בכיכרות נולדה הדמוקרטיה, בכיכרות היא עלולה גם לגווע, אלא אם...

עצרת הזיכרון האחרונה בכיכר רבין במלאת 14 שנים להירצחו, הייתה מרשימה, ממלכתית, חרף הכרזות, שהזכירו את הרקע לרצח. זאת הפעם הראשונה שנציג הממשלה, מראשי הליכוד, שר החינוך גדעון סער, נאם בעצרת, נאום יפה, ממלכתי מאוד, כיאה לשר חינוך. אולם, כמי שהיה באותה כיכר לפני 14 שנה, יצאתי בתחושה לא של ''כבר ראינו זאת'', אלא שברבות השנים, דווקא הממלכתיות הופכת את האירוע לריטואל שהוא חלופה להפקת לקחים.

העצרת בכיכר רביןכמי שהכיר מקרוב את יצחק רבין, אני משוכנע שהעצרות למיניהם לזכרו, המונומנטים, הרחובות
הכיכרות, כבישים ומחלפים, בתי חולים, בתי כנסת, אולמות, מדרשות ועוד, שנושאים את שמו - לא היו לרוחו. הוא היה מנהיג ומצביא והכיר בכך, אבל היה אדם צנוע, אפילו נחבא קצת אל הכלים. מחוות כאלה לא דיברו אליו, הוא היה מסמיק.

מלבד זאת אינני מכיר מדינות דמוקרטיות רבות שיש בהם עצרות לאורך שנים לזכרם של מנהיגים שנרצחו. אין עצרת לזכרו של הנשיא לינקולן, משחרר העבדים שנרצח, אין עצרות לזכרו של הנשיא ג'ון קנדי שנרצח, אין עצרת לזכרו של מהאטמה גאנדי, או של אינדירה גאנדי ( ראש ממשלת הודו בתו של נהרו ולא קרובת משפחה של גנדי המהאטמה). שניהם נרצחו. לעומת זאת במדינות טוטאליטריות יש הרבה עצרות לזכרם של העריצים, גם אם מתו במיטותיהם לאחר חיים טובים וארוכים.

ובכול זאת, אין לי דבר וחצי דבר נגד עצרות בכיכרות בכלל ולזכרו של יצחק רבין בפרט. גם כאשר הצבע הדומיננטי של הקהל הוא כחול כהה, החולצות של הנוער העובד והלומד וצעירי הקיבוצים, מרץ ותנועת העבודה. טוב שהם כאן ומפָנים קצת את הפאבים. פשוט טוב לראותם. באותה מידה אין לי דבר וחצי דבר נגד התופעה שאינך רואה חובשי כיפות סרוגות או לא סרוגות. אפשר וטוב שאלה, אשר רובם המכריע, רחוקים מאוד מתורת רוצחו של רבין, יֵשבו בבית. ישבו ויהרהרו מה קרה שמקרבם צמחו, צומחים ומשגשגים ''עשבים שוטים'', ובראשם צמח פורה שנאה ומוות, כמו יגאל עמיר. ומסתבר שעמיר הוא לא היחיד. ה''עשב השוטה'' נעשה עמיד יותר לאט לאט ויהיו בוסתנים של עשבים שוטים.

אבל לא הם הכתובת שלי. דווקא הכחולים, מחנכיהם, תנועותיהם, תומכיהם - הם המען. לא הייתי מכנה אותם ''נוער הפרחים''. הם אכן נוער עובד ולומד. אבל בשל כך אני רוצה לשאול אותם, את הוריהם, מוריהם, מחנכיהם, מורי דרכם - מה למדתם היום, אתמול ושלשום. הרי כמעט כול יהודי פעם בשנה מתייצב בבית הכנסת, ביום הכיפורים, ירא שמיים או כופר, ומכה על חטא. בגמר הצום הוא אוכל ארוחה דשנה וחוזר לחטאים בהנחה שבעוד שנה הוא שוב יעשה מעין ביעור חמץ שבקרבו.

אז אתם מקיימים עצרות פעם בשנה. ומה אתם עושים בין - לבין, ברוחו של יצחק רבין. מה אתם עושים למען חברה מתוקנת, מה אתם עושים למען השלום, מלבד השיר לשלום. (אוי - איך הוא זייף שם על הבמה). יש שעושים, מעטים ומעט. האם אתם מוכנים לוותר על הנוחיות ולשמור בלילות על האיכרים הפלשתינאיים שיוכלו לצאת בבקרים למסיק, בלא שיבולע להם על ידי המטורפים המשיחיסתים, חלקם יבוא אמריקני בהכשרת בד''ץ. איזו מערכה אתם מוכנים לנהל נגד העשבים השוטים אשר מתפשטים כמו יערות העד באמזונות. כמה אתם מוכנים להיאבק אישית נגד העוני, נגד הבערות, נגד קיפוח, למען השלום המיוחל, נושאים שעמדו על סדר יומו של יצחק רבין.

מראה משביע עין הוא לראות אתכם זורמים בשדרותיה של תל אביב, שלובי ידיים, זרוע, מחובקים, מנושקים, בליל ירח מקסים- אל הכיכר. כן ידברו לא ידברו. מה זה משנה. פוליטיקאי מדבר וכאשר הוא על הבמה הוא מדבר הרבה. נאום שקופירייטרים טובים הכינו. אבל העיקר בא בסוף כשיעלו ויבואו זָמרי הפופ וכל הנוער יוכל להתנועע בקצב, עם נרות ובלי נרות. כמה יפים הלילות בכנען, ובייחוד בעצרות רבין.

מבחינה זאת מעניינת הייתה ההערה של דליה רבין בתו של יצחק רבין כי מדי שנה יש להם התלבטות קשה באשר לעצם קיום העצרת. מכאן יובן שמשפחת רבין לא היא היוזמת את האירוע. יש יוזמים ומממנים. וכי השאלה הנוקבת היא מה המשמעות שנותנים לאירוע. לכך התכוונה דליה רבין. יש שיאמרו, בציניות, שזה מעין happening - כול היפות והיפים, בנפש ובגוף, מתכנסים בליל סתיו נעים, עם חברים, משפחות, עגלות ילדים - אירוע של מדורת השבט, שאחד כמעט מכיר את השני. גם אם זה הדימוי, אין בכך רע. אדרבא יש בו טוב. הוא אקט דמוקרטי פתוח, גם אם כרזות פה ושם הן אנטגוניסטיות. זאת מהות הדמוקרטיה. אפשר ויש לנו עצרות מעט מדי דווקא מן הסוג של מתן ביטוי לרוע שבחברה. פה הרי רוצחים לא רק אנשים, רוצחים עתיד, רוצחים תקווה, רוצחים חלום, רוצחים שלום.

---

ומה אחרי העצרות

אולם כמו בסוגיות אחרות, כמו למשל, מצעד החיים באושוויץ., השאלה היא מה עושים עם זה, מה עושים אחר כך. יש שהביקור מהווה אצלם קטליזאטור ללמוד יותר על השואה על משמעותה והשלכותיה ויש שיאמרו הייתי באושוויץ. נקודה. כמו חג' שעלה פעם בחיים לרגל למכה, ובזה יצא ידי חובת הדת והוא נושא תואר. ויש עוד היבט. אם קיימת ''מורשת רבין'', מהי? על שני מנהיגים שקדמו לו אפשר לומר שהשאירו אחריהם מורשת. בן גוריון שהקים את המדינה ודחף לאכלוס הנגב, חלקה הגדול של המדינה ופיתוחו. בחזונו הוא ראה הבאת רבבות ומאות אלפים לנגב, שיחיו ויתפרנסו בו. מורשתו של מנחם בגין, בעיני, אינה מדינית, אלא דווקא בתחום הפרט. ''הצנע לכת'' היה בעבורו לא סיסמה אלא אורח חיים. והחוק עמד מעל לכול, מעל למפלגה, פוליטיקה וחברה.

במסגרת התייחסות זאת, ניתן לומר שיש גם ''מורשת רבין''. חניך בית הספר כדורי שחינך לעבודה חקלאית ואיש הפלמ''ח כמו רבים מחבריו הקיבוצניקים. סמל הפלמ''ח הוא זוג שיבולי זהב ובינתם חרב. רבין שהשתמש בחרב בתפקידו בצה''ל מאז מלחמת העצמאות ועד להיותו רמטכ''ל במלחמת ששת הימים, ביקש להניח את החרב בצד, והניף את השיבולים כאות לשלום שדרוש למדינה.

נכון הוא היה מחוספס, בחוץ כמו ה''צבר'' הסמלי, שהוא גם רך בפנים, ויכול היה להשמיע ביטויים קשים נגד ערבים כמו נגד יהודים, אבל זאת משום שתוכו היה כברו, ולא הצטעצע בדקויות לשון. אבל הנסיבות הביאו אותו לכלל שינוי בהשקפתו, לטובת עתידה של המדינה. ואכן, רבין באמת השתנה- לא באופיו, אלא בראיית העולם וישראל בתוכו.

---

רבין האדם

מפגש ראש הממשלה עם ראשי איגוד השידור האירופי
הישראלים, משמאל: דן שילון, דן פתיר- יועץ רה''מ לתקשורת, ראש הממשלה, צבי גילאם ככה מה קרה ל''מורשת רבין''. עצרות בכיכר המדינה הן לא מורשת. ואגב, יצחק רבין היה אדם מאוד מעשי, ככה כשהחזיק בחרב וככה כאשר הניף את השיבולים. הוא היה ישר, הוא לא בז לקטנות, בייחוד בכול הקשור לחשיבות הדימוי של ישראל ויחסי אנוש. הוא לא הכיר את המונח יחסי ציבור.

בקיץ 1976 בקדנציה הראשונה שלרבין כראש ממשלה, רשות השידור ארחה את ראשי החדשות של איגוד השידור האירופי. כבוד לא קטן למדינה בעלת ערוץ טלוויזיה אחד וכמה רשתות רדיו ציבוריות. אני כבר לא הייתי מנהל החדשות אלא דן שילון. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ודן שילון ביקשו ממני, כמי שהיה מנהל החדשות לא מכבר וכמי שהיה אחראי לקשרי החוץ ומכיר את אנשי ה- E.B.U - E.B.U European broadcasting union לתאם את הכנס שבו השתתפו ראשי החדשות, ובכירים באיגוד השידור האירופי. כמובן שפנינו לראש הממשלה שיקבל בלשכתו את החבורה. הוא שאל כמה שאלות והסכים, אך העיר שרצוי מאוד ש''האורחים יפגשו את יגאל [אלון] בקיבוצו [קיבוץ גינוסר]''. ואכן זאת הייתה להם חוויה. אגב, ארגון האירוע היה בידי חברת ''כנס''

כאשר נכנסנו לחדר הישיבות וחלקנו התיישבו עם האורחים, העיר ראש הממשלה: ''חברה, בואו נשב הישראלים יחד ככה שנוכל לדבר אתם כאשר כול צד נמצא מול השני, ולא כמו באיזו ארוחה חגיגית''. במהלך המפגש האיש האזין תחילה ואחר כך נכנס לעובי הקורה של הנושאים. האורחים העירו לי אחר כך שלעיתם רחוקות הם מוצאים ראש ממשלה כה תאב דעת, כה נעים וכה אנושי בשיחות. אבל אנושיותו ויחסו לבני אדם לא הוגבלה לאח''מים מסוג זה או אחר. פנייה אליו בכתב, בדרך כלל נענתה, אישית או עניינית על ידי מישהו מטעמו. אינני מדבר על התכתבות בינינו, שכן הייתה בינינו הכרות רבת שנים, התכתבות שלעתים הוא ענה לי ישירות ולעתים באמצעות מנהל לשכתו, איתן הבר.

בימים אלה, כמה שבועות לפני עצרת הזיכרון לרצח רבין קבלתי מסר בדוא''ל מרחל בֶרנהיים, סופרת, ממייסדי קיבוץ יקום בשרון וניצולת שואה שבו היא מביאה מכתב שכתב לה רבין. הוא נכתב ב-‏20 במאי 1993, כ''ט אייר התשנ''ג. ברשותה אני מפרסם אותו.

גב' רחל ברנהיים

רחל יקרה,

קיבלתי, וקראתי מכתבך אלי מיום 19/4/93 , בעקבות המסע הכואב לפולין.

חמישים שנה אחרי, ובעוד הדור הולך וכלה מן הארץ, אנו מצווים לשמור ולשמר את הזיכרון הנורא , עד דור אחרון. גם זו הייתה אחת המטרות במסע קשה זה אל גיא–ההריגה.,
מכתבך המרגש הוא אות והוכחה נוספים לחשיבותה של הדרך בה בחרנו לציין את מלאת החמישים שנה למרד גטו ורשה ולשואה הנוראה.

תודה לך מקרב לב.

יצחק רבין

[רחל ברנהיים הוסיפה:]
כל עוד מוחי וכוחי יהיו עמי- אזכרנו, אזכור את האיש היקר, את הערב בו ניצב על הבמה שר בחיוכו העניו - המבויש קמעה. עד הרגע המר הנמהר הנורא.

ניצולת שואה
רחל ברנהיים מהמייסדים של קיבוץ יקום

הבאתי את המכתב לא בהקשר של ניצולי השואה, אף כי בהקשר זה הוא נשלח אלי. הבאתי אותו כתכונה של האיש. רבין, כאדם, כמפקד,כראש הממשלה ששמר על כבוד האדם. אם מישהו כתב לו הוא השיב. גם אם המישהו היה לא סופרת ממייסדי קיבוץ יקום, אלא נערה צעירה בבית הספר.

נכדתי ענבל בת ה-‏11, כתבה לרבין בראשית 1993 ושאלה מדוע קיים רק ''יום האם'' ולא ''יום האב''. איש לא הנחה אותה, איש לא הכתיב לה ובכל זאת פנתה על דעת עצמה לסמכות השלטונית העליונה במדינה. רבין ענה לה :

ענבל היקרה, שלום רב,
צר לי על האיחור הרב בתשובתי אליך. עומס העבודה מונע ממני להחזיר תשובה בזמן ואני מתנצל על כך מעומק הלב. שמחתי לקבל מכתבך. אני מודה ומתוודה שמעולם לא חשבתי על שאלתך: מדוע אין יום האב? אין לי תשובה. אולי באמת הגיע הזמן לחגוג גם את יום האב. אם כי אומרים לי שנהוג עכשיו לחגוג את יום המשפחה.
אאחל לך חופשה נעימה והצלחה בשנת הלימודים החדשה. בהזדמנות זאת מסרי נא ד''ש לחברים, להורים ולבני המשפחה.
תודה,
יצחק רבין

בכתב יד ובעפרון נכדתי רשמה בקצה הנייר: ''מר רבין, איש יקר, נרצח בדם קר על ידי מתנקש בעצרת לטובת השלום''.

מן הראוי להוסיף שיצחק רבין אמנם הכיר אותי מאז היה שגריר בוושינגטון והרבינים הכירו גם את רעייתי, יהודית, שעיצבה, בין היתר, את ביתם ברמת אביב, אבל הוא לא הכיר אף אחד מן המשפחה זולתנו, וודאי שלא את הנכדה הקטנה שלי אז, הבכורה שבין הנכדים. מי שהוא מכם יכול להשכיל אותי כאשר הוא פנה לשרי ממשלה, לחברי כנסת,לאישי ציבור, מכמה מהם הוא קבל מענה. אני יכול לומר בלא נתונים סטטיסטיים מדויקים כי מבין עשרות פניות בכתב לח''כים בדוא''ל ( והרי הם מקבלים כסף כדי לקיים קשרי ציבור במדיה הנגיש הזה, ואף מציינים את כתבות האימייל במדורים האישיים של הח''כים) אולי קבלתי מענה משנים-שלושה.

במקרה אחד, כאשר כתבתי לרבין על הנוהג, הפסול לדעתי, שבאמצע ישיבת הממשלה יוצאים שרים ומשמיעים הצהרות מדיניות שלא שייכות לכלל למשרדיהם, ואין לכך אח ומשל בשום מקום. הוא ענה לי וכתב ''מילים כדרבנות... אולי תפיץ זאת לחברי הממשלה...'' איתן הבר ראש לשכתו, שדרכו עבר הדואר בשני הכיוונים, רשם לי: ''צבי אני אדאג לזה''. המכתב הופץ ואני קבלתי תגובה חיובית אחת מסגן ראש הממשלה ושר התחבורה ישראל קיסר. אין לי הגדרה אחרת להתנהלות זאת של ראש ממשלה מאשר צנעה ויחס חברי. משמע: תפיץ את המכתב - אין לי התנגדות, אדרבא. יכולתי להביא עוד אפיזודות מן הסוג הזה הקשורות באיש זה. אבל הם רק חלק, רק דוגמה קטנה. מי מן המנהיגים, או כלל הציבור, מאמץ, ''מורשת'' אנושית זאת, ''דרך ארץ'', כבוד לזולת- של יצחק רבין.

ערב לפני פרסום הפוסט, צפיתי ב''מבט'' וראיתי שלקראת סגירת סניף ''העבודה'' בנתניה, מסירים תמונה גדולה של יצחק רבין. כמה עצוב וסמלי. ממש התשליל של העצרת בכיכר רבין. הסרת התמונה בסניף ''העבודה'' בנתניה, על רקע הפנסיונרים הוותיקים שעדיין יושבים בו בפינה לקראת פינויים הקרוב, משקפת את המציאות הרבה יותר מן העצרת ברוב עם.

---

השמאל כשל בהוצאת השלום - מן השבי

אם אני מבקש להביא דוגמה להתארגנות ציבורית למען משימה, ודווקא מן המציאות העכשווית, דומני שאין דוגמה יפה יותר מאשר המסע, המתמיד, העיקש, הארוך- ללא לאות, למען גלעד שליט. אין זה משנה כלל ועיקר אם יש עמותה מאחורי המסע הזה ומערכת של יחסי ציבור. אדרבא תקום מערכת כזאת כדי להגשים את מורשת רבין. גלעד נמצא בשבי החמאס בעזה. השלום נמצא בשבי הפלשתינאים כולם. את גלעד שליט אי אפשר לשחרר ברובים. גם לא את השלום.

בשעתו ביום עיון במשכנות שאננים בירושלים באירוע לציון יום הולדת לתנועת ''שלום עכשיו'' - אמר אורי אבנרי: ''הרעיון שלנו על שתי מדינות לשני העמים הצליח. אנו נכשלנו''. זאת האמת ביופייה ובמערומיה. מי שעשתה מעשים, זה לא מר''ץ ולא ,''שלום עכשיו'', אלא ש''ס. היא לחמה על תקציבים לגנונים ולגני ילדים בפריפריה, ובכך זכתה בפיס כפול: מיידי, בקלפי, ולטווח ארוך בחינוך. מדוע תנועות השמאל לא עשו זאת או לא מספיק. זה לא מאוחר. אבל השלום לא יכול לחכות.

המסע אל השלום יכול וחייב למצוא ביטוי בצורות שונות ובלי אזכרות לאישים. די במערכה למען השלום- מטרה נעלב מעין כמותה. לא צריך שום עילות. זאת אפשר לעשות בכיכרות, בחוגי בית, במועדונים חברתיים במערכת החינוך בכול שרותי רווחה וחינוך שתקציבי המלחמה הם על חשבונם. בכך יימצא ביטוי הולם למורשת רבין. ואפשר עוד משהו סמלי. בתוך אוהל, ליד ביתו של ראש הממשלה, בירושלים, תשב אישה, יישב גבר, יישבו צעירות וצעירים, קשישות וקשישים וישמרו על נר התמיד שידלוק עד בוא השלום. לא משנה מי יארגן את זה: שלום עכשיו, מר''ץ, קדימה, חברים בליכוד או תלמידי חכמים שישראל ושלומו של העם יקרים ללבם יותר מן התנחלויות ביהודה ושומרון. הם שישמרו על הנר ובבוא השלום נדליק ממנו את האבוקה הגדולה - לפיד השלום. זאת תהיה מורשת רבין.

---