטיחו לו סוג של תנופה, יסייעו לו להיות בן הארץ המתפתחת וישלבו אותו כשווה בין שווים בחברה (97).

באישום השני הוא טוען, כי בעטייה נכשלו מאמציו כבוגר להשתלב במרכז הישראלי, והוא נשאר כבול למזרחיותו השולית. אף שבזכות מראהו החיצוני ועורו הבהיר יכול היה להיחשב כאשכנזי (104), מנעה ממנו בנוכחותה החזקה בחייו ובשליטתה הסמכותית עליו להגשים את ההיטמעות בין הצברים הישראלים: היא היתה לי תמיד אשה חזקה מאוד... אשה כמעט לא-אירופאית... ולא תפסתי אז איזה מין ישראלית משונה היא האחת הזאת (274). לכן, לחינם הפך לחילוני בסיום השירות בצבא (162). הפרידה מבית הכנסת אמנם העניקה לו אז את האשליה, שנפטר מניגוני חזן מסתלסלים בעוצמה ומענגים קהל מזרחי וזכה ''לשחרור, לדרור הנפש'' (220), אך בהווה הוא יודע שרק איבד מנוחת שבת ושעת מרגוע משובבת נפש (221), כאשר נטש את בית הכנסת, אך נשאר כבול בעיני עצמו ובעיני הצברים למוצאו המזרחי. ולכן גם לוא סיים את לימודיו בסמינר למורים בירושלים, שמהם נאלץ לפרוש אחרי שגילו אצלו ''תעוקת לב'' ו''גרון חלש'', היה נשאר נטע זר בישראליות, כפי שהינו כעת, אחרי שנאלץ להסתפק בהכשרה אחרת תת-בינונית של כסף וידע, שבסיומה הגיע למשרתו כספרן זוטר בספרייה העירונית של חיפה (73).

חמור משני אישומיו הקודמים הוא האישום השלישי שלו נגד אמו: השתלבותו בחברה הישראלית נכשלה גם מסיבה נוספת – היא גידלה אותו ללא אב ולכן עוצבו חייו על-ידי חסך דמות-אב בתמונת עולמו. משום ש''בחרה להישאר אלמנה'' – בחירה שכפתה על שניהם לחיות חיים לא נכונים, דוחקים מאיתנו אנשים-מדברים ומסורת של בית ישראלי (117) – מוטטה אצלו את הביטחון העצמי ואת השאפתנות להגשים הצלחות. בכל שנות הילדות לא זכור לו שהיה לה איש מכל סוג שהוא. היא היתה אלמנה מסתדרת... שהבטיחה לי הגנה בלי גבר גדול שידבר אתי, בלי זיכרון או דמיון על אבא (35). ואף שרצה לשמוע ממנה זיכרון אמיתי של גבר מסוים (129), שתספר לו משהו על אביו, היא לא סיפקה לי חומר – מנעה ממנו מידע כלשהו על זהותו ועל גורלו. ומאחר שקיבע בהכרתו את מותו של כל אבא אפשרי (260) חיפש כל חייו דמות-אב מחוץ למשפחה של שניים(129) שהיתה לו בפועל.

שניים מצטיירים בעלילה כאבות שאימץ לעצמו. כנער בתיכון טיפח הערצה לאיש ישראלי אחד ממרכז הארץ, עיתונאי מוכר וקרא בקביעות את הטור שלו בעיתון של שבת, כי הרגיש שדעותיו מסוגלות לסייע למזרחי שמעורבב בחומרים לא טהורים להגשים את שאיפתו לברוח מחברת אמו המוגבלת ומהיישוב הקטן והרחוק ממרכז הארץ (148). קרוב לסיום שירותו בצבא, שירות שלא הגשים עבורו את ציפיותיו להרגיש את השותפות והחבֵרות עם שאר החיילים, קרא ידיעה קצרה על מותו מסרטן של העיתונאי שהעריץ והתפכח מהתוכניות הבזויות שרקם להיחלץ בעזרתו מחברת אמו, מביתה החונק ומהיישוב הנידח שבו התגוררו.

ואחרי שמצא משרה כספרן בספריה העירונית של חיפה, והוא כבר בשנות השלושים שלו, אימץ לעצמו לאב את נחום, מנהל הספריה. הוא מעריץ את קולו הנעים, הנינוח, ואת ''סגנונו המאופק'' (123). ולמען ''אישיותו הנבונה, הגברית'' ביצע במסירות כל מטלה שהטיל עליו (177). כה בטח בנחום, ששקל לגלות לו על קשריו האישיים עם נשים ועם גברים. והוא גם לא מעלים שנכסף לקרבתו: הגינותו של האיש הזה, נחום, יושר גופו, וגם קולו הנעים, ממשיכים לפזר לי נחמה שאני מבקש ליפול לתוכה (275).


והרביעי באישומיו נגד אמו מסכם את התוצאה הבלתי-נמנעת שאליה התגלגלו חייו: הגברים והנשים משתווים אצלי בגלל חינוך הבית שלה, שידע לעשות מְחיקה של ניגודי המינים (230, ההדגשה במקור). בעטייה צמח עם זהות מינית מבולבלת והפך לחסר-יכולת לקיים קשר אהבה אמיתי וקבוע לא עם נשים ולא עם גברים. תחילה הרגיש את המשיכה לגברים, אך בגלל המחיקה של ניגודי המינים גילה בהגיעו לחיפה, והוא כבר באמצע שנות השלושים בחייו, שהוא נמשך גם לנשים. ואף שעם אחת מהן, עם איילת, קיים קשר ממושך מהרגיל, המשיך במקביל ''לטפח חטאים זעירים'' בהסתר גם עם גברים (163). ולכן, כאשר נפסק הקשר שלו עם איילת לא התקשה להדק מחדש קשר עם גבר צעיר שהכיר אז – בנימין (בנו של העיתונאי, שאותו אימץ כנער לשמש לו כאבא). המשיכה לשני המינים כה הציקה לו עד שבשלב כלשהו חשב על התאבדות בקפיצה מבניין גבוה, אך זנח אחר-כך את הרעיון (151).

(המשך יבוא)




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי