פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מבט אפור / טור שבועי
אלכסנדר מאן (יום שני, 22/07/2002 שעה 22:14)


מבט אפור


אלכסנדר מאן






אומרים שלכל מדינה ישנו איזה אלמנט לא רציונלי, משהו שבמסגרתו מותר לאזרחים לבצע או לעולל דבר מסויים ללא כל ריסון של ממש, אשר אינו מקובל או נהוג במדינות אחרות. בארה''ב, לדוגמא, מעבר לזכויות חופש הביטוי המאפשרות הכחשת שואה, קיימת בעבור כל אזרח גם הזכות לרכוש כלי נשק במסגרת הזכות להגנה עצמית. הרבה אנשים טובים בארה''ב ניסו לעשות משהו כדי להגביל אפשרות איומה זו, לשווא. האחרון שניסה היה ביל קלינטון, שנחל גם הוא כשלונות צורבים בתחום זה.

מה שבארה''ב היא הזכות לרכוש כלי נשק ככל העולה על רוחך ללא נתינת כל דין וחשבון, הוא בגרמניה אי הגבלת המהירות על הכביש המהיר, המוכר בגרמניה ובעולם הגדול תחת השם 'אוטובאן' (Autobahn) בגלל נסיבות שונות. הראשונה, כמובן, גובלת בהיסטוריה העקובה מדם של בניית כבישים מהירים אלו; היו אלה אסירי מחנות הריכוז אשר הועבדו בפרך ותנאי עבודה תת אנושיים במסגרת בניית כבישים אלו במשך שנים, אשר גרמו למותם של אלפים מהם. המספר אינו ידוע, אך נאמד בחמש ספרות. כמו להוסיף חטא נוסף על היסטוריית בנייתם של כבישים מהירים אלו, נוספה כבר מראשית התהוותה של גרמניה החדשה והאחרת התקנה שהאוטובאן הגרמני לא יקבל כל הגבלת מהירות. במילים אחרות: כל אדם רשאי לנהוג במהירות שנראית בעיניו כרצויה, שפירושו של דבר הוא למעשה הפיכת כל הכבישים המהירים בגרמניה למסלול מרוצי מכוניות אחד גדול. הסופר ההולנדי המפורסם, קיס נוטבום (Cees Nooteboom) עמד כבר בספר שפירסם על התבוננותיו השונות בגרמניה על תופעה הזו, שנראתה לו כמלחמת הקיום והשרידות וכהוכחה הטובה ביותר לאינסטינקט הלחימה הטבעי הקיים בעם הגרמני. אני אמנם לא הייתי הולך רחוק כנוטבום, אך ברור שבדבר אחד הוא צדק: על האוטובאן הגרמני מתנהלת מלחמת קיום דרוויניסטית אכזרית ביותר, אשר בה כמות הסמ''ק ונפח המנוע מהווים נקודות חשובות בהערכת סיכויי ההשרדות השונים.

הכניסה לאוטובאן הגרמני משולה לכניסה אל הארנה הרומאית במיטבה; תוך מספר דקות מועט יחסית מגיע כל נהג למקסימום ביטוי יכולתו המהירותית. גם אם מהירות זאת עומדת על למעלה ממאתיים קמ''ש, קובע חוק הג'ונגל המסודר שלא משנה באיזה מהירות יתנועע: תמיד יהיה מישהו מהיר ממנו. תמיד. מכונית הגולף שברשותי מאפשרת לי לנוע בביטחה במהירות של כ- 170 קמ''ש, אך זוהי כמובן מהירות עלובה ומצחיקה; אני נעקף ללא הרף על ידי מכוניות משפחתיות שונות, שמדלגות על פניי באלגנטיות יתר. לפני כשנה וחצי שכרתי מכונית מהירה מדגם BMW לסוף שבוע שבמסגרתו הייתי חייב לנוע בזריזות להמבורג, ברלין, ומינכן. המכונית הגיעה למהירות של 240 קמ''ש ללא בעיות, אך נוכחתי בתדהמה לדעת שעדיין נעקפתי. נכון, כמות המכוניות שעקפה אותי אמנם ירדה בהתמדה, אך לומר שלא נעקפתי יהיה בחזקת שקר. פעם אחר פעם נעקפתי, במהירויות שעמדו ככל הנראה על 260 קמ''ש ואף יותר. מה מרגישים במהירות כה גדולה? כלום, למעשה, מעבר להרגשה הנעימה של אדרנלין המתפשט בבטחה בגופך.

נהגי האוטובאן ממושמעים ביותר: איש לא יסטה ממסלולו אף פעם ובשום מצב. סטייה שכזו עלולה להיות פסק דין מוות בעבור הנהג העוקף והנעקף גם יחד. המכוניות החדשות של היום מגיעות כמעט כולן, ללא הרבה יוצאי דופן, למהירויות שבין 180 ל- 200 קמ''ש. המאמץ בנסיעה שכזו אינו מורגש כלל, לפחות מבחינת המכונית, שאינה רועדת או מרקדת על הכביש. אחוז תאונות הדרכים הנמוך בגרמניה, אשר ככל הנראה אכן קשור לרמת המשמעת החזקה של הנהג הגרמני הממוצע, כמו שב ומוכיח פעם אחר פעם את אלו המצדדים במהירות הבלתי מוגבלת. כל נסיונות הגבלת המהירות בשנים האחרונות עלו בתוהו, כולל יוזמה פנים אירופאית שניסתה לחייב את גרמניה למהירות של 130 קמ''ש בלבד. הסיסמא של מצדדי אי הגבלת המהירות ''Freie Fahrt für freie Bürger'' (נהיגה חופשית בעבור אזרחים חופשיים) ממשיכה להיות על העליונה, וכך גם תמשיך להיות בעתיד. לובי תעשיית המכוניות בגרמניה הוא הלובי החזק ביותר באיחוד האירופאי.





במפגש החלפת מידע כללי בין נציגי רשויות מקומיות מגרמניה וישראל בתחומי אנרגיה ואיכות הסביבה בו נכחתי, דובר בין היתר על בעיה ישראלית מוכרת: כלבים וחתולים חסרי בית - ובמיוחד בעיית חתולי פחי הזבל בישראל. האורחים הישראלים ניסו לשווא להסביר למארחיהם הגרמנים שאכן קיימת בעייה מסוג זה בישראל, וכי אין הם מגזימים בתיאוריהם.
הגרמנים מצידם הוסיפו שבעיה זו אינה קיימת בגרמניה: אין בגרמניה חתולי פחי זבל, או בעלי חיים משוטטים, וחלילה לא בגלל שהם משמידים חיות חסרות בית. אין מצב כזה, טענו הגרמנים, היות שלכל החתולים ובעלי החיים בגרמניה ישנם בתים ובעלים, ועל כן התופעה אינה מוכרת. אין גם מצב שחיות ננטשות סתם ככה לאנחות, הוסיפו הגרמנים ביבושת, וסיפרו כי חיות שבעליהן אינם מעוניינים בהם יותר, מועברים ישירות לרשות אגודות צער בעלי החיים השונות בגרמניה.
הדיון המשיך והתנהל באווירה טובה ובעצלתיים, אך את הסיבה לכך שאין בעלי חיים משוטטים בגרמניה אך כן בישראל - לא הצליחו שני הצדדים להסביר לעצמם. מסתבר כי גם הנסיונות השונים להסביר זאת בתנאי מזג האוויר השונים אינם מספקים תשובה לשאלה זו. נקודה למחשבה.




תוכנית הילדים בגרמניה ''הערוץ עם העכבר'' היא מההפקות היקרות והפופולאריות ביותר של הערוץ הגרמני הראשון, אשר מיטב כותבי הרעיונות והתסריטים יושבים בה במגמה להעביר לילדים מכל טוב אפשרי. התוכנית עצמה אורכת כחצי שעה, ומביאה שירים, דיווחים על דברים שונים מאחורי הקלעים, והסברים כלליים כיצד מתפקדים דברים שונים באופן טכני. אני יושב לעיתים קרובות עם בני בן ה- 7 בהנאה גדולה וצופה בתוכניות אלו, וכך גם היה בתוכנית האחרונה, שם ביקר צוות התוכנית שתי צעירות מאיראן, שמצאו יחד עם הוריהן מקלט מדיני בגרמניה. הילדות סיפרו בהתחלה מדוע לא היה לכולם טוב באיראן, והמחישו אחר כך איזו דירה גדולה היתה להן באיראן, ואיך חיו שם באושר ועושר. לצורך הצגת הדירה יצאו מחברי התוכנית והילדות אל הגן הציבורי, כי רק שם היה ניתן להסביר ולהראות אילו חדרים גדולים היו להן במעונן המפואר באיראן.

הדיווח היה לאקוני וסיפר על בעיותיהן השונות של הילדות בחיי היום יום בגרמניה, למרות שכבר דיברו גרמנית מושלמת. במסגרת זו הוצג החדר הזמני במעון מבקשי המקלט המדיני, והילדות אמרו שחדר זה קטן ובלתי נוח. המצלמה שסיירה בחדר הראתה חדר גדול, מאוורר, שטוף שמש, אשר בו היו שתי מיטות בעבורן. ההורים נמצאים בחדר ליד, הסבירה אחת הילדות, וכבר דפקה על הדלת להציג את ההורים. ההורים חייכו בנימוס, ובהמשך התגלו כאנשים מאמינים ודתיים עד מאוד; בדקות הבאות קיבלו כל צופי התוכנית ערכת חינוך פוזיטיביסטית על דת האיסלאם, יופיה, התייחסותה הנכונה והחיובית לחיים, תפקידה של האם, הספר הקדוש לדת זו וכו'. הגדילה לעשות מכולן האם, שנראתה בתחילה מערבית לכל דבר, אשר בחרה להראות כיצד על האישה המוסלמית להתפלל מדי יום ביומו: היא פרשה זרועותיה למעלה, כרעה אל הרצפה, ובפרק זמן ארוך במיוחד התפללה בדבקות אל הנביא ואל אלוהיו.

הבטתי בבני בקצה עיניי, וראיתי שאינו בדיוק מבין במה הדברים אמורים, אך הדבר גם לא הפריע לו במיוחד, ולא ריגש אותו כלל. מצד אחד שמחתי מאוד, היות שבצורה שכזו אכן ניתן להעביר תכנים ישירים ופשוטים בעבור ילדים, נקיים מכל מגמה גזענית, אשר מתוכם ניתן גם לראות היבטים לכאורה חיוביים בדת פטריאכאלית זו. הבנתי גם שזו אולי הצורה היחידה האפשרית ברעיון הרב תרבותיות, אשר בו בטלה ומבוטלת ההירארכיה בין כל הדתות והאמונות השונות. אמונתה ותפילתה של האישה המוסלמית המאמינה הוצגה כדבר סביר וברור מאליו, ללא כל הסבר נוסף. מצד שני הייתי נבוך ומבולבל-משהו. לא בדיוק הבנתי לאן הדיווח חותר.
וכמו לבלבל את הצופה עוד יותר המשיכו הילדות וסיפרו שבאיראן אין הן יכולות ללכת לבושות כילדות במקומות אחרים בעולם, וכי בין היתר רצו לעזוב את איראן בשל כך. לא אוזכר כל קשר אפשרי בין דת האיסלם לבין איסורים חמורים אלו, כמו גם כל הערה נוספת מצד עורכי התוכנית, שלא הסבירו מדוע ביקשה משפחה זו מקלט מדיני בגרמניה. בשלב מסויים נראו הילדות נבוכות משהו. אולי הרגישו בעצמן שיש בעיה בין זהותן המודרנית לבין תפישת האישה בדת זו. אימן של הילדות לא חדלה להתפלל כל אותו הזמן ברקע, אך יחד עם זאת זכרתי שהיתה לבושה בתחילת התוכנית כאישה מערבית לכל דבר.
לקראת סוף התוכנית אכן חזרה אימן של הילדות לתלבושתה הרגילה, והסבירה במאור פנים כי היא דתיה, אך אין כל בעייה להיות אישה מוסלמית דתיה ומודרנית כאחת. אולי נקודה לאופטימיות זהירה כלפי זרמים נוספים וליברלים באיסלם.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


חיות רחוב ומשמעותן החברתית
דינה ביכל-שונרא (יום שני, 22/07/2002 שעה 22:29) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

נדמה לי שהתפיסה היהודית של חיות לא-כשרות כ''אסורות בהנאה'' משתלבת עם היסטוריה של רדיפת יהודים באמצעות כלבים ועם שנאת חתולים עוד מתקופת המשנה (אולי על רקע ניסיון להתבדל מהמצרים, שסגדו לבאסט, אלת החתולים, אשר חתולים שמרו על ערמות הדגן והתבואה מפני עכברים ועכברושים נושאי מחלות)?

הוסיפו לכך את התפיסה הישראלית-קלאסית של המרחב הציבורי כ''לא שייך לאף אחד'' או ''שייך לממשלה, אז שהם יסדרו''.

הוסיפו לכך את התפיסה הישראלית של חוזים (ובכללם החוזה החברתי) כמערכת שבה על צד אחד להרוויח ועל הצד השני להפסיד, וקבלי מערכת שבה ביות של חיות משמעותו ניצולן ללא תמורה מתמשכת. ובאופן מפורש יותר: ההסכם בין האדם ככלל לבין החתולים והכלבים ככלל מופר בישראל בצורה מכוערת. הפרת הסכמים כנוהג כללי היא סימן רע לכל תרבות, באשר היא.

בבני-ברק, בראשית שנות השבעים, הרעיל ראש העירייה את כל החתולים. תוך שנה הוצפה העיר בעכברושים -- אולי הם למדו מאז משהו, אבל את הסבל של חיות הבית המושלכות לרחוב, מי ימנה?
_new_ הוספת תגובה



כלב אמריקני-כלב עם dignity
אביאסף סגל (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 0:04)
בתשובה לדינה ביכל-שונרא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כאזרח אמריקאי אני תמיד המום נוכח המפגשים עם הכלבים
הישראלים.
בשכונת מגורי, ע''י וושינגטון, כמעט כל בית יש כלב
או, מספר כלבים.
הכלבים גדלים בבית, מטופלים ומטופחים, הטיול היומי
האמריקאי בניגוד לטיול הישראלי הוא עם קולר, רצועה
וזמם אם הכלב נשכן.

בניגוד לישראל, בה הליכה רגלית במסלולי הליכה הינה
מסע מיכשולים בין מוקשי נעל קאקי של הכלבוס
ישראליטוס הרי שהכלב האמריקאי לעולם לא יחרבן על
המדרכה, מאידך(אם ''ברח'' לכלב) לעולם יאסוף בעל
הכלב האמריקאי את פרש כלבו או כלביו.

רוב בעלי הכלבוס ישראליטוס, נוהגים לתת להם את מידת
החופש המירבית, בטיול ללא השגחת הבעלים,( מי בכלל
חושב על רצועה .. ) ובעשיית צרכים ''ללא גבולות''.

ותנסה להעיר לבעל הכלב.......

ובכלל, בישראל, תמיד נדמה כי הכביש הוא בית הגידול
של הכלב.
אני חושב שזה עניין של איכות חיים, וחובה על השלטונות הישראלים, להקפיד על מילוי תקנות החוק, ולאכוף את החוקים, ובכלל, אמר פעם עיתונאי ידוע תומס הרווינג:

''אני מזהה מדינת עולם שלישי כאשר אני רואה כלבים מתרוצצים ברחוב..''
_new_ הוספת תגובה



אל תהיה תמים
אבנר בן בסט (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 0:28)
בתשובה לאביאסף סגל
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אל תצפה שישראלי יהיה משרתו של הכלב.
_new_ הוספת תגובה



ענין של תרבות
אביאסף סגל (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 3:11)
בתשובה לאבנר בן בסט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ותרבות שילטון.
באמריקה קאקי של כלב על מדרכה עולה 1000$ וכלב ללא חגורה ממוסגר ללא כל ערעור,ובעליו משלם 1500 $...

(ואוכפים את החוק בגדול.)

בישראל אפילו לגניבת רכב מתייחסת המשטרה כאקט פולקלוריסטי.

אז מה תלינו על כלב משוטט?
_new_ הוספת תגובה



ריבוי החיות המשוטטות בישראל - נסיון הסבר בלתי רשמי
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 2:40)
בתשובה לדינה ביכל-שונרא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

דינה שלום,

עקרונית אני נוטה להסכים עימך כי היחס הכללי של ישראלים שונים, ובמיוחד הדתיים שבהם, הוא מביש וחסר כל הסבר נוסף. העובדה שהיהודים בגולה למדו לפחד מכלבו של הפריץ לא הוסיפה ככל הנראה לחיבה עבור חיות בית בכלל, וכלבים בפרט.

יחד עם זאת אין להבין דרך נקודה זו בלבד מדוע כמות חתולי פחי הזבל בישראל עולה על גדותיה, בעוד שבצפון אירופה הבעייה לא קיימת. זהו נושא מעניין, היות ובסמינר בו השתתפתי הועלו רעיונות מרעיונות שונים, ללא כל הסבר ממשי מניח את הדעת.

הסבר מסויים שעלה בשיחה פרטית - ואגב ממשתתף גרמני ממוצע ורגיל - היא העובדה שישראל נושקת למדינות עולם שלישי ולשטחי הרש''פ אשר גם בהן קיימים תנאים טבעיים מקלים להתרבות בעלי חיים בלתי מבוקרת, אשר באה לידי ביטוי בזליגה מתמדת של כלבי וחתולי רחוב אל שטח ישראל, שם קיים יותר מזון עבורם.

מעניין לציין שהסבר זה לא עלה לדיון באופן רשמי, אולי מחמת הרצון המשותף של הישראלים והגרמנים שלא לדבר על כל דבר שריח פוליטי זה או אחר עלול לנדוף ממנו.
_new_ הוספת תגובה



מה לגבי דביבונים(1) בצפון-אמריקה?
מיץ פטל (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 13:56)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

(1) raccoon
_new_ הוספת תגובה



אחד ההבדלים העצומים הוא שהדביבון אינו מבוית
דינה ביכל-שונרא (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 18:10)
בתשובה למיץ פטל
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ולמעשה, הוא מככב בביטוי ''משוגע כמו דביבון שהוא חיית בית''
(crazy as a pet 'coon).

ההבדל הגדול בין חיות הבית (חתולים וכלבים) וחיות הבר הוא שחיות הבית, בני האדם ביטלו את ''הכשרתם'' לחיות בטבע, יהא אשר יהא. חיות הבר עוד יש להן סיכוי, כלשהו.

קוניטרה, הדביבונית החביבה שמגדלת ארבעה פעוטות בעלי זנבות מסומנים לתפארת, אוהבת לבקר בחצר שלי, לאכול דובדבים ולנהל פגישות-אמבוט מרתוניות במיכל פלסטי מלא מים. יופיה המכושף ותחושת הבר שהיא מפיצה מבהירים לכל אחד שעיניים בראשון ש*היא* אינה מבויתת וגם לא תוכל להיות מבוייתת.

חיות בר נוספות המסתובבות בסביבתי הן הסנאי, הצבי, האייל וה-(נו, איך תקראו לכל הסוגים של ה-moose, deer, elk וכאלה?) -- אשר חוקי שמירת הסביבה מחייבים כבוד אליהם ונ*א*כ*פ*י*ם. קיימות קבוצות של אזרחים-למען-חיות שמסייעים לתחזק את הסביבה שלהם ומטפלים באלה שנפגעו בידי אדם או שנקלעו, שלא בטובתם, לתוך סביבה אנושית.

דוגמה לקבוצה כזו היא הקבוצה שפנינו אליה כשנתקלנו בגור כלבי-ים בן שלושה ימים, נח על שפת הים. הוא היה זקוק לאמו, אבל היא היתה זקוקה לאוכל, אז היא השאירה אותו על החוף, שינוח, וחזרה לים לצוד.

כלבות ים עושות זאת, ובדרך כלל זה בסדר, אבל היא בחרה ברצועת חוף שאנשים וכלביהם אוהבים לטייל בה ומשום כך התארגנה קבוצת ''שמרטפים'' מהרגע שמצאנו את הגור במרחק מנומס ממנו והצביעה על קיומו בפני מי שעבר ברצועת החוף.

התגובה היחידה שראיתי היתה היענות -- אנשים הצמידו את כלביהם אליהם, דיברו בשקט כדי לא להפחיד אותו, והתייחסו אל התורנות הזו בדיוק כמו שהיו מתיחסים לכל שמרטף אחר. (אני לא רוצה לנסות לחשוב מה היו אומרים בישראל אילו ביקשתי בנימוס ממישהו לעקוף גור כלשהו, על שפת הים, כדי לא להפריע לו.)

התורנות נמשכה 12 שעות ובסופה קם הגור ושחה אל המים, אל אמו. המתנדבים ישבו עוד פרק זמן על החוף, כדי לראות אם הוא יחזור (הוא לא חזר) והתפזרו אל בתיהם.

(לא, מיץ, אני לא חושבת שהדבר יכול היה לקרות בישראל. ועיין גם בהודעות התרעומת של הישראלים הזועפים על כך שהחדשות העיקריות של הימים האחרונים סיפרו על הניסיון היקר-מאוד להחזיר גורת לווייתנים אל משפחתה, בהשקעה עצומה של זמן ומאמץ.)
_new_ הוספת תגובה



ישראל לא רק נושקת למדינות העולם השלישי
שקד (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 14:51)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יחסה לבע''ח הוא יחס זהה לזה של העולם השלישי.
אפשר לבדוק את יחסנו בשתי רמות:
1. האזרחים: יש בישראל אוהבי חיות אמיתיים, אבל יחסם של רבים מהישראלים נע בין פחד (ולפעמים גם אלימות) לחוסר איכפתיות לסבל הנגרם לחיות. רבים מידי מאמצים חיה לביתם ''על תנאי''. להלן שתי דוגמאות:
א. ''הישראלי המרהט'' - אלו לוקחים גור חתול או כלב כתוספת לריהוט, וככזה יש להשליחו אם אינו עומד בציפיות (וגורים בדרכם מלאת הקסם הם גם מחריבים לא קטנים ומשתינים בכל פינה).
ב. ''הישראלי מגלה עולם'' - בכל שנה עת מגיעה תקופת החופשה השנתית נמצאות עשרות חיות אומללות משוטטות. הסיבה: הבעלים נסעו לחו''ל. יותר זול לזרוק כלב/חתול לרחוב מאשר לדאוג לו לפנסיון וטיפול הולם.

2. הרשויות:
מעט מדי נעשה ע''י הרשויות בנושאי צמצום מספר דיריי הרחוב ההולכים על ארבע, ובמתן טיפול הולם. עיריות מסויימות (כגון עיריית ת''א) מנסות לצמצם את הילודה ע''י עיקור וסירוס של פחתולים, ומצד שני נועלות בפניהם את הפחים ומקורות מזון, וגורמות להרעבה ולהחרפת חייהם הקשים ממילא של חיות הרחוב.
ערים גדולות דוגמת ת''א זקוקות לחתולי חצר - בלעדיהם יהפכו החצרות למשכנן של המכרסמים. הפעילות כאן צריכה להיות משולבת: הסברה, טיפול וטרינרי עירוני, עידוד ומתן הטבות (כגון אוכל יבש) לבתים המאכילים ומשקים חתולים, וצימצום הילודה (לשמירת האיזון).

ואם מותר לסיים בבקשה: גשו לצער בעלי חיים (או לכל אגודה אחרת), אמצו פחתול או כלב ותזכו במצווה ובאהבה עד אין קץ של בע''ח שלעולם לא ישכח שהצלתם אותו מסבל גדול :-)
_new_ הוספת תגובה



גישת הרשויות לבע''ח מבהירה את מקורות הסגר , הכתר
רפי גטניו (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 18:53)
בתשובה לשקד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ושאר השיטות הננקטות ע''י הממשלה שלנו בשטחים.
_new_ הוספת תגובה



רפי: אכן יש קשר
שקד (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 19:16)
בתשובה לרפי גטניו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

קשר חינוכי, קשר של כבוד לחיים ולעולם החי.
ובעיקר חוסר חמלה.
_new_ הוספת תגובה



אכן, מידה של נעדרות חמלה (compassion, Mitleid )
מיכאל מ.שרון (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 20:14)
בתשובה לשקד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הנידרשת לחברה הגונה ובונה.
_new_ הוספת תגובה



ונשאלת השאלה: כיצד מגדלים חמלה?
דינה ביכל-שונרא (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 20:21)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



דינה - כך תאפי חמלה:
שקד (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 23:30)
בתשובה לדינה ביכל-שונרא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

המצרכים:1/4 ק''ג גור חתול/כלב חסר ישע, כ- 10,000 פשפשים (לפי העין), 1 מגבת גדולה.

אופן ההכנה: אוספים במגבת את כל המצרכים ועוטפים היטב. מכניסים לבית חם. מאכילים ומשקים (בזהירות גדולה, לגורים צעירים יש נטיה להחנק). מלטפים בעדינות על ביטנו של הגור (אפשר גם בכל שאר חלקי הגוף, זה רק משביח את החמלה). משכיבים בסלסלה רכה.

הביטי בסלסלה, ובדקי אם חמלה מוכנה.
(זמן אפיה משוער: כשעה)

בתאבון!
_new_ הוספת תגובה



ומה עושים בישראל?
דינה ביכל-שונרא (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 0:04)
בתשובה לשקד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כשזעקות הגורים מחרישות אוזניים?

החמלה מהווה חלק חשוב מספר התורה (''לא תחסום שור בדישו'' לא דובר, מלכתחילה, על פוליטקאים ועובדי חברת החשמל אלא על שוורים אמיתיים) -- אבל איכה אבדה?
_new_ הוספת תגובה



שקד: ובנוסף - כמוסה כנגד תולעים. מה שבשונה
מיכאל מ.שרון (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 3:05)
בתשובה לשקד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מהפישפשים, לא גלוי לעין. גור נטוש, חשוף ופגיע לטפילים ביתר שאת.
_new_ הוספת תגובה



שרון: צודק. רק רצוי לבדוק קודם את גילו
שקד (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 10:16)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



רוזנווסר והכלבים/חתולים של מטולה
יורם המזרחי (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 8:33)
בתשובה לדינה ביכל-שונרא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שמואל רוזנווסר,מי שהיה שומר לילה במטולה ואח''כ זכה לכבוד המפוקפק ''ראשון הישראלים חטופי הפת''ח'' נמנה על מקורבי ראש המועצה אסף ''בומבה'' פרנקל,שאהב להקיף עצמו בדמויות ססגוניות.
רוזנווסר נשלח באחד הימים להשמיד כלבים שוטים,בעצם כל כלב וחתול שלא נסגרו בבתיהם.
השומר השתמש בכדורי בשר מורעלים כדי להמית את הכלבים,אך בטעות ערבב בבשר חומר הנקרא ''תרדימון'' שנועד להרדמת בעלי חיים ומזיקים ''ומהצד'' שימש לצייד חזירי בר.
הכלבים,בכלל זה כלבתי ''בלונדי'' והחתולה ''פיס'' נמנו על הקרבנות שנאספו ברחובות שם מנחו והושלכו במזבלה הישנה,לייד ''הבלוע'' לא רחוק מגדר המערכת.
במושבה קמה זעקה נוראה של בעלי חיות מחמד שתבעו את ראשו של ראש המועצה....רעייתי למשל,היתה מוכנה להרוג,פשוטו כמשמעו את רוזנווסר ושולחו אסף עד שבערב...התעוררו כל '' הפגרים'' וחזרו לבתיהם, עייפים,מתנדנדים כשיכורים אך בחיים.....יותר לא חזרו על המתה המונית של חיות מחמד.....
_new_ הוספת תגובה



מסיפורי זיכרון יעקב
מיכאל מ.שרון (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 12:35)
בתשובה ליורם המזרחי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ישבתי פעם ביום גשום בפונדק דרכים בזיכרון יעקב, ועילעלתי במקומון האיזורי.

את שימת ליבי משכה ידיעה אודות תושב זיכרון שיצא לטפח הדשא והפרחים בגינתו. תוך כדי עבודתו, שם לב לכך שהדוברמן שלו נוהם באופן לא ידידותי. אף נפש לא עברה בסביבה, ובמוחו, ניתן לשער, היכתה לפתע ההכרה המדהימה שהנהמה וגם המבט הרצחני מכוונים אליו, מצד כלבו האהוב.

הדוברמן גם עבר לעשות מעשה, דהיינו זינק. האיש המבועט והניבגד פנה לנוס כשהדוברמן אחריו. במהלך המנוסה נישמטו משקפיו, והדוברמן עט עליהם כמוצא שלל רב ולעס אותם בחמת זעם, דבר שאיפשר התעשתות מה ועשיית חושבים לגבר הנירדף על ידי חיית המחמד.

ואכן האיש פצח בזעקות רמות לעזרה וישועה. זעקות אלה גרמו לדוברמן, מצידו, להבין שהמשקפים זה לא העיקר, אלא האיכר הוא העיקר, ושב לרדיפתו אחר האיש שהיספיק להתרחק. בינתיים צצו לעזרה שכנים ואנשים נוספים, חלקם מצויידים במקלות וכיוצא בזה, והאיש חולץ בעור שיניו. אך זאת לא בטרם חיבל הדוברמן - שאולי החטיא מחמת המבולקה את הצוואר הניכסף - באחת מאוזני בעליו באופן אנוש.

אמרתי לעצמי שיתרון בולט בחתולי הוא שחתולים אינם נובחים, והם מעדיפים את ידי המלטפת על פני החיבה לצווארי.
_new_ הוספת תגובה



שרון: סיפור על חתול
שקד (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 15:02)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לי דווקא היה חתול שהשתבשה עליו דעתו, וגרם לי פציעות עמוקות (גם לאגו) שהובילו אותי לחדר מיון באמצע הלילה.
הסיבה להתקפה אינה ברורה עד היום (כנראה שגם בע''ח אינם פתורים ממחלות נפש). אבל לא לדאוג, לא איבדתי את אמוני בחיות המקסימות, והן עדיין שוכנות קבע בביתי.
_new_ הוספת תגובה



יורם - האם ''בלונדי'' לא היה גם שם של
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 12:38)
בתשובה ליורם המזרחי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כלב מפורסם אחר מהעבר...?
_new_ הוספת תגובה



לאלכס: ''הלך הכלב''
מיכאל מ.שרון (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 15:27)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הכלב האומלל שילם על כך שבעליו נלחם כנגד מעצמות חזקות, בכך שהורעל למוות, קודם שבעליה של חיית המחמד תקע כדור בראשו.
_new_ הוספת תגובה



דינה: מארק טווין אמר שהאל הטוב מכפר על החטאים
מיכאל מ.שרון (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 17:09)
בתשובה לדינה ביכל-שונרא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אבל האיש הזורק את חתולו (או כלבו) לרחוב - אין לו כפרה ולא מלכות שמים.
_new_ הוספת תגובה



וגם לינקולן הודיע שאדם שדתו אינה מיטיבה עם כלבו,
דינה ביכל-שונרא (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 18:12)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אין לו, ללינקולן, הרבה שימוש בדת זו.
_new_ הוספת תגובה



כשאני חושב על כך, החתול כמעט לא ניזכר בספרות
מיכאל מ.שרון (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 18:12)
בתשובה לדינה ביכל-שונרא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הישראלית/יהודית עד שנות ה- 60 (פרט אולי לבלדה של טשרניחובסקי ''לביבות מבושלות'' - בה נזכרת הזקנה מלאת האור באוקראינה, הנותנת קערת חלב חם לחתולה בבוקר יום קייצי).

דומני שהחתול לא נזכר גם בסיפרות היהודית מלפני כן במשך דורות רבים, אולי פרט לשונרא בהגדה של פסח, ואולי במקום או שניים נוספים. האם החתול אינו נוכח כלל בהוויה התרבותית היהודית במשך שנים רבות? האם נחשב לחייה בטלה המבטלת תורה? דהיינו, שבמידה שמטפלים בו, הרי הוא ענינם של נשים וילדים, והס מלהזכיר? האם חושניות החתול והחן המרחבי שלו ניתפסו כמנוגדים הן לפוריטניזם והן ל''הבל החן''?

הכלב לעומת זאת, נזכר גם נזכר, כולל בתנ''ך (ילוקו הכלבים את דם איזבל) וכיוצא בזה כל העת, תכופות שלא
לטובה. האם חלק מהוויית הגלות הוא הטראומה של כלבי ההמון הפורע המשוסים ביהודי?

כך, עוד מ''היסודי'' זכור לי הספור ''הפריץ וויתר'' (של י.ל. פרץ, נדמה לי) בו היהודי החוכר הניקרא לפריץ חושש כל העת מכלבו הנוכח במקום, תוך הויכוח על דמי השכירות. לאישתו, לאחר שחזר הוא אומר רק זאת ''הפריץ ויתר'', בעוד סיטואציית ההשפלה ברורה למדי.
חשבתי אז, אבוי, אין ההיסטוריה אודות עמנו במשך דורות רבים המוצגת לנו נראית מלבבת במיוחד. אולי, כדברי ''כנר על הגג'' - לא סיבה לבושה, אבל מצד שני, גם לא כבוד כל כך גדול.

האם רבים מוצאים בכוחניות של ה''אדם החדש'' הציוני את היפוכה של המצוקה וההשפלה? האם הכלב מזרה האימה אצל חלקם של הציונים החדשים, ובדימיונם, הינו פריזמה ''מתקנת-כביכול'' ומעוותת כמעה של ''ככל הגויים'', דהיינו צידוק לבריונות? ובכוחניות כמו בכוחניות - אין מקום ל''נטל מיותר'' מרעיף חן ויופי ואיכויות ''לא נחוצות'' כדוגמת החתול למשל.
האם אכן כוחניות כזו גולשת לתחומים אזרחיים שונים -דבר העשוי להתבטא לעיתים גם בגישה לחוזים? דהיינו שעצם קיום חוזה (או זכויות אזרח בסיסיות, כגון הזכות לקניין, לחיפוש אושר- שהינם בבחינת חוזה מכללא בין האזרח למדינה) הינו לעיתים עניין של יחסי הכוח ולעיתים -העורמה הכוחנית, ולא חובה בלתי מותנית?

אפילו לוי אשכול, אדם חביב וחכם, אמר פעם ''נכון, הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים''. כגזבר הסוכנות אמר, כשהתגלתה מעילת ענק של פקידי הסוכנות: ''כבר נאמר - לא תחסום שור בדישו''.

הסופר אונורה דה בלזק מתאר, מתקופת התעצמות הקפיטליזם שלאחר הרסטורציה בצרפת, את האציל הצעיר החי בהוללות, אבל חומק לצד השני של הרחוב, כשהוא מבחין בבנקאי - שהוא גם הנושה שלו - המהלך באיזור להנאתו ביום א'.

כאן לפחות אין היסטריה כזאת - ''יהיה בסדר'': בינתיים, הפריץ יוותר, או שהשותף לעסקה יגלה שהצ'ק חזר ויגיד ''שובב הממזר'' וגם זה לא נורא.
זה שישראל מדורגת בעולם כבעלת מוסר תשלומים מהנמוכים - גם כאן יהיה בסדר.
_new_ הוספת תגובה



בדיוק.
דינה ביכל-שונרא (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 18:26)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הגישה לחוזים בישראל היא -- איך לומר זאת בעדינות -- בלתי אפשרית. כאשר אי אפשר להאמין לאדם לפי מלתו המדוברת (או הכתובה, ע''ע הזמנות עבודה וחוזים), הכלכלה קורסת.

עסקי, כמתרגמת, חובקי עולם (חובקים עולם בזרועות דקיקות, איני איל-הון אלא עובדת עם אנשים בארה''ב, אירופה והמזרח הרחוק). אין *אף* מדינה אחרת שבה מוסר התשלומים גרוע כל כך. יתר על כן, ה*צורה* שבה מנסים ישראלים להצדיק את העדר התשלומים היא אמנות בפני עצמה:

ראשית, הם מוצאים פגם בלתי-נראה (''דודה שלי היתה שבועיים בהולנד והיא אומרת שהמלה היא X ולא Y''). חבורה של מומחים לא תעמוד מול הדודה של הלקוח (והכוונה כאן היא למנהלי רכש בחברות היי-טק, לא רק ללקוחות פרטיים!)

שנית, הם לא מעבירים את הסכום במועד הקבוע מראש.

שלישית, אחרי שאתה מתקשר לשאול ''איפה הכסף?'' הם מזכירים את השלב הראשון וטוענים כי קיבלו מוצר פגום. (לא, אני לא מוכנה להאמין שכל הישראלים מקבלים מוצרים פגומים ו*רק* הישראלים מקבלים מוצרים פגומים... ...זה לא סביר.)

רביעית, אחרי שהם החזירו את העבודה ממצב של ''נשלח התרגום ונשלח החשבון'' למצב של ''מיקוח מחדש על הסכומים שישולמו'' הם ממציאים תירוצים כדי למשוך את הזמן עוד. המטרה, ככל הנראה, להגדיל את מחזור האשראי של החברה על חשבון ספקיה (מטרה סבירה, אם היא מוצהרת, אבל לא סבירה, אם היא נעשית במרמה).

ולבסוף, במקרים רבים מדי, ההמחאות מוחזרות על ידי הבנק. לפחות בפעם הראשונה שהן מופקדות.

כמו אשכול, לקוחות ישראלים ''מבטיחים, אבל לא מבטיחים לקיים'' - ואחרי שנים רבות למדי בתחום זה, איני חושבת שהבעיה אצלי אלא אצל הלקוחות הללו. (הפיתרון, כמובן,היה להתמקד בשווקים אחרים -- אבל איך אתם חושבים שישראלים נראים בעיני, ובעיני זרים אחרים, אחרי שתבנית התיחסות כזו מופגנת בעסקיהם?)

(והערת אגב, באנגלית אמריקאית קוראים לסוג כזה של מיקוח-מתואנות שווא ''Jewing someone down'' -- זהו ביטוי מכוער שנחשב אנטישמי ושאי אפשר להשתמש בו בשיחה מנומסת. לעומת זאת, הוא מתאר באופן מדויק את התיאור שנתתי לעיל.)
_new_ הוספת תגובה



שרון: ועוד איך - גולשת ורומסת
שקד (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 19:29)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ישראל אחראית ושולטת במיליוני אנשים חסרי זכויות אזרח בסיסיות. אנשים שהזכות לאושר עוד לא הוגדרה על ידם כזכות.
השאלה היא שאלת התרנגולת והביצה - מה קדם למה, יחסה העויין של היהדות (והציונות המתחדשת) לחיות המחמד, או האטימות הגורפת לסבל, שהבאנו על עצמנו.

וכדאי להזכיר גם את הפרות, התרנגולות, האווזים, הסוסים, החמורים ועוד, שלמרות ''נחיצותם'' גם חייהם איומים ואומללים.
_new_ הוספת תגובה



מיכאל מ. שרון: הכלב בספרות היהודית .
מוטקה צביאלי (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 6:58)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הוא לא רק נזכר בספרו של ש''י עגנון:''תמול שלשום'' ככלב השוטה. סיפור מעניין כשלעצמו.
הכלב נזכר גם בהקשר למותו של דוד המלך: הכלב החי הוא טוב מן האריה המת.
ובתלמוד ישנו סיפור מאלף (אני צריך לבדוק את המקור) על כלב רועים שראה נחש שהטיל את ארסו לתוך מי השתיה של הרועים. כשבא הרועה הצמא לשתות התנפל עליו הכלב ולא הניח לו לשתות, כשהרועה התעקש לשתות ,דחף אותו הכלב ושתה את המים ומיד התחיל לפרפר ומת. הבין הרועה למה היה הכלב כל כך להוט להניאו מהשתיה והתחיל מיצר על מיתת הכלב. אכן,ידיד האב קרוב לליבו של האדם. כלב,(כ שואית ל צרויה) כמו לב. בעיני ראיתי כלב חבוש בצווארו אחרי ניתוח להוצאת קליע שהוא ''חטף'' משודד שרצה לירות בבעליו של הכלב (מכר שלי) והכלב (דוברמאן) הכנראה שמע את ההדק נלחץ (יש להם שמיעה טובה לכלבים) והושיט את צווארו להגן על בעליו. ועוד במקרא: ''ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו'' שואלת הגמרא:''למה הוזכר כלב? כי ביציאת מצרים נאמר :''ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו''. באו צאצאיהם של הכלבים ונטלו [את] שכר שתיקתם. ועוד בגמרא: כלבים שמחים, אליהו הנביא בא לעיר, כלבים עצבים מלאך המות בא לעיר. שאומרת הגמרא שלכלבים יש חוש על-אנושי בהרגשות האלו. מוסיפה הגמרא ,עם הומור תלמודי, :''כלבים שמחים, והוא דלית בהו נקבה'' כלומר, שאין כלבה בחברתם שכן יכול להיות שעליצותם היא עקב המצאות הכלבה. ולמה הם שמחים כשהם מרגישים או ''רואים'' שאליהו הנביא בא לעיר , כי הם זוכרים שהוא הרג את 400 נביאי הבעל על הר הכרמל...
כמובן שהתלמוד גם מתייחס להחזקת כלב באמרה:''לא יגדל אדם כלב רע בביתו''. (אולי הכוונה לפיט-בול)
אבל כשמגיע לאכילה ,חובה על אדם לתת לכלב,או לבהמותיו לאכול לפני שהוא אוכל. למה|? כי הפסוק אומר: ונתתי עשב בשדתך לבהמתך ואכלת ושבעת'' קודם לבהמה ואחר כך לאדם. ובשתיה, אומר הפרוטוקול התלמודי קודם האדם ואחר כך הבהמה , למה? כי כשנאמר לשמה לדבר אל הסלע ולהוציא מים אומר הכתוב:''ודברתם אל הסלע והוציא מימיו והשקית את העדה ואת בעירם'' קודם העדה ולאחר מכן הבהמה. זה על קצה המזלג, שאחפש עוד? (אז כבר אצטרך לעיין בספר..)בברכה מוטק'ה.
_new_ הוספת תגובה



מוטקה: יוצא מהכלל. הגישה וההבחנות רגישות. כמו זו
מיכאל מ.שרון (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 15:08)
בתשובה למוטקה צביאלי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שכלבים יכולים לחוש באווירת שמחה ורוממות, ליטול בה חלק, ולהעצים את השמחה (על ידי קשקוש בזנב וכד').

אבל החתול (שונרא) - כמעט ואינו נזכר, בבחינת ''בל יראה''.
_new_ הוספת תגובה



מיכאל, בל נשכח את הכלבות
רון בן-יעקב (יום שישי, 26/07/2002 שעה 1:04)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יש סיפור על הריב בין האברים ''מות וחיים ביד הלשון''. מלך היה חולה והרופאים המליצו על חלב לביאה. אדם אחד התנדב להביא למלך חלב ובדרך איבריו התחילו להתקוטט מי חשוב יותר. על הלשון שהעיזה לאמר שהיא החשובה מכולם האברים הלעיגו. כשהאיש הביא את החלב למלך הוא אמר לו - הנה חלב כלבה. המלך הזועם רצה לתלות אותו ואז כל האברים התחננו ללשון שתציל אותם והיא בלשון חלקלקות הצליחה לחלצם מעץ התלייה.

סיפור יפה, אבל מה בכלל אפשר ללמוד ממנו?
_new_ הוספת תגובה



הגודל כן חשוב - על ההשתחוויות
רון בן-יעקב (יום שני, 22/07/2002 שעה 23:14) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

עוד מימיו של דרווין אנחנו יודעים שביחסי הכוחות בין החיות, לגודל ישנה חשיבות מכרעת. חוקר השימפנזים פרנס דה ווהל כתב: ''המנהג ההטעיה באמצעות הגדלה כביכול של גודל הגוף אופייני לזכר-אלפא...עובדת היות הזכר בעמדת כוח מקנה לו מראה פיזי מרשים...הקשר בין גודל פיזי למיקום בסולם חברתי מחוזק על ידי צורות התנהגות שונות...הפנייה הנכנעת [שבה] הכפוף שם עצמו בתנוחה שממנה הוא מביט מעלה לעבר זה שאת פניו הוא מקדם...''

גודל הוא מסמן ביולוגי מובהק של כוח ואדנות. הסממן הזה עבר התמרה תרבותית אנושית למעשים תמוהים כמו ניתוחי הגדלת חזה, הארכת ועיבוי אבר המין הזכרי, גידול צפרניים ארוכות, לבישת גלימות פאר על ידי אנשי כמורה ורבנות, במות דרשה מוגבהות בבתי פולחן (ולא רק מסיבות אקוסטיות). כמובן שגם כל תופעות האגירה המוכרות לנו, אספנות, כסף, בתים, משגלים, אוכל טוב, טיולים - עוד ועוד של עוד ועוד.

כך גם מסכת ההתנענויות, ההשתחוויות, הרכנות הראש, קידות, נישוק ידיים שאנחנו עדים להם בפגישות של עמך עם אצולת העם. היררכית ההשתחוויות ולחיצות הידים תוך הרכנת ראש קטנטנה או חיוך מתחטא, אשר מתבצעת יום יום במקומות העבודה גם היא עדה לאספקט הזה של יחסי גודל ואדנות.

הפרוטוקול הזה מומחש במיוחד בריטואלים הקבועים של פולחן התפילה. סדר, כמות, אופי, גודל ואיכות ההשתחוויות בזמן התפילה מוסדר ומאורגן על ידי פסיקות ברורות, ונועד בין השאר(*) לקבע בהכרת המתפלל את מעמדו הנחות לעומת אותה דמות שמהווה יעד לפניתו הכנועה.

(*)ריטואל הנענועים גם קשור אולי לתהליך שנועד להכניס את המאמין למין הפנוט קטטוני.
_new_ הוספת תגובה



איש קטן-גדול
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 2:59)
בתשובה לרון בן-יעקב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רון שלום,

אני כמובן מבין את הצורך העמוק של המתפלל לקיים בקרבו ריטואל הכנעה כלפי הנעלים עליו לשיטתו, אולם השאלה הנשאלת היא האם המאמין יכול ליצור הפרדה מוחלטת בין חייו הדתיים, אשר במסגרתם הוא נקרא למלא טקסים מסוג זה, לבין חייו הארציים, אשר במסגרתם הוא יכול לשבת עם אנשים שונים בצוותא, ולהתנהג כאדם נטול כל עכבויות דתיות-נוירוטיות.

שאלה זו היא מרכזית מבחינתי, היות ואני מתקשה להאמין שהאישה מוסלמית מתיאוריי מצליחה למתוח קו ברור בין חייה היומיים-חילוניים לכאורה, לבין אמונתה הדתית העמוקה.
כשם שאינני חושב שאדם יהודי דתי יכול להיהפך לאדם נטול מערכות ציוויים דתיות בפגישותיו החוליות עם אנשים שונים - כך גם נראה לי הדבר כקשה במיוחד עבור מאמיני האיסלם.

בנצרות בעייה זו אינה ממש קיימת, היות וההפרדה הכללית בין גוף לבשר ובין מעשים חיצוניים לאמונה פנימית כמעט ואינה משפיעה על התנהגות המאמין בחיי היום יום מבחינת המצוות השונות אשר עליו למלא, אשר למעשה אינן מחוייבות בכל סנקצייה חיצונית במסגרת רעיון אמונתו הפנימית.
_new_ הוספת תגובה



אם רק רוצים
רון בן-יעקב (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 5:50)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אלכס,

יצא לי בימי חלדי לעבוד עם נשים וגברים דתיים וחרדים. אם להתמקד בדתיים מבית המדרש האורתודוכסי בלבד, הרי שראיתי הבדל קטנטן בין מי שבא מישיבה שחורה ובין מי שבא מישיבה אחרת או כאלה שלמדו למשל בישיבה יוניברסיטי. כולם, נשים וגברים, הקפידו על קלה כחמורה אבל האחרונים בצורה סמויה כמעט לגמרי. נכון שישנה הקפדה מרבית על מנהגי כשרות, חגים, אבל אלה אינם נתפסים בסביבת עבודה חילונית ולחוצה כהתנהגות חריגה או פוגעת בסדרי ודרישות העבודה. גברים דתיים עבדו עם נשים דתיות, חילוניות, גויות ונוצריות, הן כממונים עליהן והן ככפופים להן. אותו כנ''ל ביחס ההפוך בין נשים דתיות לגברים מכל מני. מלבד הכיפה, לעיתים חוסר גילוח, לבוש פחות חושפני של הנשים, לא היתה שום הרגשה של אי התאמה, כולל, כן, לחיצות ידים בין מגדריות.

בוגרי ישיבות שחורות היו מעט יותר שונים. ראשית הם ניכרים בלבושם הכולל תמיד מכנסיים שחורות וחולצה לבנה. הושטת ידים ללחיצה על ידי אישה עלולה לעתים לגרום לרגע מבוכה אך ברוב המקרים שראיתי, לא היתה גם בזה שום בעיה.

בערי העולם, לונדון, פריז, ניו יורק, קימות חנויות ומסעדות המנוהלות על ידי יהודיות ויהודים דתיים, בהן עובדות גם נשים אשר מטפלות בקהל הלקוחות ללא שום אפלייה.

נראה לי, אם כן, שהמיקום הגאוגרפי של מקום העבודה והסביבה החברתית הכללית מכתיבים כיצד הדתיים והדתיות לסוגיהם מתאימים עצמם לשאר חלדת האנושות.
_new_ הוספת תגובה



לרון: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 13:10)
בתשובה לרון בן-יעקב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

זהו אולי היתרון הכללי יהודים שונים ברחבי העולם הגדול על שכניהם המוסלמים בתרבויות המערב: בעוד שהיהודים מסרבים אידיאולוגית לקיים אינטגרצייה דתית, הם עדיין מוכנים לקיום אינטגרצייה תרבותית ברמות השונות, בבחינת מנהגי ''דרך ארץ'' בה הם גרים ומתפרנסים.
החרדים שבהם אמנם אינם מקבלים את חוקי המשחק החילוניים לגמרי, אך חירותם השלילית נשמרת להם לכל אורך הדרך: אין הם מבקשים לחבל ברעיון חברת המערב, ואין הם מבקשים לכפות דעתם על איש (מחוץ לדוגמא הישראלית), וכמובן מצפים בהתאם כי אף גורם לא ינסה להכתיב להם את אורח חייהם וצורת אמונתם.

מובן כי התנהגות יהודית-חרדית זו עשוייה, ובצדק, להחשב בנסיבות שונות כבעייתית וכתמהונית, אך זהו מחיר החברה הרב תרבותית, אשר לאו דווקא מקיימת קשרי זיקה על בסיס רעיון ההדדיות בין נתיניה השונים.
_new_ הוספת תגובה



כלומר, יהודי אינו אדם?
נסים ישעיהו (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 22:46)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



ניסים - כולנו בני אדם
אלכסנדר מאן (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 23:02)
בתשובה לנסים ישעיהו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הרעיון הטמון במשנה זו נלקח ממשנת היהדות המתבוללת, אשר לשיטתי בנקודה זו צדקה לחלוטין: 'היה יהודי בביתך' פירושו שתקיים את פולחנך הדתי בד' אמותיך, אך בבואך בין בני אדם מדתות אחרות - נהג בהם כשווים ובכבוד, בהתאם למנהגי דרך הארץ בה אתה נמצא.

אין במשפט זה שום טענה שהיהודי אינו 'אדם', וחבל שבחרת לבצע שימוש כה פולמי ומגמתי במשפט פשוט זה.
_new_ הוספת תגובה



אלכס, משפט פשוט זה מובן בדיוק כניסוחו
נסים ישעיהו (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 23:17)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ולכך התכוונו אותם ''משכילים'' שטבעו אותו.
חבל מאד שאנחנו ממשיכים להתייחס אל הזולת, בפרט ובכלל, התייחסות סטריאוטיפית.
רון בן יעקב הביא כאן תיאור של יהודים ויהודיות שהם כאלה גם בחוץ וגם במקום העבודה ואין עם זה שום בעיה.
אכן, כולנו 'בני אדם'; השאלה היא, מי זכאי לתואר: ''אדם''?
ההשוואות בין דתות שונות אין להן שום יסוד ועל כך כתבתי כאן בעבר. ממילא גם אין יסוד להשלכה שעושים מהתנהגותם של פרטים בני דת אחת על אלה מדת אחרת.
ועוד דבר, חשוב מאד: אני מתנצל על הטון של הדברים, אבל הרעיון - לענ''ד זו האמת.
בברכה,
נסים.
_new_ הוספת תגובה



ניסים - משפט זה הנו ברמת ההפשטה בלבד
אלכסנדר מאן (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 23:39)
בתשובה לנסים ישעיהו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

המשפט שתנועת ההשכלה טבעה נבע לצרכים פנימיים בלבד, ולא היה בו משום כל התייחסות סטריאוטיפית לנושא היהודים. הרעיון הכללי במשפט זה בא לחזק את התפישה של התנהלות והתנהגות בהתאם ל'דרך הארץ' בכל מקום שהוא, וניתן להבינו ברמת המופשט בלבד. אין להסיק ממשפט זה שהיהודי אינו 'אדם', ואינני מבין כיצד הגעת למסקנה מרחיקת לכת זו.

יהדות זרם ההשכלה רמזה, אמנם בחלקה, כי על היהודים להתבולל ולהתערות בחיי שכניהם ברמות השונות, אשר במסגרתן תפרם ההפרדות הכפוייה של היהודי מסביבתו הגויית. במסגרת זו חשבו הוגי זרם ההשכלה לבטל ולצמצם את חוקי הדת המפרידים בין היהודי לזולתו שאינו יהודי בחומי האישות השונים, כך שאדם יהודי יוכל מבחינתו

--לקיים יחסי אישות עם לא יהודי
--לאכול במשותף עם לא יהודי
--להתפלל יחדיו עם לא יהודי
--להיקבר יחדיו עם לא יהודי

ועדיין להישאר ולהחשב כיהודי מבחינתו.

מובן שאדם יכול להיות ולהתנהג כיהודי מחוץ לד' אמותיו, אולם בצורה זו הוא מגביל מראש את כל מסכת קשריו החברתיים והרוחניים עם סביבתו הלא יהודית, וגורם לעצמו למעין נסגנות פנימית אל עולם האמונה הסגור.

אגב, הרעיון של 'יהודי בביתך ואדם בצאתך' הוא גם נסיון לגיטימי להפרדה בין עולם הרוח הפנימי לעולם החומר החיצוני, ומכאן לשיטתי גדולתו של משפט זה.

בברכה

אלכסנדר
_new_ הוספת תגובה



אלכס ונסים: דת שונה התנהגות שונה
רון בן-יעקב (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 0:06)
בתשובה לנסים ישעיהו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מעצם היותינו אנחנו יצורים שפועלים בהכללות, שמפרידים מידע לקטגוריות שונות ומכאן, גם עושים סטריאוטיפזציה. בלי היכולת הזאת הינו טובעים בים של מידע פרטני ללא שום יכולת למצוא את הידים והרגלים בים הזה שאין לו משמעות. קרא את סיפורו של בורחאס ''פונאס זכרון''. הגדרות נחוצות כדי לתת משמעות. תחשוב על זה שאתה מסוגל חלשוב על צבע אדום כקטגוריה ולא על אינספור אורכי גל ברמת דיוק של 10 ספרות אחרי הנקודה.

המושג סטריאוטיפ הוא בעל השלכות שליליות בתרבות, במיוחד זו המודרנית, משום שנוטים להשתמש בו לרעה. אבל עם כל תחושת הדחיה שיש לך כלפי קיטלוג אנשים לפי תרבויות - התרבות מעצבת בצורה כמעט יחודית את האדם. תחשוב על דוגמה שחביבה על דתיים: חילוני שינקינאי, הנה כבר אמרנו בשני מלים מכלול שלם של קטגוריה סטריאוטיפית, נוסע להודו ומושפע בצורה חזקה מתרבות השאנטי. בשובו יאמרו עליו חברין - הוא השתנה, אין זה אותו דני שהכרנו.

צריך להזהר שלא לגלוש לסטריאוטיפיזציה מגמתית אבל מידור וקיטלוג תרבותי, אינפורמטיבי, הוא כנראה חלק מהמנגנון הביולוגי שלנו וכשכזה, מאושיות התרבות שארוגה בטבענו.

אשר להשוואה בין דתות - לאור מה שכתבתי לעיל, בוודאי שיש מה להשוות בניהן. כמובן שדתות מנכסות-כל כמו היהדות או האיסלם יסרבו להודות בכך, כי מבחינתן העולם נחלק לאילו שמאמינים ולאלו שעדיין לא מאמינים. כל דת היא אידאולוגיה וכל אידאולוגיה היא חיזוק המחזיקים בה במלחמתם (כן כך) כנגד האידאולוגיות האחרות בנסיון לאיין את האחר ולבסס את עצמה. ראה את כל נושא היהרג ובל יעבור (היפוך טרנסצנדנטלי של המלחמה הפיזית), ג'יהאד ועוד.

דוגמא יפה לפסקה האחרונה הזו אתה הבאת בתגובתך - עצם השאלה שלך ''מי זכאי לתואר אדם'' מראה שיכול להיות שלפי דעתך ישנם הומו סאפיאנסים שאינם זכאים להגדרה הזו, ואתה - היהדות המנכסת - יש לה חזקה על חלוקת התארים.
_new_ הוספת תגובה



מר בן יעקב, הדוגמאות שהבאת מוכיחות את טענתי
נסים ישעיהו (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 0:54)
בתשובה לרון בן-יעקב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כי אין בסיס להשוואה. ג'יהאד מול ייהרג ובל יעבור?!

ביהדות אין (!) אידיאולוגיה של פגיעה בזולת להוציא ענישה או נקמה, אם תרצה. אז מה ההשוואה לדת בעלת אידיאולוגיה רצחנית מוצהרת??

האפיונים שהביא אלכס להתנהגות ''אדם'' מצד היהודי, חלקם נכללים בקטגוריה של ''ייהרג ובל יעבור''. שים לב, ''ייהרג'', לא ''יהרוג''.
וזה פשוט למי שלומד יהדות לעומק: חיי יהודי הם חיים רוחניים; גם בהיותו נשמה בגוף - הרוחניות היא העיקר והגשמיות אמורה רק לשרת אותה. על כן, אם הוא נדרש להתנתק מן הרוחניות באחת מאותן עבירות (המעבירות אותו מרשות הבורא לרשות אחרת) - טוב מותו הגשמי ושימור חייו הרוחניים מאשר להפך.

הכללות - כולנו לוקים בהן וכנראה אי אפשר בלעדיהן, כדבריך. אבל התורה מצווה ''לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו''... יש גבול גם להכללות.
לדבר על ''חרדים'' או על ''שינקינאים'' זה בגבול הלגיטימי למרות שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. לדבר על יהודים בהכללה - גם זה בסדר אפילו אם לא מבחינים בין ''דתי'' למי שמגדיר את עצמו אחרת. לדבר על ''דתיים'' מדתות שונות - כאן צריכים להיזהר הרבה יותר; לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו...
ועוד יותר בכתיבה. גם אתה וגם אלכס, כמו כותבים רבים בפורום זה, בורכתם בכשרון כתיבה ואתם מנצלים אותו היטב. ההערות שלי מתייחסות, לעתים, לניסוחים אשר מאחוריהם מסתתרת דה לגיטימציה של הזולת, אם גם לא בכוונת מכוון.

פשוט, צריכים להיות יותר זהירים בניסוח.

בברכה,
נסים.
_new_ הוספת תגובה



לדעתי כן יש מה להשוות
רון בן-יעקב (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 1:35)
בתשובה לנסים ישעיהו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ראשית, אינני מר ושמי הוא רון :-)

מכיוון שאתה מדקדק ובצדק בכתוב, אבקשך לקרא פעם נוספת את תגובתי משום שמהרהורי לבך קראת ולא את מה שכתבתי.

דת היא אידאולוגיה, כמובן לא בעיני המחזיקים בה. כתבתי שאידאולוגיות נותנות משמעות לאלו האוחזים בהן ומשמשות כלי שמבסס ומאשש את האמיתות שאותה קבוצה מחזיקה בהן, לעומת קבוצות אחרות, דתיות או לא. יהרג ובל יעבור היא, אם תרצה, סובלימציה טרנסצנדנטלית של הג'יהאד, בזה שהחיים (היהודיים) מורחבים אל מעבר לטבע ומכלילים בתוכם מחוזות מדומינים של לפני-לידה ואחרי מות. אם המוסלמי (וזו היתה סתם דוגמה) נלחם כאן ועכשיו על דעתו כנגד דעת האחר, היהודי מנסה לנצח (נצחון) את האחר במסגרת הנצח (ח' פתוחה) אותו הוא המציא.

התורה זה ספר יפה מאד ובאמת אפשר ללמוד ממנו הרבה על טבע האדם, אבל מתוך עצמה היא מושכת. להסתמך על התורה כדי לאשש דברי תורה נראה לי, אעפס קצת חלש. האדם כאדם (לא אדם לא-חילוני, חילוני סתם אדם, קרי ללא קשר לאידאולוגיה בה הוא מחזיק) האדם הוא מכונה מכלילה. בסיס ההכרה שלנו את העולם נובע, בין השאר, מהכושר המכליל שלנו, המפריד את שטף המידע לקטגוריות שונות (שכמובן יכולות להשתנות).

כתבתי בפרוש שמסגרת התרבותית המודרנית, סטריאוטיפיזציה יכולה להיות מסוכנת אבל היא בלתי נמנעת. למעשה, בקונטקסט הזה, סטריאוטיפיזציה היא אולי קטגוריזציה במגמה שלילית.

אשר לאזהרה שלך - נדמה לי שיותר משאלכס או אחרים צריכים להיות זהירים בניסוח, על הקוראים להיות זהירים ומדקדקים בקריאה. קריאה פולמוסית מקטעת (מגדמת לפי הגדרתו של מיכאל) היא קריאה מעוותת. אין לי עם זה בעיה כי הרי פחות או יותר אנו באים לכאן לשמוע, להשמיע וגם, שים לב, להתמודד על דעתנו (אולי לא לחיים ולמוות, אבל בנסיון לשכנע) - ואני במפורש רומז למה שכתבתי למעלה.
_new_ הוספת תגובה



הפרד בין אמונתך הפנימית למעשיך החיצוניים
אלכסנדר מאן (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 1:03)
בתשובה לרון בן-יעקב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בכל זאת אני שב וטוען שהאיסלם והיהדות מצויות בשלב מתקדם הרבה פחות מהשלב הנוצרי על כל היבטיו, כתוצאה מיכולתם של הנוצרים, ברמות השונות, להפריד בין נפש לגוף שפירושו בין אמונה פנימית למעשים חיצוניים.

היהדות במחינה זו ממש בחזקת רעיון קוטבי לדבר זה, היות והמעשים ביהדות על רקע מצוות העשה ואל-תעשה הן הדבר החשוב לכשעצמו, ולא יכולה להיות כל הפרדה מהסוג הנוצרי, ועל כן רעיון ההתנהגות המחולנת אינו אפשרי בעבור יהודים דתיים.

דווקא המשפט האמור, אשר קרא ליהודים להשאיר את אמונתם הדתית 'בבית' ולהתנהג כאדם מן הישוב 'בחוץ', היה אחד מהמשפטים המאיימים ביותר של תנועת זרם ההשכלה והתנועה המתבוללת עבור היהודים הדתיים שבקשו להישאר כאלה, היות ובמשפט זה מצוי גם רעיון ההפרדה הנוצרי האמור, למעשה.

בצד המוסלמי המצב עוד הרבה יותר מסובך בכל הקשור למודרנה, עקב הסירוב הכללי ללקיחת חלק באסימילצייה התרבותית, דבר שהיהודים עוד מנסים לשמור בחצי פה.
_new_ הוספת תגובה



אלכס ורון, אתם מבקשים מן היהדות מה שאין לה
נסים ישעיהו (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 2:31)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שום יכולת לתת ולהישאר יהדות.
''בראשית ברא אלוקים את השמים (=רוחניות) ואת הארץ(=גשמיות)'' ושניהם מהווים שלמות אחת של הבריאה.
האדם, אמנם, נברא בסדר הפוך, אבל גם הוא מורכב מגוף ונשמה.
אני מקווה שתסלחו לי על הקיצור במה שיש להאריך, אבל השעה מאוחרת וגם אין כל כך טעם באריכות, כי הרי לא כל כך רוצים להשתכנע...
היהדות היא דת של התכללות גוף ורוח ללא הפרד ולא רק ברמה האנושית, אלא בבריאה כולה.
המצוות המעשיות מחדירות את הרוחניות אל תוך הגשמיות ואין יהדות אחרת.
נוצר חיקוי על בסיס הפרדה בין גשמיות לרוחניות עם העדפה (לפחות מוצהרת) לרוחניות. נו טוב, נשמה בלי גוף.
נוצר חיקוי מאוחר יותר ובו הדגש הוא על הגוף דוקא, גוף בלי נשמה. גם מה ששייך כולו לרוחניות - גן עדן -אצלם זה גשמיות עם בתולות וכך הלאה.
אז אם רוצים להמשיך בהשוואות בין ''מוצרים'' שאין ביניהם שום דמיון - שיהיה. תפקידי, במקרה כזה הוא להשמיע את דברי, נקודה.
בברכה,
נסים.
_new_ הוספת תגובה



דת - אידאולוגיה מנכסת
רון בן-יעקב (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 14:38)
בתשובה לנסים ישעיהו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מצער אותי לקרוא שאתה מעדיף לסגור את הדיון במסגרת היהדות ולא לפתוח אותו למסגרת מטא-דתית או מטא-אידאולוגית.

היהדות והאסלם הן אידאולוגיות מנכסות שתורתן משתלטת על כל העולם הפיזי, תרבותי, חברתי וגם עם מה שמעבר (טרנסצנדנטי) לו. ה''מעבר'' הזה הוא חלק מהדמיון של אבות האידאולוגיה הזו וחלק מתפקידו זה לשמש מכשיר לשליטה כאן ועכשיו (מבלי להכנס אם השליטה הזו כולה שלילית, כולה חיובית או תערובת במינון כלשהו). גוף, נשמה, עולם זה, עולם הבא, אלו הם אלמנטים אטומיים שנמצאים בכל אידאולוגיה רליגיוזית וכל אחד עושה מהן איזו חביתה שבא לו.

האידאולוגיות הללו עוזרות או עזרו לאנשים להתמודד עם קשיי התבונה שאחד מקושייה העקריים היא הכרת הסופיות, ''הלא-עוד'' של הגוף הביולוגי. בכדי לעזור להתמודד עם הסבל האקסיטנציאליסטי-בסיסי הזה נעים יותר לחשוב שזמניותינו היא לא כל כך חשובה במסגרת הנצח, כי ה''חיים'' [במונחי דת] התחילו לפני הולדתנו וימשכו אחריהם. לכן דתות/אידאולוגיות נוטות להילחם עד חורמה על דעתן, במסגרת הנצח אותו הן מקדשות בתורתן. אין פרושה של מלחמה זו שתמיד תראה חרב וסכין. גם ''יהרג ובל יעבור'' הוא חלק מהקידוש הטרנסצנדנטי הזה, כאמור, במסגרת הנצח.

האסלם, אגב, גם הוא מנכס את כל מה שנתפס, למשל בקביעה שלו שכל הדתות לגיטימיות בדיוק מן הסיבה היהודית הפרוזאית של ''חנוך לנער לפי דרכו'', ואם דרכך לאללה עוברת אצל ישו, יהוה, בודהא, ניחא.
_new_ הוספת תגובה



רון, אינני יודע מהיכן אתה שואב את המידע שלך
ישעיהו נסים (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 15:50)
בתשובה לרון בן-יעקב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בתיאולוגיה. אם מה שכתבת הוא נכון אז אין שום מקום לדיון בינינו כי מסתבר שאינני יודע דבר.
במלים אחרות: הקביעות שלך לגבי ''הדתות השונות'' סותרות את כל מה שחשבתי שאני יודע אודותן.
או שמא הטעות אינה אצלי?
אתה מבין, רון, את היהדות אני חי=חווה פחות או יותר. אני משתדל מאד שזה יהיה יותר יותר מפחות.
כשמישהו מספר לי מה היהדות מנכסת לעצמה או לא, הוא בעצם מספר לי על עצמי... וזה מה שקורה בשיח הזה.
בדיוק מן הסיבה הזאת, החווייתית, אני מכבד כל אדם וכל אדם דתי בלי קשר לשאלה מהי דתו או דעתו.
האם עלי לכבד גם את הדת של אותו ''דתי''? לאו דוקא.
בשבילי, רון, היהדות אינה רק עניין שכלי לעסוק בו בצד עניינים אחרים. בשבילי היהדות היא החיים.
יש בחיים המון עניינים; חשובים יותר, חשובים פחות, אבל כולם כפופים לעצם החיים; ובשבילי, כאמור, החיים = יהדות.
הויכוחים הרעיוניים בנושאי דת ואמונה משולים בעיני לדיון על איכות הריחות המתנהל בין תתרן (כמוני) לבין בעל חוש ריח מחודד...
מה שכתבת בעניין הסובלנות המוסלמית לדתות אחרות - נראה לי צריך עיון נוסף. זה הפוך מכל מה שידוע לי ומכל התנהלותם ההיסטורית והעכשוית, לפחות זו המוכרת לי.
בברכה,
נסים.
_new_ הוספת תגובה



בעיות של דת
רון בן-יעקב (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 23:16)
בתשובה לישעיהו נסים
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

עבורך המשוואה יהדות=חיים תקפה יומיום, מה שרק מראה את מה שטענתי - הדת כאידאולוגיה מנכסת כל.

ישנן הרבה תאוריות אנתרופולוגיות שמנסות להסביר מדוע ואיך התפחתו הדתות. כמובן שאף אחת מהן לא מקובלת על המאמין בדיוק משום המשוואה שהבאת. אבל, ישנו תאור אחד חמוד של עמוס עוז, אם אני זוכר נכון, שמתאר את הדת כמקל שבעזרתו אנחנו מגרשים את התנים בחושכת הליל.

שהחיים קצרים ומסתיימים זו עובדה ברורה לכל אחד. זה מפחיד ואמצעי אחד להתגבר על הפחד הזה הוא על ידי הרחבת ההחיים אל מעבר לקיומנו עלי אדמות, מצד אחד, ולהקטין את ממשותם כאן ועכשיו מצד שני. אותו פרוזדור מפורסם.

הנסיון של הדת לתת מתכון אחד כולל העלה עד כה חרס. יש אומרים שיותר מההשפעה הטובה שיש למסגרות דתיות על האדם (ויש), השפעת הדתות, ומביוחד אלו המונוטאיסטיות, על ההיסטוריה שלנו היתה רעה במיוחד.

לכן, אולי יש רגליים לטענה שהדת כלאה את עצמה באינסופיות שלה. השמיכה הרחבה שהדת פורשת על כל תחומי חיי אדם מתגלה כשמיכת חנק. הרי לכל תופעה אמיתית או מדומיינת הדת מנסה לתת הסבר. אפילו לתופעות שלא ניתן למצוא להן הסבר הדת מספקת הסבר מתרץ - נפלאו מעשי האל מאיתנו. לא נשאר חרך אחד קטן שהדת לא מנסה לכלול בהסבריה, החל משולחן ערוך הפרוזאי וכלה בקבלה המיסטית.

ומדוע ניתן אולי לאמר שהדת כלאה את עצמה? למרות הדמוי היפה של עוז, אולי אפשר לדמות את הדת לפרפר יפה הכלוא בבקבוק זכוכית והוא מתדפק לשוא על דפנות המציאות. אולם, הדת מקפידה לא להתדפק חזק מדי שמא תשברנה כנפיה העדינות. ישנם תחומים שמהם הדת מתחמקת לענות. נקודה עיוורת מודעת, אם תרצה.

למשל, כיצד אדם הופך למאמין? הרי ספר החינוך הוא מתכון מסודר להנחלת האמונה, בדיוק כמו מעשי המצוות בהן מחויב כל מאמין. אבל הרי המחזירים בתשובה יודעים שאפשר גם לשכנע לקבל עולה של תורה. נשמה נשמה, אבל בכל זאת, כיצד מתבצע תהליך ההשתכנעות, פיזית? הרי לכל דבר סיבה ותכלית.

ולכן, הדת בנסיונה הבלתי נלאה לתת מענה לכל קושיה, בנתה את עצמה לתוך סתירות עצמיות. נקח למשל את הרמב''ן על בראשית. אלוהים רצה או חפץ לברוא את העולם ''מלת 'אמירה' כאן להורות על החפץ, כדרך...מה תרצה ותחפוץ...''.

אנחנו יודעים שלכל דבר ישנה סיבה. למשל אתה רוצה לאכול גלידה כי חם בחוץ, אתה אוהב מתוק, סיימת זה עתה מנת פסטה טובה ויש לך חשק לקינוח, מה עוד שעברו כבר שבע שעות מאז שאכלת בשר. נוהגים לקרוא לזה רצון [כביכול] חופשי שבתאורטית אפשר לעשות לו רה-אנג'נירינג. אם סוף מעשה במחשבה תחילה, מה הביא את האל לרצות לברוא עולם? התשובה לא כל כך משנה אלא עצם העובדה שהוא עשה משהו כתוצאה של תהליך שלא בשליטתו - רצון סיבתי והסיבה נעלה ממנו. הוא לא כל יכול.

מצד שני, אם רצון הבריאה בא לו באופן ספונטני לחלוטין, מבלי שתהייה לו סיבה מקדמת, הרי שכאן המצב חמור עוד יותר.ראשית, גם כאן הוא פועל על ידי סיבות שאינן בשליטתו, ושנית, העולם נוצר לא בעבור מטרה ותכלית מסוימת ועל פי תכנון (הסתכל בתורה לפני שברא, עשה 10 נסיונות וכו') אלא מתוך גחמה בלתי נשלטת ובלתי רצונית. סתירה מוחלטת לקיום רצון אלוהי כל יכול שאולי לא ניתן להבנה, אבל ודאי וודאי שקיים, ואישוש מולט לדעה שאין לעולם מטרה או תכלית או סוף.
_new_ הוספת תגובה



חתירה לתכלית
נסים ישעיהו (יום שישי, 26/07/2002 שעה 15:32)
בתשובה לרון בן-יעקב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בהשגחה פרטית, הציעה המערכת לטור שלי את צבע התכלת. (אני ''חושד'' שאלכס הגה את הרעיון אבל...) יש להניח שלא היו מודעים לכך ש-'תכלת' רומז לתכלית. גם כל הדיון הזה התחיל בהערה 'תכליתית' שהערתי לאלכס ותראה לאן הוא התפתח.

הדיון שמתנהל פה נראה לי בדיוק ההפך מ-''תכלית'', מה דעתך? הרי לא ניסיתי ''להחזיר אותך בתשובה'' ואני מניח שאין לך כוונות בכיוון ההפוך כלפי. אז על מה נסב הדיון?
יכולתי להחזיר לך את כל השאלות ששאלת אותי ולנסח במהופך את כל התובנות שניסחת כלפי; האם זה ישנה במשהו את השקפת עולמך או את דרך חייך? נראה לי ברור שהתשובה שלילית כפי שהיא שלילית בכיוון שלי. אני לא 'אתפקר' כתוצאה מדבריך ואתה לא 'תעשה תשובה' כתוצאה מדברי.
את דרך החילוניות אני מכיר מבפנים; הייתי שם. אני מכיר את הטענות שהעלית ובעוונותיי, אפילו השתמשתי בהן בעבר בויכוחים עם דתיים. לי היה יתרון כי הכרתי טוב מהם את המקורות...

המסקנות שלי ודרך החיים הנגזרת מהן, מובעות במאמרים שאני כותב מדי פעם; אם מישהו רוצה ללמוד משהו על יהדות - זו הדרך והיא אינה קצרה או קלה. דרך הויכוחים אינה דרכי; גם דרך ה-''החזרה בתשובה'' לא.

אולי שמת לב שבנושאים רבים מאד המועלים בפורום אינני מגיב כלל כי, כפי שציינתי כמה פעמים בעבר, ''כשם שמצווה לומר דבר הנשמע (=מתקבל) כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע''.

שבת שלום ומבורך,
נסים.
_new_ הוספת תגובה



דיון על דת בפורום מקוון
רון בן-יעקב (יום שישי, 26/07/2002 שעה 22:33)
בתשובה לנסים ישעיהו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חלק מהסיכונים שבעלי טורים ומגיבים לוקחים על עצמם בפורום כזה היא חובת התגובה. אני מתכוון לכך שאם אתה מפרסם את דעתך בנושא מסוים הרי שברור שיתפתח דיון בנושא, ואין כוונתי לתגובות משמימות מסוג ''כל הכבוד למאמר''.

מצער אותי לקרוא שבחרת:

1. לשמור לעצמך את הזכות לכתוב מחשבותך על פרשת השבוע אך להתחמק מדיון בנושאים שונים שעולים ממנה.
2. להגיב ב'תכליתית' לאלכס אך לשלול תגובה דומה ולקבוע שרירותית שאין בה תכלית. האם אין תכלית בלימוד וחידוד הדדי?
3. להתייחס לתגובות המציעות פרשנות אלטרנטיבית כ'לא תכליתיות' ומגמתיות ר''ל. נקודה תמוהה ביותר.
4. להציב תגובות במישור של בעד/נגד, מה שאולי מאפיין נקודת השקפה חובקת וכולית.

אגב, העדת שאכן למדת דבר מה מתגובותי, ואני שמח לשמוע שהטיעונים המיוחדים שהבאתי אינם זרים לך.

ראה, באמת שאין שום צורך להכנס למגננה כי אני מכיר בעובדה שהדת תשאר אתנו לעוד הרבה זמן ושבאמת דרך הדת אפשר להשיג תועלת אנושית, כן אנושית ותו לא (זאת מן הסתם נקודת המפגש שגורמת אי נחת).

הדת היא דרך ממוסדת לבניה של מסד תומך לטבע האדם שכולל מצד הפנים, דחפים ורציות שונות ומשונות ומצד החוץ איומים איומים. השיטה המאורגנת של הדת מציעה דרך שפוסעת אל מעבר לנתפס החומרי (לפני שמחסירים פעימה, אני מתכוון לתרבות שמשמעויותיה רחבים יותר מסממניה הממשיים). קהיליה, טכסים קבועים אשר מציעים נחמה ונקודת משען מצד אחד ונקודת זינוק להרחבה תרבותית כמו אמנות לסוגיה. ברם, הדת בנויה על דוקטרינות דוגמתיות (מכאן כוחה הרב, ולא בהכרח שלילי) על טבע העולם ועל בורא העולם, ואלא משמשים נקודת חיכוך בין אנשים שונים, אם על הפרוש השונה של הדוגמות או על עצם מהות קיומם ותקפותם.

אולי זה לא מה שציפית, אך פורום אינטרנטי צופן בחובו הפתעות שונות ומשונות.
_new_ הוספת תגובה



דיוני דת מקוונים
אלכסנדר מאן (יום ראשון, 28/07/2002 שעה 16:17)
בתשובה לרון בן-יעקב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רון ידידי,

אתה כמובן צודק בטענתך שוויכוח על דפי האינטרנט אינו מחוייב להסתיים בטפיחות הדדיות על השכם, אך אסור לך לשכוח שהוויכוח עם אדם מאמין עלול להתגלות כמוגבל ברמת טיעוניו השונים, אשר יתגלו כרליגיוזיים וכקאוזלים להחריד לאוזן חילונית ממוצעת.

זו בעייה מסויימת שקיימת בוויכוחים מסוג זה, אך למרות זאת אני מקווה שניסים ישיב לך תשובותיו לשאלות שהעלת.
_new_ הוספת תגובה



מבט אחד מהיר
אריה פרלמן (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 0:23) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תענוג קטנוני שמדגדג במעמקי הנפש:

לא הייתי כלל חושב לנתח את ההתעקשות הגרמנית על מהירות בלתי-מוגבלת בכבישים, כמין סוג של ניתוב האלימות הרצחנית אל תחום התחבורה.

אך משהועלה הרעיון בפניי, גדול הפיתוי לעסוק בו ולהתענג עליו.

מה גם שבכל הדבר הוא סופר הולנדי מכובד...

הנה נפל לידי - כפרי בשל, ההכשר לגנות את הגרמנים כאומה אשר הרצחנות טבועה באופיה - ורגע לאחר מכן לגלגל עיניי השמיימה ולהיתמם: ''זה לא אני אמרתי - זה הסופר ההולנדי ההוא...''

בינינו, ואל נא יתגלה הדבר לאף אחד - אינני שותף לאיפיון מרחיק-הלכת והיומרני של ידידנו ההולנדי דנן.

על חיות בית ועל מקלט מדיני.

נראה כי נפתרו כל הבעיות על פני תבל, עד כי מצאו להם יהודים וגרמנים זמן לשבת יחדיו, על אדמת גרמניה, ולדון בענייני חתולים וכלבים. ממש אי של שלווה בעין הסערה.
ואני שואל: האם לא היה כדאי להקדיש את הזמן לעניינים חשובים קצת יותר?

המשפחה האיראנית שקיבלה מקלט מדיני בגרמניה, מעוררת במידה מסויימת את האופטימיות הזהירה של הכותב שלפנינו.
אני, דווקא, מודאג.
כבר חזינו לא פעם ולא פעמיים, בערבים או מוסלמים החיים במערב, ושומרים על חזות של שילוב מושלם בין מערב ובין איסלאם.

לעתים מדובר בחזות אמיתית, אך במקרים רבים אחרים, נחשף המעטה הדקיק והשברירי של ה''מודרניות'', ומתפרץ הר הגעש של הקנאות האיסלאמית האוכלת בכל פה.

ראינו זאת בחגיגות אוסמה בן-לאדן שפרצו מיד לאחר טבח ספטמבר בדנמרק ובארצות הברית, למשל.

אופטימיות זהירה?

לא כאן.

כאן הייתי אומר: זהירות פסימית.
_new_ הוספת תגובה



ההולנדי המעופף מעל שמי ברלין
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 14:45)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אריה שלום,

נוטבום (Nooteboom) ההולנדי אכן עורר דיון בגרמניה לאחר צאת ספרו המפורסם שדן בתופעות גרמניות שונות על רקע איחוד גרמניה, תחת הכותרת ''רשמים ברלינאיים''.

הספר דן בחיי היום יום של גרמניה המתאחדת מנקודת מבט הולנדית, שאינה תמיד נקודת מבט אוהדת. נוטבום תיאר את המגלומניה החדשה בבנייתה המחודשת של עיר הבירה ברלין - ביקורת אשר עליה מסכימים גרמנים רבים, וכדרך אגב הביא את חוויותיו מהאוטובאן הגרמני, אשר מזכירות מעט את רעיון ''חמת הזעם הטבטונית'' (Furor Teutonicum) מתקופות אחרות.

ככל הנראה ניסה נוטבום לתאר את מה שניתן להבין כ'נפש הגרמנית', אשר על האוטובאן הגרמני יכולה לבוא לידי ביטוי אותנטי, שמשקף רבדים שונים הטמונים בה, כולל אלמנט הסדר: התנועה לכשעצמה מסודרת וקולחת.

מעניין לציין כי סיפור דומה התחולל מהכוון ההפוך עם כתב ה'שפיגל', אריך וידמן (Wiedemann), אשר רשם רשימה לגלגנית-משהו על דמותה העממית של אנטיה (Antje) ההולנדית, אשר סיגריה של ג'וינט בין שיניה הבלתי מצוחצחות ככותרת סיפור זה, אשר בו התחשבן וידמן עם תופעות הולנדיות שונות, על פי רוב בהומור ובחן - אך לא לדעת הולנדים שונים שנעלבו מדבריו בנדון.

קישורים:
מאמר על נוטבום שמנתח את תהליך איחוד גרמניה (גרמנית): http://www.lpb.bwue.de/aktuell/due/40_00/deutscheein...
ביוגרפיה קצרה וספרים שונים של נוטבום (גרמנית): http://www.wdr.de/tv/nachtkultur/leselust/19990616/p...
_new_ הוספת תגובה



האוטובאן במכונית עם גלגלים לא מכווננים
מיכאל מ.שרון (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 11:50) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חוויותי מנהיגה באוטובאן הינן אמנם אתגריות בממש.
זכורה במיוחד חוויית רכבת שדים של נסיעה בדרך לדורטמונט, כשחברתי ביקשה ממני שאנהג.

המדובר היה במכונית פורד פייסטה, בנפח מנוע 1100 סמ''ק, שגלגליה לא היו מכווננים (שהוחלפה אמנם במכונית חדשה כעבור זמן מה).

העניין, בפרט נוכח המרצדסים החולפים כבזק, נראה במידה רבה כעניין ביש, אך ניסיתי לשמור על הכבוד הישראלי במיטב יכולת התימרון באוטו הסורר.

ברגע מסויים שעטה בנתיב בצידנו משאית ענק רחבה כאנייה ורבת עזוז, לפי מיטב סרטי האימה בהם נירדף בכביש האין סופי אי שם בערבות ארה''ב או קנדה, הגיבור בטנדר רעוע, על ידי מפלץ הענק המצוחצח ורב האנרגייה, כשנהגו המיסתורי מוסתר על ידי שמשה כהה.

עבור אותו, החוותה חברתי, בבחינת חובה קדושה.

את הדבר הזה לא אשכח, דהיינו התימרון במכונית לא ממש נשלטת עד תום, ומיושנת, בוודאי נוכח צחוק הדמון החסון במשאית. אבל מה קליל היה הכביש שנפרש כמרחב אפשרויות פתוח לאחר שהותרתי את המשאית מאחורי.

ויכולנו גם לצחוק על אותן מכוניות מזרח גרמניות רעועות בעלות השם החביב (שנשמט מזכרוני כרגע) בבחינת שמחת עניים.
_new_ הוספת תגובה



על מהירויות משתנות
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 12:27)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מיכאל שלום,

ישנם כמה וכמה מחקרים על נושא אי הגבלת המהירות ועקומת תאונות הדרכים; ככל שהדבר נשמע מוזר לא מוצאים חוקרי ומהנדסי התנועה הגרמנים כל קשר של ממש בין שתי נקודות אלו, היות ונהיגה היא כנראה עניין גם של משמעת, ובנושא המשמעת אין קפדנים וצייתנים כגרמנים. הלל נשמעים לחוקי התנועה, ואם לפתע ישנה הגבלת מהירות ל- 120 קמ''ש בלבד - יקפידו כמעט תמיד לבצעה, או להישאר במהירות של עד כ- 20 קמ''ש מעליה.

אדם הנוהג במהירות גבוהה חייב לשמור על ריכוז גבוה המתאפשר עקב זרימת האנדרנלין המוגברת אל כל תאי הגוף וימנע מפעולות מסיחות דעת, כגון עישון סיגריות או שיחה מלבבת אל היושב לימינך.

אם אינני טועה היה זה הפילוסוף הגרמני המפורסם בן זמננו, פיטר סלוטרדייק (Sloterdijk), אשר הגדיר את ההתמכרות למהירות הגבוהה בצורך העקיפה הבלתי נשלט שמעבר להיותו ווריאציה של אינסטינקט הציד הטמון באדם, מסמל גם את עליבותו של הנעקף כמעין הפרשה הנשארת מאחור.

פרט מעניין ונוסף הוא העובדה כי גם המין הנשי אינו טומן ידו בצלחת, ושועט ביעילות ובנחישות דעת שאינה פחותה משל הגברים שבחבורה. למעשה ניתן לומר כי אין פרופיל טיפוסי של אדם הנוהג במהירויות גבוהות, וכי כמעט כל אדם יבצע זאת ברגע והדבר עומד לרשותו.

הפרט המוזר ביותר בכל הסיפור הנ''ל הוא העובדה שמהירות 'נמוכה' ברמת 100 קמ''ש עלולה להיות מסוכנת ביותר: המשאיות השונות מהמסלול הימני מתחילות לגלות אי סובלנות ולעקוף מכוניות במהירויות נמוכות שכאלו, דבר אשר עלול להתגלות כבעייתי במיוחד עבור המכונית הפרטית הקטנה.
אזרחי מזרח גרמניה לשעבר, אשר נסעו ונהגו עד לא מכבר במכוניות הטראבנט (''טראבי'') דווחו על חוויות מסמרות שיער בהתמודדותם הכושלת מול נהגי המשאיות הטראנס-אירופאיות.

קישורים:
עוד על הפילוסוף הגרמני פיטר סלוטרדייק (גרמנית): http://www.hfg-karlsruhe.de/info/prof/Sloterdijk.htm...
_new_ הוספת תגובה



אלכס - במבטך הנוכחי אתה רואה בכל מדינה
רפי גטניו (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 15:14) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

משהו לא רציונלי, מביא דוגמא מארה''ב, ומטפל בזוית הגרמנית של העניין. ואני תמהתי, מה המקבילה הישראלית ? , חשבתי על אפליית ושנאת זרים, אבל זה לא אופייני רק לישראל, על בריונות, אבל יש מדינות בהן התופעה חמורה מאשר אצלנו.
לבסוף הגעתי למסקנה שיתכן והסיבה לכך שאני לא מוצא דבר אחד לא רציונלי, היא שהכל כאן לא רציונלי במידה שווה.
_new_ הוספת תגובה



היתרים לעומת הגבלות
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 23:48)
בתשובה לרפי גטניו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אם מדברים על דבר לא רציונלי בהקשר זה, הכוונה היא לדבר שמדינה מערבית מתירה ו/או אינה אוסרת דבר שאסור במדינות אחרות, כמו לדוגמא ארה''ב (אי הגבלת רכישת כלי נשק), גרמניה (אי הגבלת מהירות), הולנד (אי הגבלת השימוש בסמים רכים).

במבחינה זו אין לישראל כדמוקרטיה תקנה המתירה דבר שאינו יכול להיות במקומות אחרים, אלא בדיוק ההיפך: בישראל קיימות הגבלות שאינן קיימות במדינות מערב אחרות; רוב מגבלות אלו נובע מאופייה המגביל והאוסר של הדת היהודית.
_new_ הוספת תגובה



הוא שאמרתי- האי רציונליות שולטת בכיפה -תרתי משמע
רפי גטניו (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 0:21)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



מיוחדות ישראלית (רשימה חלקית)
אלכסנדר מאן (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 0:45)
בתשובה לרפי גטניו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בדמוקרטיה הישראלית

-- שני אזרחים ישראלים בני דת שונה לא יכולים להתחתן באופן ריבוני וממלכתי.

-- לא ניתן להגדיר את הלאום כ''ישראלי'' למי שחפץ בהגדרה זו.

-- לא ניתן למכור בשר פיגולים למי שחפץ לאכול זאת.

-- לא ניתן לישראלי ממוצא יהודי למכור חמץ בפסח למי שחפץ לקנות זאת.

-- לא ניתן להיות מחוסר דת למי שחפץ בזאת.

-- אין תחבורה ציבורית מסודרת בימי חג ומנוחה למי שזקוק לכך.

-- חרדים שלא שירתו צבא זוכים לסטטוס דומה של 'יוצאי צבא'.

אינני בטוח לגבי המצב בבתי עלמין, היות ואינני בטוח אם כבר קיימים בתי קברות ציבוריים מעורבים לבני דתות שונות ולמחוסרי דת.
_new_ הוספת תגובה



רשימת עזר
דינה ביכל-שונרא (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 1:32)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

עניין הדתות כולו משמעותי:

בדמוקרטיה הישראלית מתקיים רישום של דתו ומוצאו האתני של כל אזרח. רישום זה אינו ניתן לשינוי באופן מעשי. הרישום שולט בחיי האישות של האזרח, כולל גירושיו וכללי הדין הנהוגים בגירושים. לרישום אין כל קשר לאמונתו של האדם ואף לא למנהגיו לאורח חייו אלא רק למשפחה שבה הוא נולד. (קאסטות, כמו הודו?)

בדמוקרטיה הישראלית קיימת חקיקה *מרתקת* למניעת כלבת. חוק הכלבת (1934) מאפשר לשר הממונה על כך להכריז על איזור כלשהו כאיזור מוכה כלבת, מה שמקנה לפקחים שממנה השר לירות בכל כלב, בכל מקום שהוא, להרוג אותו ולשאול שאלות אחר כך. הפקח יכול לפרוץ לתוך כל חצר או בית למטרה זו. באיזור מוכה כלבת חל איסור הפגשת כלבים -- הפגשת כלבים מחייבת אישור מיוחד מרופא וטרינרי.
בשנת 1970, לערך, הוכרזה כל מדינת ישראל כאיזור מוכה כלבת. היקשים לוגיים יתקבלו בברכה (כל עוד הם אינם חמושים ואינם נכנסים לחצרי ללא רשות).

לנושא אחר: דיברנו על ''נוכחים נפקדים''? דיברנו על הפקעת קרקעות המונית?

דיברנו על כבישים למתנחלים בלבד ותעודות זיהות מסומנות קאסטה?

הו, הדמוקרטיה הישראלית, שבה אסור לח''כ ערבי שנבחר כחוק לממש את זכותו כח''כ לנוע בחופשיות ברחבי הדמוקרטיה ושטחי הצבאיים.

הו, הדמוקרטיה הישראלית, שבה מגיע אדם לישראל והופך מייד לאזרח בעל זכות בחירה.

הו, הדמוקרטיה הישראלית, המממנת שליחים לרחבי העולם כדי לגייס חיילים ממדינות אחרות.

הו, הדמוקרטיה הישראלית, שרוכשת חיילים אלה בכסף ממדינות שונות (רומניה, רוסיה).

הו, הדמוקרטיה הישראלית, שבשחר ימיה פעלה ביודעין לבניית מיליציות של בני-דת מסוימת במדינות שונות, מתוך המטרה המוצהרת לגרום לכך שהממשלות המקומיות יסלקו את בני אותה דת מתוך ארצם.

וכל זה בלי להזכיר את 400+ היישובים שנהרסו ושמותיהם הושכחו בכוונה תחילה, את שפת המדינה הרשמית, ואת שועי הארץ המבקשים ''טרנספר'' בלי לשמוע את זעקת קרוביהם שטרונספרו בהיסטוריה.

הו, הדמוקרטיה הישראלית. למות מצחוק, אם זה לא היה כל כך עצוב.
_new_ הוספת תגובה



על דת משה ועל דמוקרטיה
אריה פרלמן (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 1:39)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

להלן תגובתי בקיצור:

אני אישית סולד מנישואין בין-דתיים, כיוון שהם הביטוי המובהק ביותר להתבוללות, המכלה בעמנו ללא רחם.
אבל רגש לחוד וזכויות לחוד: אין ברירה, אלא לאפשר נישואין אזרחיים למי שחפץ בכך.

הבעיה נוצרה במידה רבה עקב קשיחותו ואטימותו של הממסד האורתודוכסי בישראל, וחבל מאוד.

יש לאפשר מכירת בשר פיגולים

יש לאפשר ליהודים למכור חמץ בפסח: הכפיה, במקרה זה, לא רק מרגיזה, לא רק משרתת מטרה הפוכה, אלא אף עקרונית איננה מוצדקת.

צריך לאפשר להירשם כחסר דת, או ליתר דיוק: להשאיר את סעיף הדת ריק.

תחבורה ציבורית צריכה להיות, אך לדעתי היא חייבת להיות מוגבלת, באופן שתהיה בכמות שונה במובהק מימי חול. במדינה יהודית, יש לשמור על פרהסיא של שבת, ולו גם אם מדובר בפרהסיא יהודית שאיננה במובן הדתי ההלכתי.
כנ''ל גם לגבי מסחר: מסחר - כן. אבל לא כל המסחר ולא כל מסחר.

אי שירות בצבא או בשירות לאומי שווה-ערך, צריך לגרור אי-קבלת זכויות אזרח. כך לגבי כל התושבים, נקודה.

בנוגע לבתי עלמין, כאן שוב אנו מגיעים לאטימותו של הממסד הדתי: ''קוברין מתי ישראל עם מתי עכו''ם'', כך קובע הרמב''ם, אך רבנינו כיום הם קטני רוח.
ישנם בתי עלמין חילוניים בישראל.
_new_ הוספת תגובה



אדון פרלמן: ומה קובע הרמב''ם על כל הנושאים האחרים?
מוטקה צביאלי (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 7:04)
בתשובה לאריה פרלמן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אחרי מבוא השלום והברכה ובמחילה רבתי הרי אתה ,במחילה, מביא את הרמב''ם כסימוכין לקבורה של מתי ישראל עם מתי עכו''ם. מה אומרים על זה הראב''ד ונושאי הכלים האחרים? ועל שאר הבעיות הסבוכות ,מה אומר הרמב''ם. האם אני מסיק מכאן שאתה דוגל בפסיקה סלקטיבית?
לא ירדתי לסוף דעתך,ועמך הסליחה .
מוטקה
_new_ הוספת תגובה



על פסיקה סלקטיבית ועל גמישות הלכתית.
אריה פרלמן (יום חמישי, 25/07/2002 שעה 2:17)
בתשובה למוטקה צביאלי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני יודע שהרמב''ם קובע שכאשר ''תהיה יד ישראל חזקה'', לא יהיה צורך לקבור מתי ישראל עם מתי עכו''ם.

אבל אילו היו רבנים אמיצים בימינו, הם היו מסוגלים לפסוק ש''יד ישראל'' לא חזקה, עדיין לא במובן שהרמב''ם דיבר עליו, ולהתיר קבורה של חייל בן לאב יהודי, שנהרג כתף אל כתף עם חברו החייל היהודי ה''מלא''.

ואלו הן באמת דרכי שלום ואהבת אחים, לא רפורמה!
_new_ הוספת תגובה



היתרים לעומת הגבלות
מיכאל מ.שרון (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 3:52)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בישראל - נשים בנות האוכלוסיה בכללותה (בניגוד לצבא מקצועי/שכיר) משרתות בצבא, מטיסות מטוסי ומסוקי קרב, מדריכות בבית הספר לשריון, מפעילות ציוד מתוחכם.
אין מדינה אחרת בעולם (למעט אולי שוויץ) שכך הדבר.

בישראל קיימת צורת התיישבות חקלאית/תעשייתית בעלת תפיסה יחודית - היא הקיבוץ. שגורה בהוויה חברתית זאת אי הפרדה מוחלטת בין המינים (תפיסת המקלחות המשותפות וכד'). באופן הוויה זאת, שהתפתחה, קיים כיום שילוב יחודי ומעניין של תגמולים אינדיוידואלים דיפרנציאלים עם סולידריות ותמיכה קולקטיביסטית.
רווח הנוהג לפיו צעירי התיישבות זאת נשלחים לאחר השרות הצבאי לתור ארצות ותרבויות אחרות, למשך תקופה ממושכת.

בישראל נהנים יהודים אדוקים בדתם מהחופש והפרטיות לשמור באיזורי מגוריהם על אורחותיהם, כגון תחום השבת. חופש זה מופר בכל מקום אחר בעולם, פרט למדינת הלאום היהודי.

ניתן להוסיף עוד.
_new_ הוספת תגובה



שרון: מספר טעויות ותוספת
שקד (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 15:11)
בתשובה למיכאל מ.שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

1. אם זכרוני אינו מטעני, בצבא ארה''ב משרתות נשים בתפקידים קרביים לא פחות.

2.על צורת ההתיישבות הקיבוצית צריך לכתוב ''הייתה קיימת''. בפועל, נותרו קיבוצים מעטים ביותר שהינם יותר מישוב שיתופי.
הערבות ההדדית והסולידריות הם חלק ממיתוס.
כבת קיבוץ (שעזבה) אני יכולה לומר, שהסולידריות ותגמול לקשיש (אמא, במקרה שלי) שעבד יותר מחמישים שנה במפעל הקיבוצי (והייתה נשואה לאחד מילדי הקיבוץ הראשונים) נמדדים בתקציב חודשי הדומה לזה של חייל משוחרר, ובתחנונים ממושכים לכל טיפול פשוט (תיקון חלון, ברז שדולף).

3. תוספת:יהודים חרדים נהנים בישראל מיכולת כפיית אורחותיהם על כל תושבי המדינה.
_new_ הוספת תגובה



לשקד: התייחסתי לתפיסת הקיבוץ. הפרקטיקה בפועל
מיכאל מ.שרון (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 16:36)
בתשובה לשקד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

של מאבקי כוח ומשחקי סך- 0 בין קבוצות חברים, כמו גם נברנות קטנונית וגישות צרות עין - גם לכך התייחסתי בכתבה ''באייל הקורא'' (אודות ''מתקפה ערכית'')

יש כמובן הבדל ברמת המאבקים ובגישות אלה בין קיבוץ לקיבוץ.

אשר לצה''ל, התייחסתי לצבא-העם, בעוד הצבא האמריקני הוא צבא מקצועי/שכיר.

גם בעיות הכרוכות באכיפת-יתר דתית תוך ''סיוע שלא דשמייא'' של עסקנים פופוליסטים דתיים, הדבר לא נעלם ממני.

ניסיתי להצביע על נקודות זכות.

קישורים:
הקיבוץ במורד: תקיפה ערכית ותוצאותיה: http://www.haayal.co.il/reply.php3?id=674&rep=35180&...
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי