היתכן להפריט בית-כלא, ולמנות בו עובדים פרטיים, שאינם נמנים על שירות בתי הסוהר, לטיפול באסירים?
בלשון אחרת: הסוהרים אמורים להיות אזרחים, אשר יעסקו בכליאתם של אזרחים אחרים. מטבע הדברים בכלא חייבת להתקיים משמעת, ביקורת, לרבות בדיקה גופנית, ועל אוכלוסיַת הַכְלוּאִים צפוי שֶׁיִמָּנוּ גם אסירים אלימים, אשר סביר כי נחוץ יהא להפעיל כלפיהם גם כֹּחַ פיזי בשעת הצורך.

זו שאלה קָרְדִינָלית בתחום זכויות האדם וְהָאֳצָלַת סמכויות הממשל, וניתן היה לצפות שתיבדק בשבע עיניים בטרם יוחלט להתקשר בחוזה להקמת ותפעול של כלא בידי גוף פרטי-מסחרי. יותר מכך – בהתחשב בשאלות הכבדות ובסכום הכללי של הפרויקט, 2.5 מיליארד שקל, אפשר וראוי היה להציב שְׁאִילְתָּא בפני בית-המשפט העליון, ולקבל את הכרעתו והכוָונתו גם לפני עתירה משפטית. ראוי לבחון מה היתה חוות הדעת שהכשירה את העיסקא ומי הוא שנתן אותה. אולם כל זה כרקע.

אני מבקש להביע תמיהה אחרת הרובצת לפתחו של כבוד בית-המשפט העליון עצמו: אחד הנימוקים לִדְחִיַת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג''ץ), ולעתים לדחייתה על הסף, היא השִׁיהוִי, לאמור: אדם או גוף אשר נפגע מהליך שלטוני מסוים חייב לעתור מיד לבית-המשפט, ואם ישתהה מִדָי דין עתירתו, ותהא צודקת ככל שתהיה, להדחות מחמת השיהוי. עיקרון זה חל גם במשפט האזרחי ''הרגיל'', בין אדם לחברו, ובעיקר בתחום של תביעה לצו מניעה (צו עשה או צו להמנע מעשיה). אם שכנך בונה ליד ביתך מבנה הפוגע בְּקִנְיָנְךָ, כמו הסתרת אור-שמש או חסימת-מעבר, עליך לתבוע מיד, שכן אם תמתין עד שיתקדם בבניה, ישקיע כסף רב וְיִנַזֵק מאד מִהֵיעַנוּת לתביעתך - סביר שתביעתך תידחה. התמיהה כאן היא מדוע כבוד בית-המשפט העליון מתיר לעצמו להתעלם קשות מהשיהוי כאשר השיהוי מתחולל בבית-המשפט העליון עצמו, והנזק העולה מן השיהוי הוא עצום.

לפי העִתונות ההחלטה לצאת למכרז להקמת הכלא ''הפרטי'' קרמה עור וגידים כבר ב-‏2003, ב-‏2004 נחתם ההסכם בין הממשלה ליזם. כבר ב-‏2005 הוגשה העתירה נְשׂוּא פסק-הדין הנוכחי, אך רק לפני כמחצית השנה ניתן צו זמני האוסר בינתיים את הפעלת הכלא. גם במחצית שנה זו נמשכו ההכנות לפתיחתו, לרבות הכשרת 120 עובדים שעברו מכרזים, בדיקות התאמה והכשרה יקרה (150 מליון ש''ח לטענת היזמים), עזבו מקומות עבודה קודמים וחלקם אף החלו בעבודות הכנה. עתה צפויה המדינה לשלם פיצויי ענק ליזם, או לגייס סכומי עתק לרכישת מבני-הכלא, ולצמצם את הפיצויים לאובדן-רווחים. שלא לדבר על-כך ש-‏120 איש יאבדו את מקום עבודתם בנגב, שאינו משופע במקומות עבודה; ושלא לדבר על האסירים שהיו צפויים לזכות בתנאים פיזיים משופרים, באשר אין חולק שהצפיפות בבתי-הכלא כיום פוגעת בכבודם וברווחתם. נכון, היתה מצוקת כֹּחַ-אדם בבית המשפט העליון, בעיקר בשל התנגדות כב' הנשיאה לדון במינוי שופטים לפני הבחירות, אך האם לא היה כאן שיהוי מובהק ופסול?!

המצב המשפטי לא השתנה מאז 2005, חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו היה בתקפו כבר אז. כלום לא היה זה מן הראוי שבית המשפט העליון, אשר נאה דורש שלא להשהות עתירות, גם נאה יקיים ויכריע בהן בהקדם, ובעיקר כאשר השאלות כה חשובות וחוקתיות וכאשר המדינה עומדת להפסיד סכומי-עתק?

בצד הנושא שהועלה – יש לקוות כי עתה ייעשה מאמץ לגייס סוהרים מתוך הצוות שכבר הוכשר, ולהגיע להסדר עם הזוכה במכרז באופן שישמור בידו את הצד הלוגיסטי בעוד שאת הטיפול הישיר באסירים יבצעו סוהרים של שירות בתי-הסוהר, בנסיון מתוך רצון טוב לצמצם ככל הניתן את המחלוקות הכספיות, את הנזק לעובדים שהוכשרו, לבל יפלטו לשוק העבודה ולהיטיב את תנאי-המאסר לאסירים.

הערה: הכותב שימש בעבר כיו''ר ועדת השחרורים בדרום (''ועדת שְׁלִישׁ'').

---