שוחרי הסביבה, בדומה לגורמים שנאבקים בקנאות אידיאית על מימוש הרעיונות שלהם, נוטים לשכוח שלא רק המדינה היא למען האזרח, ולא להיפך, אלא גם הסביבה באה לשרת אותו, בכול תחום בחיינו, ובנסיבות המשתנות. משום כך בלהט המערכות שלהם הם בסופו של דבר מרחיקים את הציבור מן התודעה במקום לקרבו. בדיוק כמו האופנוענים אשר סתמו את התנועה בכבישי תל אביב בשעות העומס, בהפגה שלהם נגד העלאת תעריפי הביטוח, וגרמו לזעם הנוסעים, שתמכו במערכה שלהם, אך ספק אם ימשיכו בכך.
בידיעה תחת הכותרת ''חובבי האסטרונומיה יוצאים למאבק בתאורת רחוב'' (יובל אזולאי, ''הארץ'', 16.11.2009) נכתב כי חובבי האסטרונומיה בישראל קצו בנסיעות למרחקים המדבריים ולגבעות מרחוקות כדי להביט בשמיים החשוכים זרועי הכוכבים. הם יוצאים למאבק שיפעל לריסון תאורת רחוב. בינתיים חתמו על העצומה כ-150 חובבי אסטרונומיה וביניהם פרופסור עמרי וונדל מן האוניברסיטה העברית.
שערו בנפשכם, במדינה אשר במרכזיה תאורת הרחובות עולה רק על זאת של אפריקה וחלקים באסיה, מבקשים להנמיך אותה עוד יותר כדי שהאסטרונומים יוכלו לעלות על הגג ולצפות בכוכבים. אם תהיה תאונה למטה כתוצאה מראות לקויה האסטרונומים יעמדו בדילמה, אם להזעיק אמבולנסים בדיוק כאשר הם מאתרים גורם שמימי. משום כך מן הראוי והסָביר שלא תהיה תנועה בכלל בחשכה.
אני עצמי כפי שציינתי בכמה ממאמריי, עושה אישית הכול למען הסביבה, לא בשביל מישהו אחר אלא בשביל עצמי. אבל באותה מידה כשוחר סביבה אני חרד מאוד שקנאות בכול תחום שהוא ונושא הסביבה אינו יוצא מן הכלל, עלולים לפעול כבומרנג. אילו שוחרי הסביבה היו לוחמים בשעון הקיץ המקוצץ שלנו כדי שנזכה יותר לאור טבעי - טוב ויפה. אבל להחשיך רחובות כדי שקומץ שוחרי אסטרונומיה יוכלו לראות טוב יותר את הכוכבים, זה עובר גבול. אם מישהו רוצה לחיות על הר, הוא גר בהרים. אם מישהו רוצה לחיות בטבע הוא יוצא מן העיר. כלל זה חל גם על החובבים האסטרונומיים. אדרבא ידרימו ויקימו חוות, ברוח דוד בן גוריון, במרחבי הערבה והנגב, כולל הרי הנגב, הם יוכלו לראות את צבא השמיים.
אני יכול להמליץ על מצפה רמון והסביבה, על איזור פארן ומפארן למנוחה, באזור יוטבתה ובין באר אורה לאילת בדרום הערבה. מקומות אידיאליים לתצפיות לסוגיהן ובונוס מיוחד של חיים בערבה ובהרי הנגב בשקט ובשלווה. מי שרוצה לראות כוכבים במלוא זוהרם ילך למקום שבו הם נראים מנצנצים כיהלומים משובחים, ואיש או גורם כלשהו לא מפריע. יש שעושים זאת, וחיים שם. קצת תמוה ואף חוצפתי לבקש שנביא את המדבר לעיר, כדי שקומץ אסטרונומים חובבים יוכלו לצפות טוב יותר בכוכבים..
בשעתו בעת וויכוח עם אנשי אקדמיה בנושא איזה כנס שניצולי השואה ביקשו ליזום והראשונים תהו בשביל מה ולמה, הרי במסגרת אקדמית זאת עוסקים כול הזמן בנושאים אלה. על כך העיר אחד המשתתפים, ניצול שואה, איש מחקר גם הוא. ''זה מזכיר סיפור על הנהלת בית חולים שדנה בבעיות הקשות שאיתן צריך להתמודד והגיעו למסקנה שבעצם מי שמפריע אלה החולים''. במילים אחרות, אם נחיל זאת על חסידי הסביבה, הרי אם בסופו של דבר הסביבה תהיה נקייה מן הבריות, אם יהיה חושך מצרים ברחובות, נוכל לצפות בכוכבים ובכלל, הכול ישתפר.
מישהו מן הוותיקים יכול להזכיר לי כתבה ששלחתי מניו יורק בעת העלטה הגדולה בשנת 1965. לאחר תיאור איך בשעת מצוקה, כאשר הרובוטיקה כשלה, הם, האנשים בתושייתם נחלצו לסייע בכול מקום ובכול תחום ומתוך הכאוס יצא האדם בכול יופיו - סיימתי:
ניו יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו זה את זה. אך זאת הייתה מטפורה, משל, ולא המלצה להחשיך את ניו יורק הנפלאה בזוהר הלילי שלה.
לסיפא. הידיעה כאמור, הובאה בעמוד הראשון של עיתון, '' הארץ''. בין אם העורך התייחס לדבר כאל אפיזודה מעניינת ובין שהוא ייחס חשיבות למחאה- מקומה לא היה בעמוד א'. אם כבר אז יש מספיק פינות ביזאריות בממלכת העיתון.
לעומת זאת מאמר תחקירי יוצא מגדר הרגיל על רכבת ישראל (18.11.2009) אמנם פורסם בגוף העיתון בשני עמודים, אך ניתן היה בהחלט לתת לו ''חלון קטן'', בעמוד הראשון, להפניית תשומת לב, בנושא בעל חשיבות רבה יותר כאן למטה מאשר מגבלות חובבי הכוכבים למעלה. המדיה,כפי שכבר ידוע לא זקוקה לאויב מבחוץ היא עושה זאת טוב לבדה. מעלה ידיעות שאורך חייהם כשל יתוש. רק שאין בו עוקץ. במקרה הטוב הוא עוקץ איש כמוני לכתוב מאמרון.
''הסביבה'', שוב עוברת גבול
