פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות!
יוסף אורן (יום ראשון, 14/03/2010 שעה 9:00)


הישמרו מחוקרות המיגדר בספרות!

חלק א'

יוסף אורן



לשירה ולסיפורת הנכתבת על-ידי נשים מייחס המחקר את הסימנים הבאים : העדפת הנושאים הביתיים-משפחתיים, התמקדות בחוויות אישיות וקונקרטיות, העדפת הדמות המופנמת-מתלבטת, הסתייגות מעמדות קיצוניות ומהשקפות כוחניות, ביטויי רוך וחמלה כלפי החולשות האנושיות, נטייה להרבות בפרטים קטנים, נטייה להשתמש בשפה חושנית המותאמת לביטוי רגשות ובאוצר דימויים וסמלים מתחומים מציאותיים, התבטאות במיקצב מאוזן המשקף מתינות ונינוחות ועוד.

כל קורא יודע מניסיונו, שכל הסימנים האלה יכולים להימצא גם בטקסטים שנכתבו על-ידי גברים ושאין דרך ודאית ובדוקה לזהות אם טקסט נכתב על-ידי כותב או כותבת. מסקנה זו ניתן להוכיח בתרגיל פשוט: בחינת יכולתה של קבוצת קוראים המעורבת מגברים ונשים לזהות את מין כותביהם של שני טקסטים בלתי-מזוהים.

בתרגיל כזה יתגלה, שהנבדקים משני המינים יתפלגו באופן מעורב בין שלוש התשובות האפשריות : שני הטקסטים נכתבו על-ידי כותבות, שניהם נכתבו על-ידי כותבים ואחד מהם נכתב על-ידי כותבת והאחר על-ידי כותב. נותני התשובה האחרונה לא יגיעו לידי הסכמה בשאלה העיקרית : איזה מהטקסטים נכתב על-ידי גבר ואיזה על-ידי אישה. אפילו קבוצת קוראים חד-מינית, המורכבת רק מגברים או רק מנשים, תתפצל בין התשובות האפשרויות באופן דומה. התפלגות תשובות כזו נמצאה גם אצל סטודנטים שלמדו קורס שנתי על הכתיבה של נשים ורכשו בו ''מומחיות'' לזהות את הסימנים המיוחסים במחקר הסוציו-ספרותי לכתיבה של סופרות. גם להם לא סייעו הידיעות שרכשו בקורס לזהות את מינם של כותבי הטקסטים האנונימיים, ואחרי שהובכו מהתוצאה של המיבדק, הודו, שלניחוש היה משקל מירבי בזיהוי שאליו הגיעו.

כישלונם של קוראים משני המינים לזהות את מינם של מחברי הטקסטים במבדק של טקסטים אנונימיים, מוכיח, שהטיפולוגיה הסוציו-ספרותית, שהמחקר המיגדרי מייחס לכתיבתן של נשים, כדי להבדיל אותה מכתיבתם של הגברים, נשענת על יסודות רעועים. בפועל מסוגלת סופרת לתאר חוויה גברית מובהקת (אם קיימת כזו) בלא פחות הצלחה מסופר, כשם שסופר מסוגל לבטא חוויה נשית מובהקת (אם קיימת כזו) בלא פחות הצלחה מסופרת. רגישות אנושית איננה נחלת מין אחד בכתיבה, אלא היא תנאי בסיסי שלה, ובלעדיה שום כותב, יהיה מינו אשר יהיה, לא יכתוב יצירה בעלת ערך ספרותי. ולפיכך, מוצדק לצפות מכותב שהוא אדם מהישוב, אזרח הגון ושומר חוק, ששום רבב לא דבק בו כל חייו, לגלות יכולת לעצב דמות שמוסריותה מוטלת בספק. בה-בעת מוצדק לצפות מכותב, שבריאותו הגופנית והנפשית תקינה לחלוטין, שיהיה מסוגל בסיועו דמיונו היוצר, האינטואיציה, הלימוד והחקירה לתאר דמות שסובלת מנכות גופנית או נפשית. ולכן גם מוצדק לצפות מסופר להפגין יכולת לבטא בהצלחה חוויה של הזולת המובחנת כחוויה של המין השונה משלו.

במקום האבחנה הסוציו-ספרותית הרעועה שמציעות חוקרות המיגדר, המטיפה להבדיל בין מינם של הכותבים, כדי לחדד מאבק על ההגמוניה בספרות, מוטב לאמץ אבחנה סוציו-ספרותית נושנה ומבוססת, איתנה ויעילה, והיא האבחנה הביוגרפית. בניגוד לאבחנה המיגדרית העקרה, המכנסת כותבים מאותו מין בקולקטיב גדול, המטשטש את ייחודו של כל כותב בנפרד, מסייעת האבחנה הביוגרפית לייחד את עולמו הרוחני של הכותב היחיד ולהכיר את מושגי-הערך שהוא מבטא ביצירותיו. מאז שחלף העידן הקדום, עידן שבו התחברה ספרות והתפרסמה כיצירה קולקטיבית ואנונימית, משהחלו הסופרים לפרסם את היצירות תחת שמם, העניין של הקוראים הוא בכישרון האישי של כל כותב, במקוריות של הרגשות המחשבות שהוא מבטא ביצירותיו ובתיחכום ובתעוזה שלו לנסח את אלה בשפה המדויקת והקולעת ביותר למטרתו. משקלה של הביוגרפיה בבחירת הנושאים, בבידוי התכנים ובעושר הניסוח על-ידי הכותב הוא מכריע, ולכן חשיפת השתקפותה ביצירה הוא כה חשוב להבנתה וכה הכרחי לקורא המבקש להכיר באמצעותה את עולמו הרוחני של הכותב.

בספרות העברית עדיין מתקיים באופן בולט ההבדל בין חוויותיו וערכיו של הכותב האמוני לבין חוויותיו וערכיו של הכותב החילוני. ולפיכך, סביר להניח שהשניים יבטאו באופן שונה חוויה דומה בהשפעת הביוגרפיה הרוחנית השונה שלהם. עדיפותה של האבחנה הביוגרפית על פני האבחנה המיגדרית תודגם להלן על-ידי עיון משווה בין יצירתם של שני כותבים הספוגים בערכיו של עולם רוחני שונה. ההשוואה תבליט את ייחודו של הכותב ומקוריות התמודדותו עם הנושא, ובה-בעת תוכיח את הנזק שגורמת האבחנה המיגדרית לספרות ולקוראיה, כאשר היא מעלה את השייכות המינית-מיגדרית של הכותב לקולקטיב הנשי או הגברי מעל השתייכותו אל עצמו, אל העולם הרוחני שמתוכו הוא מתמודד עם מצבו כאדם בהוויה.

להוכחת הטיעון הזה - וגם כדי להתאימו לוויכוח עם חוקרות המיגדר בספרות - נבחרו להשוואה שירים של שתי משוררות מ''האימהות'' של שירת הנשים העברית בדורנו ומהנועזות מביניהן – לאה גולדברג וזלדה. נושאם הדומה של השירים שלהן לא רק מצדיק את ההשוואה ביניהם, אלא גם מבליט את יתרונות ההסתייעות בביוגרפיה השונה של שתיהן בפיענוח השירים שלהן על האבחנה הסוציו-ספרותית שחוקרות המיגדר מטיפות להשתמש בה – העובדה ששתיהן הינן נשים שכתבו שירה.


שלוש מסקנות

לפני שיוצגו השירים ביחד עם הפירוש שיתלווה לכל אחד מהם, חשוב לתאם עם הקורא את שלוש ההבנות הבאות:

ההבנה הראשונה – שתי המשוררות עוסקות בשיריהן במצוקה שכיחה, שנשים נקלעות אליה בקשריהן עם גברים, ולכן מפתה מאוד לזהות את מצוקת הנשים הדוברות בשירים אלה למחברות שלהם, ללאה גולדברג ולזלדה. העתקה כזו משיר אל מחברו היא טעות נפוצה של קוראים, ולכן צריך להזהיר מפניה, גם אם בביוגרפיות האישיות של שתי המשוררות ניתן למצוא עדות לכך ששתיהן התנסו במצוקה מקבילה למצוקת הנשים הדוברות בשיריהן. או במילים אחרות: אין לפרש את השירים, לא ברמז ולא במשתמע, כעדות ביוגרפית על חייהן בכלל של המשוררות ועל חיי האהבה שלהן בפרט. להמלצה שהוצגה קודם, להעדיף את האבחנה הביוגרפית על האבחנה המגדרית, יועדה מטרה אחרת: לשכנע שבפירוש יצירה יכול הקורא להפיק תועלת גדולה מהביוגרפיה שמעניק הכותב ביצירה לגיבורי רוחו, מאשר לשייכותו למיגדר הגברי או הנשי. בפירושים לשיריהן יוכח היתרון של האבחנה הביוגרפית על האבחנה המיגדרית על-ידי הבלטת ההבדל בין הביוגרפיה החילונית של הדוברת בשיר של לאה גולדברג לעומת הביוגרפיה האמונית של הדוברת בשיר של זלדה

ההבנה השנייה - השירים של לאה גולדברג ושל זלדה מדגימים היטב את טיפולן של משוררות המשמרת שלהן, משמרת ''האימהות'' של שירת הנשים העברית, בנושא היחסים בין גברים ונשים בשירת האהבה שלהן. אף שבאו מרקע ביוגרפי מנוגד, האחת מרקע חילוני והאחרת מרקע דתי, כתבו שתיהן שירי נמען, שירים שבהם הן פונות אל הגבר שלהן, כל אחת בדרכה, ומפנות אליו את דבריהן. פנייה כזו מבטאת עדיין אמונה שאפשר וצריך להידבר עם בן-הזוג, להשמיע באוזניו את הביקורת ואולי גם לשכנע אותו בצדקת דעתן. ואכן, הדיבור של האישה בשני השירים הוא אל הגבר המסוים שלה, כי הקול הנשי בתקופה הזו אינו פונה עדיין להכללות נגד כל העולם הגברי, כדי להציגו כאסונה של האישה וכאשם בסבל הקיומי שלה כאדם מופלה ומקופח. שירת הנשים בת-ימינו לא נעצרה בעמדה מתונה זו, שבוטאה כלפי הגברים בשירת האהבה של ''האימהות'' על נושא היחסים בין המינים. וכבר בשירת המשוררות הצעירות מהן, המשוררות מ''דור המדינה'', תבוא לידי ביטוי באופן מדורג האסקלציה הפמיניסטית-מיליטנטית בשירת הנשים העברית.

ההבנה השלישית - היא זו שאליה חתרה מסה זו מן ההתחלה. הדיון המיגדרי מכנס את הנשים-הכותבות בגטו הקולקטיב הנשי כדי להפגין את גודלו ואת עוצמתו. ותוך כדי כך שהוא מגייס אותן למאבק חוץ-ספרותי, המאבק על כיבוש ההגמוניה בספרות כחלק מהמאבק על שוויון מעמד האישה בחברה, הוא מוחק את עצמיותן. במילים אחרות: עקב רדידותה, מעלימה האבחנה המיגדרית את הקול האישי של הסופרת ואת הבדלי האיכות בין כותבת לכותבת. האבחנה הביוגרפית, שהוצעה במסה זו כתחליף לאבחנה המיגדרית, היא אבחנה אוניברסלית, כי היא הולמת כותב באשר הוא, בלי להטות את המשפט עליו לטוב או למוטב בגלל מינו השונה. אבחנה זו משווה באמת בין הכותבים משני המינים ומאפשרת להטות אוזן ליצירתם, כדי להכיר שם את קולם האישי-עצמי וכדי להעריך באופן מובחן את ערך יצירתם. יצירת ספרות הייתה מאז ומעולם, וגם תהיה לעולם, הזמנה לפגוש את רגישות נפשו ואת פעילות הדמיון במוחו של הכותב, ולא את הסימנים בגופו המשייכים אותו למיגדר מיני זה או אחר1.

(המשך יבוא)


  1. ראה הרחבה בנושא זה בשניים מספרי: ''הקול הנשי בסיפורת הישראלית'' (2001) ו''הקול הגברי בסיפורת הישראלית'' (2002), שניהם בהוצאת ''יחד''.





חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  מסקנות לפני הנימוקים  (דוד סיון) (3 תגובות בפתיל)
  חקר הכתיבה המגדרית הוא לגיטימי  (עמיש)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי