פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
''כישופים'' – שיר פמיניסטי של דליה רביקוביץ
יוסף אורן (יום שני, 05/04/2010 שעה 16:00)


''כישופים'' – שיר פמיניסטי של דליה רביקוביץ

יוסף אורן



אחרי המיני-סידרה שהדגימה את שירת הנשים העברית באמצעות השירים של לאה גולדברג (עינויי ההתפכחות מאהבה נכזבת) ושל זלדה (עלבון אישה שבעלה מאס בה), משוררות מדור ''האימהות'', מוגשת בזה מיני-סידרה נוספת, שתדגים את שירת הנשים העברית באמצעות השירים של דליה רביקוביץ ויונה וולך, משוררות מ''דור המדינה''. הדורות הם אכן שונים, אך כדי להבליט את ההתפתחות ביניהם נצמדת גם המיני-סידרה השנייה לנושא שהודגם במיני-סידרה הקודמת – לנושא היחסים בין גברים ונשים.

''האימהות'' לאה וזלדה טיפלו בנושא באופן טיפוסי למשמרת שלהן. שתיהן כתבו שירי נמען, שבהם פנו לגבר מסוים, הגבר שלהן, ושטחו באוזניו את מצוקתן, את סבלן ואת כיסופיהן לאהבה ממנו המבוטאת באופן אחר מכפי שזכו לה. פנייה זו משקפת עדיין אמונה, שאפשר להידבר עם בן-הזוג ושקיים סיכוי לשכנעו להיענות לשינויים ביחסים ביניהם. כיוון שב''אימהות'' פיעמה עדיין תקווה להטבת מצבן במסגרת הזוגיות, הן נמנעו בשיריהן מהכללות על כל העולם הגברי.

השינוי בשירת הנשים העברית התחולל אצל המשוררות מ''דור המדינה'', שמייאוש עברו לבטא בשיריהן עמדה פסימית ביחס לסיכוי להיטיב את מצבן הקיומי על-ידי הידברות עם הגברים. שיריהן כבר מבטאים השקפה פמיניסטית מובהקת.

ואכן, אפילו בשיר הפמיניסטי המוקדם בשירתן כבר נמנעו דליה רביקוביץ ויונה וולך, המשוררות שנבחרו להדגים את השינוי הזה, מפנייה ישירה ומפורשת לא אל גבר מסוים (בשיר של דליה) ולא אל כלל הגברים (בשיר של יונה), כפי שעשו המשוררות מדור ''האימהות''. בשיריהן הן פונות אל הנשים – מבהירות להן את מצבן העגום ומוכיחות להן שלא השכנוע יביא שיפור במצבן, אלא רק מאבק במין המדכא אותן. ורק בעקיפין ובמשתמע ממוען השיר שלהן גם אל הגברים, אך במסרים התובעים מהם לזנוח את הגישה השוביניסטית-סקסיסטית כלפי הנשים, שהיא מקור התיסכול והסבל של הנשים.

היות שלמיני-סידרה זו נבחרו שיריהן הפמיניסטיים המוקדמים של דליה ושל יונה, חובה להוסיף, שכמו בשירתן של משוררות ''דור המדינה'' האחרות, כך גם בשירה של שתיהן חלה מאוחר יותר התפתחות נוספת. שתיהן נטשו את הפמיניזם המתון, ואחרי שעבר אצלן העצמה – קיבל בשירתן אופי מיליטנטי גובר והולך.


כישופים
הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה,
מָחָר אֲנִי יָם,
כָּל יוֹם אֲנִי תוֹעָה
כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,
כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה
אוֹבֶדֶת בַּנְקִיקִים.

בַּלַיְלָה חָלַמְתִּי
סוּסִים אֲדֻמִּים
סְגֻלִּים וִירֻקִּים,

לַבּקֶּר הִקְשַׁבְתִּי
פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,
קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,

הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל
מָחָר אֲנִי עֵץ
רָם כַּתָּמָר.

אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ
הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית
מָחָר אֲנִי מָחָר.

מבט צילומי על השיר בטרם קריאתו חושף מיד את חריגותו של הבית הראשון, שהוא בן 6 שורות, בעוד ששאר בתי השיר הם טְרִיפְּלֶטִים, בתים בני 3 שורות בלבד. לחריגה זו מהתבנית הבסיסית של השיר יצטרך הקורא למצוא הסבר, אף שמאליו ודאי הבין, שבבית הזה צורפו שני טריפלטים והם שיצרו בית חריג בן 6 שורות.

המבט הצילומי חושף עובדה נוספת, שגם עליה יצטרך הקורא לתת את הדעת: המשפטים אינם חופפים לבתים. בבית הראשון ישנם 2 משפטים. שלושת הבתים הבאים אחריו הם למעשה משפט אחד מבחינה תחבירית. וגם בבית האחרון ישנם 2 משפטים, כמו בבית הראשון.

כבר בקריאה ראשונה של השיר (כרגיל, מומלץ לבצע קריאה זו בקול) יגלה הקורא שתי תופעות בולטות בתימלולו, בבחירת מילותיו.

התופעה הראשונה – בשיר 50 מילים בלבד, ומתוכם 13 הן מילים מ''משפחה'' אחת, זו שבסיועה אנו מציינים זמן, הן של היממה (לילה, בוקר) והן של הזמן המתמשך (כל יום, אתמול, היום, מחר). ואכן, הביוגרפיה של ה''אני'' הדובר בשיר נפרשת על-פני שלושת הזמנים : עבר (''אתמול''), הווה (''היום'') ועתיד (''מחר'').

התופעה השנייה – בנוסף למילים המציינות זמן, בולטת בשיר שכיחותה של המילה ''אני'', המופיעה 8 פעמים כמילה עצמאית ו-‏4 פעמים נוספות ככינוי-גוף מובלע בפעלים (''אובדת'', ''חלמתי'', ''הקשבתי'', ''הייתי''). ביחד 12 פעמים בשיר, שכאמור מופיעות בו 50 מילים בלבד. מאחר שהמילה ''אני'' משמשת את שני המינים, מסייעת לנו רק המילה ''אובדת'' לזהות בוודאות שהקול הדובר בשיר הוא קול נשי.

היות שהאישה מרבה להשתמש ב''אני'' ואינה מפנה את דבריה אל ''כתובת'' כל שהיא, כפי שעשו לאה גולדברג וזלדה בשיריהן, ניתן להניח, שהשיר הוא כעין סיכום של מסכת חייה במעמד שבו היא מתייחדת עם עצמה ומדברת אל נפשה. כזכור, הפנתה לאה את דבריה בשיר ''באת אלי'' אל האהוב שנטש אותה, וגם זלדה פנתה בשיר ''הסתרת נפשך'' אל בן-הזוג שהסתיר את נפשו ממנה. ואילו בשיר הזה של דליה רביקוביץ לא רק שהדוברת איננה ממענת את דבריה אל נמען גברי, אלא כלל לא מאזכרת גבר בסיכום מסכת חייה, אף שזו נפרשת על כל שלושת הזמנים. אי-סבירותה של עובדה זו – מאלצת אותנו להתעמק פעם נוספת במה שכתוב בשיר.

בקריאה זהירה יותר לאורך השיר, קריאה שבה אנו מתעמקים בהתפתחות המדורגת של תוכנו, מתגלה לנו, שקיימת סתירה בין התיאורים של הדוברת בבתיו השונים של השיר. הסתירה בולטת במיוחד בין הבית הראשון בן 6 השורות, המפרט את חסרונותיה, לבית השני, המונה את יתרונותיה. סתירה כזו חוזרת גם בצמד הבתים הבא: הבית השלישי מגנה אותה והבית הרביעי משבח אותה. אך אם מעמתים את השבח בבית השני עם הגינוי בבית השלישי, מקבלת הסתירה בין שני תיאוריה של הדוברת גוון נוסף. שוב אין זו רק סתירה בין חסרונותיה ליתרונותיה, אלא היא גם בין שתי התנהגויות שלה. כאשר היא אקטיבית (''חלמתי'') – מתבלטים יתרונותיה, וכאשר היא פאסיבית (''הקשבתי'') – נחשפות מגרעותיה.

המילה ''הקשבתי'' מסגירה את נוכחותו של גבר במסכת חייה של האישה הדוברת בשיר. זהותו ותפקידו בחייה טרם נתבררו לנו, אך בזכות הקריאה לאורך השיר, אנו יודעים מה שמעה מפיו כאשר הקשיבה לו. כתגובה על תוכן החלום שחלמה בלילה (ראה הבית השני), היא שמעה ממנו דברי לעג משפילים (ראה הבית השלישי). אף שהחלום היה מופלא ועתיר דמיון – כפי שיובהר בהמשך הפירוש – קטל אותו הגבר כפטפוט דל-תוכן (''פכפוך עד אין קץ'') וכבלתי-מקורי (''קשקוש של תוכים''). דברי הגנאי האלה הם כה מעליבים, שאין מנוס לקורא אלא לצייר לעצמו את היחסים בין האישה לגבר שלה כיחסים של שליטה ושיעבוד: כאשר הוא מדבר, גם אם דבריו מעליבים ומקוממים ביותר, עליה להקשיב להם עד תום ואסור לה להגיב עליהם.


שלושה ''סודות''

בית זה, השלישי בשיר, ששילב לראשונה גבר בתמונת ''הסיפור'' של השיר על חייה של הדוברת, מסייע לנו לפענח את שלושת ''הסודות'' שהוצפנו בבית הראשון: דעתו של מי מבוטאת בו? מדוע הופרד תוכנו לשני משפטים? ומדוע התארך מיתר הבתים?


התשובה על ''הסוד'' הראשון היא, שב-‏6 השורות של הבית החריג, שבו נפתח השיר, מוסרת הדוברת את שיפוטו הקטלני של הגבר עליה, אך היות שהיא עושה זאת במסירה עקיפה (כסיכום המגרעות שהוא נוהג לייחס לה) – צריך הקורא לצרף לכל ''אני'' בבית זה את המילה ''לדעתו''. אם יעשה כך יובן לו הבית באופן הבא: ''היום אני (לדעתו) גבעה / מחר (אהיה לדעתו) ים. כל יום אני (לדעתו) תועה / כבאר של מרים, / כל יום אני (לדעתו) בועה / אובדת בנקיקים''.


התשובה על ''הסוד'' השני היא, שקיימת הצדקה להפרדת התוכן של הבית הזה לשני משפטים. במשפט הראשון מגנה הגבר תופעה מזדמנת – הפכים קיצוניים במצב רוחה המתגלים אצלה ביממות מסוימות (''היום... מחר''), שבהן מצב-רוחה מעפיל לגבהים (''גבעה'') ומשפיל לתהומות (''ים''). במשפט השני עובר הגבר לגנות אצלה שתי התנהגויות קבועות (''כל יום''). אחת מוצגת בשתי השורות הראשונות של המשפט – והשנייה מתוארת בשתי השורות הבאות של המשפט הזה.

בשתי השורות הראשונות מגנה הגבר את הדוברת על עשייה חסרת תכלית ותועלת (''תועה כבאר של מרים''). על-פי אגדות חז''ל בארה של מרים, אחותו של משה, היא שפתרה את בעיית המחסור במים כאשר בני-ישראל נדדו במדבר בצאתם ממצרים. הבאר נדדה עם יוצאי מצרים וסיפקה להם שפע מים בכל חניה. בהשוותו את האשה לבאר הזו, מתעלם הגבר מסגולתה המופלאה של הבאר לספק מים למחנה הגאולים במשך כל מסעם במדבר, ומציג את התלוותה לנדודי המחנה הזה כמגרעת – כתעייה, שהיא תנועה ללא מטרה של אשה אובדת-דרך.

בשתי שורות נוספות במשפט הזה, השני בבית הפותח את השיר, מגנה הגבר התנהגות מגוחכת נוספת השכיחה אצלה ''כל יום'' – בכל יום היא ''בועה אובדת בנקיקים''. כאן הוא מצייר אותה כחסרת-אונים הכושלת אפילו במבחנם של אתגרים פשוטים. גם מול קושי פשוט היא מאבדת עשתונות ונכשלת – פוקעת כמו בועה. הקושי מדומה לנקיק, שהוא בסך הכל סדק בקרקע, אשר ניתן בקלות לדלג מעליו או לעקוף אותו, אך מחוסר-תושייה היא נכשלת גם בביצוע פתרון פשוט זה ו''אובדת בנקיקים''.

התוכן הקטלני של שיפוטו עליה, המונה ככישלון את כל הווייתה ואת כל מעשיה, מפענח גם את סוד ההתארכות של הבית הזה ל-‏6 שורות. ההתארכות הזו משקפת באופן חזותי לא רק את ריבוי תלונותיו כלפיה, אלא גם את השתלטנות שהוא מפגין בשיחותיהם: את הניסיון שלה לשתף אותו בבוקר בתוכן החלום שחלמה בלילה, הוא קוטע אחרי 3 שורות, אך כאשר הוא מדבר בגנותה – הוא מפרט את מגרעותיה במספר כפול של שורות.

אף שה''אני'' האמיתי של הדוברת מתבטא בחלומות המרהיבים שהיא חולמת בלילות, אסונה הוא שהגבר מונע ממנה ממש בגסות להנכיח את ה''אני'' הזה במציאות היום. ולכן, בעטיו מתפצלים חייה בין שתי מציאויות : רק במציאות הלילה היא מצליחה לבטא בחלומות את חיי הנפש העשירים שלה, אך במציאות היום היא נכשלת במימוש סגולותיה כי הגבר מדכא את נסיונותיה לבטא אותן.


המחאה הפמיניסטית

הניגוד בין תוכנם של שני הבתים הראשונים הוא לפיכך מקומֵם. בעוד שהגבר הסתייע בציורים קלישאיים כדי להקניטה, ציורים שבהם הוא מתנשא עליה בהשכלתו (הבאר של מרים) ובהיותו איש העולם הגדול (הגבעה והים) – דווקא ציוריה הם המקוריים. כצפוי מבעלת חיי-נפש עשירים, היא חולמת על סוסים בשלל צבעים. הסוס הוא בעל-חיים יפה, חושני וארוטי. ריבוי הסוסים וריבוי הצבעים רומז על אומללותה של הדוברת, החייבת להשלים בשנתה את חסרונם של אלה בממשות חייה כשהיא ערה, והכל בעטיו של בן-הזוג שלה.


את מחאתה הפמיניסטית כאישה נגד הדיכוי השיטתי שלה על-ידי הגבר מבטאת הדוברת בתגובתה על הזלזול והביטול שגילה, כאשר ניסתה לשתף אותו בתוכנו של החלום שלה. אין היא מתעמתת איתו לא במילים ולא בבכי, אלא מנסחת לעצמה ''היום... ומחר'' משלה – יממה מנוגדת לזו שייחס לה הגבר בראשון מבין שני המשפטים בבית שבו נפתח השיר. במקום הניגוד הלועג שלו (''גבעה... ים''), היא מעלה ניגוד שונה המציין גבהים ותהומות (
ואכן, בבית האחרון מסכמת הדוברת ביוגרפיה שונה בתכלית מזו המסולפת שהגבר נהג לייחס לה. וגם כאן נמשכת מחאתה כלפיו כשהיא שוב מובלעת, הפעם בניצול ציוני-הזמן, שהוא נהג להסתייע בהם (ראה בבית הראשון). בעוד שהוא השתמש בזמנים ''אתמול... היום... מחר'' במשמעותם המילונית, מעניקה היא להם משמעות מטפורית. בשימוש שלה מייצגים הזמנים שלוש תקופות במסכת חייה.

''אתמול הייתי כוך'' – מקום זניח הפרוץ לחדירה. דימוי הרומז על תקופה בחייה שכל ערכה בעיני הגבר הצטמצם להיותה זמינה לו מינית בכל עת. ''היום אני צדפית'' – לא ''שבלול'' שניתן לרמוס אותו בקלות, אלא צדפית קשיחה שקשה למעוך אותה. הצדפית גם מסוגלת למנוע את ניצולה, שכן בניגוד ל''שבלול'', הצדפית מסוגלת לסגור את שתי הקְשָׂווֹת שלה ולמנוע את החדירה אל גופה הרך וכך לגונן על הפנינה יקרת הערך הכלואה בתוכה. יתר על כן: החיצוניות של הצדפית איננה מרשימה, אך החלק הפנימי של הקשוות שלה יפה ביותר. ''מחר אני מחר'' – העתיד מייצג עבורה את האפשרויות הבלתי-מוגבלות, לכן מוכפלת כאן המילה ''מחר'', כי המחר שלה הוא מחר הפתוח לכל הישג שרק תרצה לממש בחייה.

ציוני-הזמן מעניקים לשיר הזה את אופיו הבלדי-סיפורי. הכותרת ''כישופים'', שבחרה דליה רביקוביץ לשיר מכוונת לתכונה המסתורית של ''הסיפור'' בבלדה. ולכן יטעה הקורא שיפרש את הכותרת כמעשה קסם וכישוף, שהוא תעתוע המוגשם באחיזת-עיניים. הכותרת ''כישופים'' מכוונת למטמורפוזה שנשיות חופשית מסוגלת לחולל בחייה. ''סיפורו'' של השיר הוא סיפור ההשתחררות של אישה, שהגבר קבע לה עד כה את מקומה בהוויה וגם הכתיב לה את מהלך חייה. ולכן מבשר השיר בשורה פמיניסטית, לפיה מסוגלת האישה לשנות את מצבה, אם רק תפעיל את רצונה ותעבור ממצב פאסיבי וכנוע למצב אסרטיבי-אקטיבי כאדם יוזם ויוצר הממצה את יכולותיו וסגולותיו.

השיר הופיע בספר השירים השני של דליה רביקוביץ –''חורף קשה'' (1965). והוא אכן לוחמני יותר ומייצג פמיניזם שונה מזה שביטאה בשיר ''בובה ממוכנת'', שהוא הידוע מבין שירי ''אהבת תפוח הזהב'' (1961) – קובץ השירים הראשון שלה.

השיר ''בובה ממוכנת'' מסתיים בהשלמה של האישה עם מצבה, אחרי שפחת כוח משיכתה בעיני הגברים והיא הפכה לבובה מסוג ב'. ואילו בשיר הזה יוצאת האישה למאבק בשם ההכרה בערכה ובזכותה לממש את סגולותיה. ההשקפה השונה של האישה בשני השירים מלמדת על התפתחות רעיונית שהתרחשה אצל דליה רביקוביץ במשך השנים שחלפו בין פרסום שני קובצי השירה הראשונים שלה. זו התבטאה במעבר מפמיניזם רך ומתון לפמיניזם מיליטנטי יותר.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  דליה רביקוביץ הייתה אשה אומללה .  (המפלגה הקטנה העניה וחסרת ההשפעה) (25 תגובות בפתיל)
  דליה רביקוביץ מהלכת עלי קסם עד היום  (יענקלה) (9 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי