פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
הצעה להצלת הספרות הישראלית
יוסף אורן (יום ראשון, 21/02/2010 שעה 7:00)


הצעה להצלת הספרות הישראלית

יוסף אורן



צורת הפירמידה, שבמעלותיה מוצב כול סופר בהתאם להישגיו, משקפת באופן קולע את מצבה התקין של ספרות לאומית. חוקיות זו משתבשת בחיי ספרות ממוסחרת, כי בה מוצבים הסופרים במעלות הפירמידה לא לפי ההישגים המוכחים שהשיגו ביצירותיהם, אלא על-פי תפוצת ספריהם. יתר על כן: בחיי ספרות ממוסחרת הופכים סופרים ל''כוכבים'' לא רק בזכות התפוצה של ספריהם, אלא גם בזכות יתרונות חוץ-ספרותיים נוספים: חזותם החיצונית המרשימה, כישרון הנאום שלהם, יכולתם לרתק קהל באולמות ונכונותם לספק סיפורים עסיסיים למדורי הרכילות במוספי התרבות של העיתונים. מרגע שהפכו ל''כוכבים'' (ולא כל שכן אם הוכתרו כ''מגה-כוכבים''), ספריהם נדפסים ברצון ונמכרים היטב לא בזכות ערכם הספרותי, אלא עקב פרסומם.

כאשר תופעת הכּוֹכָבוּת משתלטת על ספרות לאומית, היא סוחפת בהדרגה את הסופרים לפעול על-פי חוקיה כדי לשרוד. בכניעה זו של סופרים למיסחור ניתן להסביר תופעות אחדות שנחשפו בטקסטים אשר הופיעו בעשור שהסתיים. כגון: מתיחה מלאכותית של עלילה, המספיקה לאחת מתבניות הסיפורת הקצרות, לממדיו המרשימים של רומאן בן מאות עמודים, דחיסת אנקדוטות משעשעות, דמויות מוזרות-חריגות והתנהגויות סוטות-חולניות לתוך עלילות כדי לעשותן מושכות יותר, ומיחזור ''שטיקים'' של כתיבה שמרשימים קוראים המחפשים ביצירות הספרות בעיקר את היסודות המבדרים.

בחיי ספרות שהפכה לממוסחרת יתרבו המקרים שבהם סופרים יתאמצו לצמצם את הפרש הזמן בין פרסום יצירה ליצירה כדי להישאר בתודעת הקוראים. בכך ניתן להסביר את הנפילות ברמת הספרים של סופר אחרי שספר שלו הוכר כבעל-ערך והפך לרב-מכר, כי הוא יתאמץ לסיים מהר רומאן נוסף כדי למצות את ההצלחה שהיתה לו בספרו הקודם. ואם סופר ותיק ומנוסה מועד בכך – לא כל שכן שלפיתוי הזה ייכנע סופר בתחילת דרכו, ובמיוחד אם גם המו''ל לוחש על אוזנו, ולפעמים גם לוחץ עליו ממש, לזרז את השלמת הספר הבא, כדי לא יחמיץ את ההזדמנות שהעניק לו ספרו הראשון.

במאמץ הזה להישאר בתודעת הקוראים ניתן להסביר את הופעתם החפוזה של הרבה כרכי פרוזה בעשור שנחתם, שמוטב היה אילולי שיחררו אותם מחבריהם להדפסה בטרם ''נאפו'' מספיק בתנורם, גם אם העורך, שהצמידה ההוצאה לכתב-היד שלהם, גמר עליו את ההלל, אחרי שבחש בפרקיו ועשה בהם כבתוך שלו. בעבר עיכבו סופרים את כתבי-היד ברשותם עד שהניחו את דעתם, וגם נאבקו במו''ל אם העז לדרוש שינויים בהם. כיום גם סופרים ותיקים ומנוסים משחררים להדפסה יצירות שטעונות עדיין ליטוש רב ומתירים לידו הזרה של עורך להתערב באופן נמרץ בטקסטים שלהם. תופעה זו חוטאת למהותה של היצירה הספרותית, שאמורה לשקף את דמיונו, את עולמו הרוחני ואת כישרונו הייחודי של מי ששמו מתנוסס על הספר.

ואלה הרומאנים שעל-פי שיפוטי מוטב היה אילו מחבריהם לא היו משחררים אתם לפירסום. כולם הופיעו במהלך העשור שנחתם ורובם גם רבי-מכר של סופרי-אמת, שכתבו כרכים טובים מהם קודם לכן: ''שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'' (2004) של א.ב. יהושע, ''חרוזי החיים והמוות'' (2007) של עמוס עוז, ''עאידה'' (2008) של סמי מיכאל, ''יסמין'' (2005) של אלי עמיר, ''בגוף אני מבינה'' (2002) של דוד גרוסמן, ''הדבר היה ככה'' (2009) של מאיר שלו, ''פרפרים בגשם'' (2005) של מירה מגן, ''הנשים של אבא'' (2005) של סביון ליברכט. כמו כן: אשכול נבו נחפז מדי לשחזר את ההצלחה של הרומאן ''ארבעה בתים וגעגוע'' (2004) על-ידי תאומו דל-הערך ''משאלה אחת ימינה'' (2007), וחבל שגם אמיר גוטפרוינד לא עיכב פרסום רומאן פטפטני כמו ''בשבילה גיבורים עפים'' (2008) אחרי שני ספריו הראשונים.


הטלטלה ההכרחית

אם תימשך כניעת הסופרים למגמת המיסחור, ולא כל שכן שיתוף הפעולה עם מגמה זו מעבר לעשור שנחתם, עלולה ספרות התקופה הישראלית להימחק מתולדות הספרות העברית לדורותיה, כי בזיכרון הקולקטיבי אין משמרים תקופות נחשלות בספרות הלאומית ובוודאי לא סופרים שהסתפקו בכתיבת יצירות בינוניות. ליחס דומה יזכה דור הסופרים הנוכחי אם בנוסף לכך גם יחמיץ את ההזדמנות המיוחדת שהוענקה לו לבטא בכלים אמנותיים את האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעידן הנוכחי – חידוש הריבונות של העם היהודי בציון.

סופרי חמש המשמרות הפועלות כיום בספרות הישראלית יכולים למנוע מעצמם את הביזיון הזה על-ידי התפכחות במועד מהשאננות לציון. לשם כך עליהם להתחבר מחדש אל סופרי תקופת התחייה ואל סופרי תקופת העליות ולחזור למסלול הטבעי והמקורי של הספרות העברית לדורותיה, שהיתה תמיד ספרות לאומית – הוא המסלול היהודי-ציוני שענקי הספרות העברית כבשו אותו במחצית הראשונה של המאה הקודמת בתנאים הרבה יותר קשים מאלה שמעניקה הריבונות לסופרי הדור הנוכחי. ואז לא יוכל כל כותב אשר מתבייש ביהדותו ובציונותו או מתכחש להן, ויהיה מוכשר ככל שיהיה, לעטר את עצמו בתואר סופר עברי ולהביא אל תחומה של הספרות הישראלית, ששעריה נפרצו וגדרותיה הופלו, את בוסרי-דמיונו ואת באושי-רוחו.

במילים אחרות: הספרות הישראלית חייבת לעבור טלטלה בהקדם האפשרי ולהחזיר לעצמה את המאפיינים המיוחדים של הספרות העברית לדורותיה, והם:
  1. ההמשכיות – התחברות כל דור כותבים מאוחר ליצירת הדורות הקודמים בספרות העברית, שתמיד שיקפה את תולדותיו של העם היהודי ואת גורלו המיוחד במשפחת העמים.
  2. הערכיות – החשבת הערכים הלאומיים והאנושיים ומתן הביטוי להם בהבלטה לא פחותה מזו שהספרות כאמנות שואפת להבליט כהישגיה האסתטיים.
  3. החזוניות – שהיא השאיפה הבלתי-מתפשרת להגשים בעתיד עולם מתוקן יותר מזה המתקיים בהווה.

  4. האופטימיות – שהיא האמונה שניתן לשפר את היחיד ואת האנושות באמצעות מילים ורעיונות.
מאפיינים כלליים אלה (ונוספים שפירטתי בספרי ''ספרות וריבונות'', 2006) ניתן לתרגם לדרישות מפורשות שהכותבים חייבים להציב לעצמם בעת הזאת, כדי למנוע הידרדרות נוספת מספרות הדור.

בראש ובראשונה חובה להחזיר לשפה שבה נכתבת הספרות הישראלית את הרמה המבדילה אותה משפת התקשורת הממוצעת ואשר גם מגביהה אותה משפת הדיבור המשובשת. הספרות היא אמנות המילים והמשמעויות ולכן חובה להחזיר לה את כושרה לבטא דקויות של רגש ועומק של מחשבה. מוטות כנפיה של השפה העברית הן רחבות מספיק כדי להעניק לכותב את היכולת לבטא כל מחשבה, רעיון, בשורה וחזון. ואם לאלה ייתן הסופר העברי ביטוי באמצעות לבושי השפה המתאימים – ישיב אליו מחדש את הקוראים שהתרגלו בעשור שהסתיים להשקיט את רעבונם הרוחני כמעט רק בספריהם של נוכרים.

אשר לדרישות נוספות – אלה נוסחו זה מכבר במניפסט שחיבר משה שמיר בתחילת התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית. בחוברת השלישית של ''ילקוט רֵעים'', שהופיעה בסתיו תש''ו (1946), פירסם משה שמיר את המניפסט ''עם בני דורי'', שבו כתב בין היתר: אין מחבוא ואין זווית אפלה בחיי האדם שאינם תובעים ביטוי. אין טיפה בדמנו שאינה חלק של הווייתנו כולה... הרֵעים כולם, אלה ששמותיהם מופיעים מפעם לפעם על עטיפותיו הצנועות של 'ילקוט הרעים', בני דורי הם... יוצרים צעירים שהעמידו להם למטרה לבקש ללא לֵאות, בכול, את עקבותיו של האנושי, האנושי מאוד, שאינם רוצים להירתע גם מאימי האכזבה, ממערומי האור, שאינם כותבים רק על שושנים, כוכבים, ים-תכלת, זריחות ושקיעות ורודות, אלא על החיים הממשיים של היהודים הממשיים בארץ-ישראל הממשית, המתעוותת בחבלי-לידה – אלה מוכרחים להעמיד עצמם לדינו של הדור לדין האחריות של בני-הדור... דורנו אולי לא יחולל מהפכות בספרות... אך הוא ייצמד, הוא מוכרח להיצמד, אל מהפכת המציאות (ההדגשה בציטוט זה מופיעה במקור).


שתי השלמות

לדבריו אלה של משה שמיר צריך להוסיף כיום השְלָמות אחדות, כי מאז שכתב את המניפסט התרחקה הספרות שלנו מאוד מנקודת-המוצא שהיתה בה בשנת 1946. ואסתפק בשתי ההשלמות החשובות יותר, כי בכוחן להשיב את הספרות הישראלית למסלול שממנו סטתה מאז. ושתיהן ברוח המטרה שמשה שמיר הגדיר כהיצמדות הספרות של הדור אל ''מהפכת המציאות''.

ההשלמה הראשונה – סופרי הדור חייבים להחזיר לספרות הישראלית את דמות הגיבור. כל תקופה בספרות העברית גילפה את דמות המופת שלה: הנביא בתקופה המקראית, החכם בתקופת התנאים והאמוראים, הרב בספרות ימי-הביניים, הצדיק בתקופה החסידית, המשכיל בתקופת ההשכלה, התלוש בתקופת התחייה, החלוץ בתקופת העליות והצבר בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. כולם דמויות שהתמודדו עם הסכנות ועם האסונות שפקדו את העם היהודי בתקופתן כדי להבטיח את הישרדותו בהיסטוריה – דמויות שלא נכנעו לייאוש, אלא תרמו לניצחון ''מהפכת המציאות'' בדורן.

שלשלת זו של דמויות המופת נותקה כאשר סופרים מישראל, ששהו בשנות השישים בצרפת ובארצות מערב אירופה אחרות והושפעו שם מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ייבאו אז לארץ יחד עם הייאוש הכלל-עולמי את נספחיו – את הנושאים הקיומיים ואת דמות האנטי-גיבור. אחרי שדמות ספרותית זו – הנוטה לחוסר-אונים, לרחמים עצמיים ולהימנעות ממאבק מול אתגרי החיים – שלטה בספרות במשך יותר מארבעה עשורים, הגיע הזמן לחדש את שושלת דמויות המופת בספרות העברית ולהשיב את הבכורה לדמות הגיבור הנצמד ל''מהפכת המציאות'' בדור הנוכחי.

דמות גיבור מופתי כזו נחוצה כיום לספרות העברית כדי למקד באמצעותה את הקורא היהודי בארץ ובפזורה ב''מהפכת המציאות'' הציונית – מהפכה שטרם השלימה את כל מטרותיה. אך דמות זו נחוצה גם לקורא הנוכרי המבקש להבין את הישראלים ואת המהפכה שהם מגשימים בציון. לנו וגם להם תמחיש וגם תבהיר דמות הגיבור המופתי את שלוש המטרות של ''מהפכת המציאות'' הציונית בעת הזאת:
  1. המשך המאבק על הקיום הריבוני של מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
  2. החתירה להגשים מטרות אפשריות נוספות מחזונה הגדול של הציונות – והחשובה שבהן: המשך המאמץ לכנס בהדרגה בציון את כל העם היהודי מפיזורו בעולם.
  3. התעוזה לעדכן את רכיביה של הזהות הלאומית כדי שכל פלגיו ורסיסיו של העם היהודי, שהגלות ריסקה את אחדותו, יוכלו להתלכד מחדש בחסותה.
וההשלמה השנייה – במסגרת הטלטלה הזו חייבים הסופרים להחזיר את הספרות העברית אל המסלול המרכזי שלה כספרות המלווה את הרנסנס של העם היהודי בהיקפו המלא ולכלול בתפישת הממשות שלהם את המרחב השלם של העם היהודי בעולם, בדיוק כפי שהסופרים שלנו עשו בעבר. כלומר: הספרות צריכה לא רק לפרוץ מתוך תל-אביב אל פינות נידחות יותר בארץ – כדרישת משה שמיר במניפסט משנת 1946 – אלא להגיח גם אל הקהילות היהודיות בעולם ולספר את האמת על חייהם בתקופה הזו. בעשותה כך תחזור הספרות העברית לאחריותה כספרות המבינה ציונות מהי – אוטופיה החוזה גאולה שלמה מהגלות ואשר תוגשם רק כאשר יושלם כינוסו של אחרון היהודים מהגלות בציון.

אף שהמסה הזו איננה מספידה את הספרות העברית שנכתבת כיום וגם איננה קובעת כאחרים שהספרות העברית גוססת מזה שנים וסופה קרוב – אני יכול להניח שיקדמוה בלגלוג במוקדי הכוח השונים של הספרות הישראלית. יהיו שיטענו כי המסה הגזימה בתיאור מצבה העגום של הספרות בעשור שנחתם. יהיו אחרים שיפקפקו אם העבר של הספרות העברית לדורותיה, ואפילו המטרות שהציב משה שמיר ב-‏1946 לספרות הדור הנוכחי, אמורים לחייב את הסופרים כיום. יצוצו גם כאלה שיתמהו אם רשאי מישהו לתבוע מסופרים מה ואיך לכתוב. ויזנבו בכולם גם המגדפים הקבועים, שידברו על ''פאשיזם רוחני'', על ''זדנוביזם תרבותי'' ועל ''אנכרוניזם רעיוני'', כי כך נהוג במקומותינו להגיב על מסה כזו.

אלא שהמסה הזו לא כופה דבר על איש. כל סופר רשאי לבחור לעצמו באופן חופשי את המקום שהוא מייעד לעצמו במעלות הפירמידה הספרותית של הדור, ולהעמיד משם את עצמו למשפט ההיסטוריה, שהיא זו שתקבע את ערך יצירותיו. המסה זורקת גלגל-הצלה, וכל סופר חופשי להחליט אם הוא זקוק לו או שהוא מעדיף להתעלם ממנו.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  שובה של השאננות לציון מבית מדרשו של אורן!  (דוד סיון) (3 תגובות בפתיל)
  הדבר הראשון שצריך לעשות זה  (עמיש)
  מאמר משובח ומרהיב על הספרות העברית   (חצי חציל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי