בני אדם אמורים להיות אחראים על מעשיהם, אולם עם כול יכולתם,תושיותיהם, ומאמציהם, תנאי החיים שלהם מוכתבים בעיקר על ידי נסיבות. יכול אדם להיות נהג זהיר ביותר, נוהג ע''פ התקנות וההיגיון הצרוף, די אם מולו , לצידו, או מאחריו נהג או נהגת שנוהגים בצורה מסוכנת כדי שהוא יימנה עם הנפגעים. חֶברה אשר מערכת הנורמות שלה מרושתת עם חורים גדולים, וממסד אשר משאיר חללים רבי היקף באורח החיים - התוצאה היא שאלה מתמלאים רפש, רעל והתנהלות בשולי האנרכיה.
חז''ל קבעו: לא העכבר הוא גנב אלא החור (מסכות גיטין, קידושין ועוד). כלומר יש לחפש את התקלה במערכת ולא במי שכשל. או עניינית. יש לתלות את האשם בראש וראושנה לא במי שגנב, אלא בתנאים שאפשרו לו את הגניבה. הפרצה,כידוע, קוראת לגנב.
חור גדול ברשת הבלימה.
אם לא היה שוק אפור, הספורט הישראלי היה נשאר ספורט צרוף. אם ישראלים היו מוכנים לעבוד בבנייה בסעד ובחקלאות - לא היה צורך להביא בנאים מרומניה, מטפלות מן הפיליפינים ועובדי חקלאות מתאילנד, ולא הייתה מתעוררת הסוגיה של גרוש ילדים זרים. אם היו מענישים עברייני תנועה עונש כבד- לא היו כל כך הרבה הרוגים בתאונות. גם ללא סטטיסטיקה הובהר ללא ספק כי הגורם האנושי בתאונות הדרכים הוא הדומיננטי. אבל אין הרתעה מספקת. אילו היה יתר פיקוח על ה ''פיצוציות'' למיניהן - פחות ילדים היו משתכרים. אילו לא היה חור במהלך המעקב אחר דמות מפלצתית שהתוודענו לה, דמות בשם
יעקוב טייטל, אפשר וניתן היה למנוע קרבנות מעשיו וכלי נשקו. ומכיוון שרצח מזוויע יותר משכיח רצח מזוויע פחות, יכלה המשטרה לגלות ש
דמיאן קארליק, שהיה בין היתר מאבטח, ומבוקש ברוסיה, טבח משפחה שלמה. אילו היה פיקוח ציבורי יעיל חברות הסלולר לא היו קרטל בפועל. אם הרגולטורים לא היו נרדמים על המשמרת, הטייקונים לא היו מכניסים עמוק את היד לכיסי הציבור. אילו החוק נאכף בקפדנות בכול התחומים היו פחות עבריינים. רק כמה דוגמאות למחדלים.
ולצד אחר. אילו בשנות ה-90, כאשר ישראל הייתה חלוצה בתחומי התפלת המים ואנרגיה סולרית, שרי הממשלה, ולא פקידי האוצר, היו קובעים שתחומים אלה הם פרויקט לאומי שיש לבצעו מייד, מצבנו בשני תחומים אלה, וכתוצאה מזה כהשלכה סביבתית, היה משופר. אבל פקידי האוצר, נעדרי חזון, הם שהכריעו. אילו, אחרי קום המדינה (לפני קום המדינה האחראים על תחום המים נועצו במומחה הבינלאומי לשימור קרקע
וולטר לאודרמילק שכבר אז המליץ על מוביל ארצי), ראש הממשלה
דוד בן גוריון לא הכריע על בניית המוביל הארצי, שמוליך מים לאורך 130 ק''מ, הייתה לנו ארץ שחונה.
חור גדול בין השקעה בעתיד לבין המציאות.
ההשקעה בהרתעה ובמניעה, בכול תחום שהוא בפוטנציה, פגע או מפגע, כמו מניעת מחלות, מניעת הברחות בגבול, מניעת מלחמה וכיו''ב דינה כדין כול השקעה טובה. היא מניבה תוצאות טובות. ההשקעה משתלמת. היא באופייה חכמה.שהרי הפתגם שפיקח עמל הרבה בתיקון הכשלים שלו, כשלים שהחכם מונע אותם מלכתחילה - הוא דבר מוכח,בדרך כלל. היכן החכמה ?
יש להדגיש שגם במצב האופטימאלי, אין אטימה מוחלטת, בשום מקום בעולם. אין הרתעה מוחלטת ואין אמצעי מניעה אבסולוטיים. אלם רשת הביטחון אמורה להיות צפופה יותר ואילו אצלנו היא פתוחה ומתפוררת. זאת בין היתר מפני שקיים
חור גדול בין החקיקה לבין הביצוע, בין החוק לבין אכיפתו.
שתי רשויות עומדות בפסגת העשייה והמחדל: הכנסת, נציג הריבון, והרשות המבצעת - הממשלה על שלוחותיה, בשעה שהרשות השופטת, השפעתה בעיקר תוך מתן פרוש משפטי למעשים או עיוותים של שתי הרשויות האחרות, והשלכותיה הן גם במניעה וגם בהרתעה.
בשבוע שעבר ביקרתי בכנסת לרגל הקרנת הסרט ,''עופות החול'' בפני העמותה הפרלמנטארית בנושא ניצולי השואה. היחידי מבין חברי בכנסת שנכח באירוע היה יו''ר הכנסת,
ראובן ריבלין. מר ריבלין הוא יו''ר העמותה, אך הוא הגיע לאירוע חרף סדר יום גדוש משום זיקתו לנושא - השואה והתקומה. אם זאת עמותה פרלמנטארית, טבעי שיהיו בה לא רק ניצולי שואה אלא גם חברי כנסת כדי שגורם אחד יזין את השני במידע אשר תכליתו לסייע לניצולי השואה או לגורמים בקרבם שעוסקים בתקומה, כלומר בתיעוד תרומת ניצולי השואה למדינה. התוצאה היא שאמנם לא מדברים אל הקיר אלא המשתתפים מדברים אלה עם אלה. אין בכך רע. אך לצורך זה אין צורך בעמותה פרלמנטארית, אשר נפגשת בכנסת, ויש מסגרות רבות אחרות.
חור גדול בין דיבורים למעשים.
זאת דוגמה קטנה בלבד לחברים בבית המחוקקים שלנו שנקרא בלעז parliament אשר נובע מן המילה הצרפתית - Parlerלדבר. אולם דיבורים בעלמא ללא מעשים, לא זו בלבד שאין בהם תועלת אלא שהם מזיקים, משום שהדימוי הציבורי הוא אכן שחברי הכנסת מדברים בעיקר שפת ריב ומדון, השמצות קללות וכיו''ב... דימוי שנכון רק בחלקו. שכן עיקר עבודת הכנסת היא בוועדות השונות וגם שם מדברים אבל גם עמלים להנחת יסודות החקיקה. יחד עם זאת יש תחומים שבם קיימת חקיקה, אך לפי הגדרת מומחים לדבר, אלה חוקים שהציבור לא יכול לעמוד בהם. דוגמה אחרונה.
נחמה רונן, ח''כית בעבר ומנהלת המשרד לאיכות הסביבה, כיום יו''ר תאגיד המחזור של יצרני המשקאות, מתלוננת על כך ( ד' מרקר 1.11.2009 ) היא טוענת כי הבעיה היא שמחזור לא ריאלי שנקבע בחוק, הוא בגדר אוטופיה, הציבור לא יכול לעמוד בו.
הדימוי של הרשות המחוקקת
בסקר שערכה הכנסת בשנת 2001, בהערכה מסכמת, המדד של יחס הציבור לבית המחוקקים שלנו הוא 4.0 בסולם של 10. כלומר אילו ציון כזה היה ניתן בכיתה - התלמיד היה נכשל כשלון חרוץ. היחס נמדד ברמת האמון, גאווה מול בושה, תפקוד הכנסת, שביעות רצון, והתרומה לחברה. מסתבר שמאז לא חל שיפור. סקר שמתפרסם ב''
אתר מחלקה ראשונה'' בינואר 2008,
מגלה כי הציבור הישראלי מתייחס בשלילה למוסד הכנסת; 76% השיבו כי בשנים האחרונות החלה הרעה ביוקרה הציבורית של בית המחוקקים. בין היתר התגלה כי המקצוע ''חבר-כנסת'' נתפס בעיני הציבור כמקצוע בעל היוקרה הנמוכה ביותר בהשוואה לחמשת המקצועות המושווים: שופט בית המשפט העליון, פרופסור באוניברסיטה, קצין בכיר בצה''ל, עיתונאי בכיר וקצין משטרה.
חור גדול בין מעמד הכנסת לבין המָראָה הציבורית.
כמו כול הסקרים, ניתן להעריך כי מבחינה מסוימת חלק מציבור הנסקר אינו בקיא בדקויות של דמוקרטיה עובדת, אשר שיג ושיח, אפילו בוטים, חם חלק מן העניין. אך כאן מדובר כמעט בכול הפרמטרים. אני אעמוד רק על אחד. חברי כנסת נוגסים בחוקים שהם עצמם מחוקקים. זאת בין היתר בכותלי הכנסת ובחוץ במסגרת השדולות. יכול חבר כנסת להיות בין מצביעים בעד חוק ואחר כך תמצאו אותו ליד אוהלי מחאה בחוץ כשהוא מזדהה עם המתנגדים למעשה לחוק.
בדיון השבוע בוועדת הכספים בכנסת שמענו חילופי דברים קשים בין חברות כנסת על שאחת תמכה בשעתו בחוק מס בצורת והפעם היא קולנית נגד המס, מכיוון שמפלגתה לא בקואליציה. אחת הדוגמות הבולטות באחרונה הוא סוגיית הפועלים הזרים. חברי כנסת מותחים ביקורת קשה על הממשלה לנוכח האבטלה. ספק אם תמצא ולו ח''כ אחד שאינו בעד צמצום האבטלה. אבל כאשר חקלאי הערבה מקימים זעקה גדולה מקושטת ומיוחצנת על כך שמנסים למנוע העסקת פועלים תאילנדיים ( עבודה זולה) השדולה החקלאית בכנסת שגדולה ללא כול יחס לציבור שהיא מייצגת ובראשה שר החקלאות, יצעקו גם הם געוואלד. והם ניצחו. מה ליישוב הערבה כחזונו של
בן גוריון לחוות חקלאיות ופועלים תאילנדיים. הציבור זכאי וחייב לשמוע מה הם רווחי החקלאים (יש בקרבם אנשים עשירים מאוד, לרבות קיבוצים עשירים), והסיבה מדוע ישראלים לא רוצים לעבוד בחקלאות. ''הארץ'' קורא לכך
הדלת המסתובבת ( בנושא העובדים הזרים) איזו סחטנות פסולה ואיזו כשרה.
זה ועוד. לנוכח המצב הביטחוני הפנימי, מציאות שבה אין יום ללא רצח, ולעתים שבוע שבו מתבצע רצח מזוויע של משפחה שלמה על שלושה דורות, כפי שנתגלה בשבוע האחרון. האם בית המחוקים שלנו, לרבות ועדת הכספים שלה קיימו דיון יסודי ונוקב לגבי היחס בין ביטחון חוץ וביטחון פנים? בשעה שתקציב משרד הביטחון לשנת 2009 עומד על 46.2 מיליארד ש' - 15% מכלל תקציב המדינה, תקציב משטרת ישראל עומד על 7.28 מיליארד- 2.4% מן התקציב.
זאת מפני שבין ביטחון האזרחים לבין ביטחון חוץ יש חור גדול.
דרוש גוף ציבורי עוקב
אנשי השלטון, לרבות אלה בפסגתו, לא רק שלא מפגרים אחר המחדלים של הרשות המחוקקת אלא עולים עליה כמה מונים. אין צורך בתזכורת. זאת מתנפצת בפרצופנו מדי יום. הרשות המבצעת מבוקרת לא רק על ידי הכנסת אלה בעיקר על ידי בית המשפט העליון, כאשר נושא ספציפי מובא בפניו. וביקורת שגרתית מתמשכת על ידי מבקר המדינה. שמוציא דו''ח מדי שנה על קלקלות בשלטון. אולם מבקר המדינה פועל נמרצות במקרים חריגים, וגם אז כאשר לא מדובר בהתפרצות געשית שיוצרת את הבור. באווירה החדשה נגד שחיתות ומקורה - כלומר הזעזועים הטקטוניים שהיא יצרה, הוא תרם תרומה גדולה. יתר על כן מבקר המדינה פועל נקודתית.
במישור הוולונטרי הציבורי יש כמה וכמה ארגונים ושדולות שפועלים בשרות המשימה של תיקון עוותי ממסד. הם לא נטולי השפעה והשלכות, אך אלה אובדים במכלול הרחב של פגמים קשים בסדרי מנהל ושלטון. כאן דרושה מסגרת רחבה הרבה יותר. כמו ועדת המעקב לערביי ישראל,
תקום וועדת מעקב לאזרחי ישראל, מורכבת מטובי המוחות בתחומים השונים ובראשה יעמוד אדם שבקיא בהלכות שלטון ומנהל ציבורי כמו פרופסור יחזקאל דרור. מחקריו שזכו לפרסום עולמי, מתמקדים בתחום המנהל הציבורי, קבלת החלטות, יחסים בינלאומיים ועוד. בשנת 2006 מונה כאחד מחברי ועדת וינוגרד, לחקירת מלחמת לבנון השנייה. הוא גם חיבר כמה ספרים בתחומים שהוא עסק בהם, ומרבה לכתוב מאמרים בנושא בעיתונות.
ועדה ציבורית כזאת בראשות פרופסור דרור תוכל לעקוב אחרי התנהלות הממסדים הציבוריים, לבצע סקרים, לקיים ימי עיון וכיו''ב, ככה שהנושא הזה שהוא כול כך חיוני לא יירד מסדר היום. זה לא חור בסכר הולנדי שילד קטן, לפי האגדה, סתם באצבעו. זה חור גדול שגם מִגדלי אקירוב ודייריהם לא יסתמו אותו.
ציבור גדול, שעמד מנגד בהיווצרו (והוא יכול לבוא בטענות בעיקר על עצמו) יכול בעקביות ובנחישות לעשות מאמצים לסתימתו של החור הגדול שהולך ומתרחב.
החור הגדול
