מבט אפור

אלכסנדר מאן

לראות ולהאמין. ישבתי מול מקלט הטלביזיה וחזיתי בכתבה מקצועית של צוות הטלביזיה הגרמני מהערוץ השני הגרמני ZDF, על קו-שרון החדש שממוקם לאורך הקו הירוק. היה זה מעניין, לשם שינוי, לראות ולשמוע את הסקירה מנקודת מבט גרמנית, ומנקודת מבט ערבית בשפה הגרמנית.

הכתבה הקפידה להתרכז באלמנטים הטכניים של קו-שרון, והגיעה למסקנה שאכן נבנה כאן גבול באיכות הגבול בין שתי הגרמניות; גדרות התיל החשמליות, מצלמות הוידיאו לאורך הגדר, חפיר נגד מעבר מכוניות שינסו להתנגש בחומה, חומה מבטון לאורך ישובים שונים בנוסף לגדרות התיל, ומה לא. וכמובן מגדלי השמירה, איך אפשר בלי. הם באמת מכוערים, מכוערים כפי שיכולים להיות מגדלי שמירה ממקומות אחרים, יש שיאמרו במחנות ריכוז. אני כמובן מעדיף להשוות זאת למגדלי התצפית והשמירה לאורך הגבול הגרמני מתקופת המלחמה הקרה. הם כמעט זהים בגודלם ובגובהם, ואפילו יש להם אותו צבע: צבע הבטון האפור. צוות הטלביזיה בחר כאילו במכוון לצלם מגדל אחד שכזה, שעדיין על חלונותיו היה פרוש ברזנט גדול על מנת להגן על חלונותיו, אשר טרם נחנכו. הרגשה ראשונית של משהו חדש באוויר עמדה לכל אורך הכתבה, שהיתה יסודית מאוד. הגבול עובר בחלקו הרב לאורך הקו הירוק, סיפרה הכתבה, ולא פירטה.
לא היה צריך לפרט הרבה כדי להבין שחומה זו היא הסוף המוחלט של כל ההתנחלויות בשטחים, בטווח קצר או ארוך, תוך וויתור על רעיון הצורך בחוזה שלום. החומה היא הצעד הראשון בנסיגה החד צדדית, שעליה יש לברך בקול רם, אם כי הקו עליה היא נבנית אינו תמיד קו הגבול של שנת 67. מכל מקום נראה כי מודל לבנון 2000 עתיד לחזור ובגדול, לשטחי כיבושי 67. שלום לא יצמח מכך, אך אולי מודל זה יהיה בחזקת הצעד הראשון בהיפרדות העמים והקמת מדינה פלסטינאית. אולי יביא דבר זה לרוגע מסויים. אולי לא. אין לדעת. ברור לחלוטין שקו זה נעשה מתוך אילוצים פנימיים בלבד, וכלל לא ברור אם יהיה רציף.
ההימור שלי הוא שקו-שרון יהיה ביום מן הימים רציף, ויבתר את הגדה המערבית משטח ישראל בגבולות הקו הירוק, להוציא ירושלים, שם כנראה יעבור הקו במזרחה של מזרח ירושלים המסופחת, כמו על-מנת להבטיח חוסר שקט ואי יציבות תמידיים. מי יודע, אולי בכל זאת תבותר גם עיר זאת לשני חלקים לתוואי קו התפר של שנת 67. פתרונות לאלוהים.

הערבים הישראלים שרואיינו לאורך הכתבה סיפרו כי הם מתנגדים לחומה, היות שהיא תפריד אותם מאחיהם הפלסטינאים בצידו השני של הקו הירוק.
נראה כי ערביי ישראל מגיעים לרגע של אמת: האם מותר למדינתם (ישראל) לקבוע את גבולה לתוואי קווי כיבושי 67, או שמא רוצים אלו לאחוז במקל בשני קצותיו. לא פשוט, ומסתבר כי גם התשובות שנתנו לא היו פשוטות. ההתנגדות לחומה ולגבול הוסברה ברצון לראות משהו יפה ואנושי כשתי הגרמניות שחוברו להן יחדיו, ללא חומה ומשקעי עבר, משל שני עמים שהופרדו בכוח חוזרים להוות יישות מדינית אחת. מענין לציין כי המראיין הגרמני לא הניד עפעף לשמע השוואות אלו, ולא טרח לעמוד או לשאול על ההבדלים המתבקשים. חבל.

בקתדרלה של קלן, אשר מוגדרת כאחת מיצירות הארכיטקטורה החשובות בעולם, הולכת ומתפתחת בעיה משעשעת. הבעיה קשורה לתחריט עץ מן המאה ה- 14 שמצוי על מושב המקהלה, בחלק שאינו נגיש לקהל הרחב, ואשר בו ישנו תיאור אמנותי של חזירה המיניקה יהודים (Judensau) מעטיניה, כמיטב מסורת שנאת היהודים מימי הביניים. בגרמניה רבתי קיימות עוד 24 כנסיות או קתדרלות אשר בהן מופיע מוטיב זה. עכשיו החליט האמן וולפראם קאסטנר ממינכן לצאת במסע צלב נגד חיתוך עץ זה - בדרישה לסלקו מהקתדרלה. קאסטנר דאג כמובן לתקשר היטב את מסעו זה, שפתח תיבת פאנדורה לא ברורה של עסקנות ופרשנות לגבי ה'יצירה', ולגבי החובה או הצורך להשאירה או לסלקה. דומה כי הסיפור עדיין רץ ברמה המקומית, אך אולי זוהי גם הזדמנות יוצאת דופן לקריאת געוואלד מחודשת מצד גורמים אחרים, שאינם כה מודעים לאופציית הזהב שיכולה להתגלגל לידם.

השאלה החשובה למעשה, היא האם חופש יצירת אמנות תקף גם בסמלים בוטים נגד קבוצה מסויימת, והאם יש להשאיר סימן זה כמחווה אמנותית ליצירה מימי הביניים? שאלה לא פשוטה בימי התקינות הפוליטית החדשה, ויעידו על כך מבקרי אמנות ומפרשים שונים שמתקשים לענות באופן החלטי על שאלה זו. אני אישית מאמין שיצירה זו תושאר על מקומה, ואינני רואה בכך כל בעיה: הרי היא נמצאה תמיד בחלק הסגור לדריסת רגל של הקהל הרחב, ועמדה שם במשך מאות בשנים, כולל התקופות המודרניות, מבלי שאיש אי פעם התלונן על כך.
המשעשע במיוחד בכל הסיפור היא העובדה שבקתדרלה ישנם עוד מספר תיאורים אחרים של יהודים, על פי רוב יחסית נייטראליים, אולי מחוץ לתיאור 'כובע היהודים' המפורסם. איש לא חשב מעודו לסלק 'כובעי יהודים' אלו, ואיש לא רואה בכך בעיה של ממש. גם אני לא. הנהלת מבנה הקתדרלה מצידה הגדירה את פועלו של קאסטנר כ'חסר טעם', ואמרה בתגובה כי במושבים אלו ישנם גם תיאורים המשבחים את היהודים, כמו תיאורי שלמה המלך, וכי יש להשאיר את התיעוד החיובי והשלילי כאחד, כמראה לתקופת ימי הביניים. דומה כי תשובה מגומגמת זו רק ממשיכה וממריצה את קאסטנר בפועלו, אשר ממשיך ומחלק לעיתים חומר בנדון ברחבת הקתדרלה הגדולה.

הפסיכואנליזה אינה IN יותר בשיח הרב תרבותי, ודומה כי התקינות הפוליטית משתדלת לברוח מנושא זה כמה שיותר רחוק. מה כבר אפשר לומר על בעיות אישיות, כאשר בקושי ניתן להכליל ולדבר על בעיות תרבותיות כלליות?

דוגמא טובה לכך מספק לנו ירחון הפסיכולוגיה Psychologie Heute מגרמניה, אשר הקדיש כחצי גליון מאשתקד לבעיית הטרוריזם, למצוקות האיסלם וכו'. בחדר ההמתנה לרופא השיניים היה לי מספיק זמן כדי לעלעל בכתבות השונות שפורסמו בגליון זה, אשר רובן ככולן דנו בהלם שנחת על החברה האמריקאית; מדוע טרוריסטים צומחים; מדוע הנקמה לא תעזור, ושאר דברים דומים. ביקורת ישירה על תופעות מסויימות בדת האיסלם לא היתה קיימת ולא היתה בנמצא. בעיות שונות שתוארו נמדדו בעיניים מערביות-סוציולוגיות בלבד, וזאת מתוך איזה רמז כללי שהמערב אחראי ואשם במצוקות העולם השלישי: ככל שפשעי הטרור קשים וחזקים יותר - על המערב להכיר גם באחריותו להתהוותם.
הדבר היחידי שהפריע לי מתוך העילעול בכתבות השונות בירחון זה, היה חוסר הרצון והיכולת לבצע ניתוח פסיכולוגי מכליל לבעיות האיסלם במאה החדשה, לצד מה שאני מבין כנסיון להתרחק מניתוח שכזה כמו מאש. דבקותו ואמונתו החד צדדית של הטרוריסט המוסלמי לא עמדה לדיון פסיכולוגי מעמיק, לא כל שכן פחדיו ותסכוליו, אשר אחראים במידה לא מעטה להתהוות תרבות טרור מסוג זה.

ובכלל - אם משווים את כתבות העיתונים וניתוחי ופילפולי הפסיכולוגים השונים לתופעות הטרור המערבי בשנות השבעים, נוכחים לדעת שאיש למעשה לא מתעסק או מגלה התעניינות ברמת הבעייתיות החברתית-פסיכולוגית בחברות מוסלמיות או של חלק מחברי קהילות האיסלם בארצות אחרות ברחבי העולם המערבי. בשיחות פרטיות, שבים ומדגישים מוסלמים שונים שזה אסון ובושה שאיש לא מנתח ומסרב לדבר על הבעיות האמיתיות הקיימות בחברה המוסלמית, ולו באופן כוללני ובלתי מחייב. תופעה זו, אגב, אינה חדשה: אין גם בנמצא ספרים ביקורתיים על תופעות פסיכולוגיות בלתי ברורות ביהדות, ולו בהקשרה הפוליטי של תופעה זו. זהו כנראה מחיר הסובלנות הרב תרבותית, אשר במסגרתה נושאים אלו נחשבים כבלתי אפשריים ואף כלא רצויים. יש לשער כי ניתוחיהם השונים של אבות הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה היו, מן הסתם, נחשבים בקרב חוגי פסיכולוגיה ותקשורת עכשוויים כלא תקינים וכמוטים מראש בימים מלאי הבנה אלו.

הצגת המאמר בלבד

במידה רבה התופעה הזאת של ההתעלמות מהסיבות

אלי אשד (יום רביעי, 17/07/2002 שעה 11:58)