במשך 14 שנים, מאז הרצח הנורא של
יצחק רבין עוסקים הציבור והתקשורת, ללא הרף, בנושאים רבים הקשורים לרצח: בהסתה והשיסוי שקדמו לרצח (היו או לא היו? בוודאי שהיו), במורשתו של יצחק רבין, ובאופי והמהות שיש להקנות ליום הזיכרון של ראש הממשלה שנרצח. שאלות נכבדות. בשנים האחרונות היינו עדים לניסיונות נואלים לשרבב גם את הרוצח, עונשו ותנאי מאסרו, לסדר היום התקשורתי בהתקרב מועדי הזיכרון. יש לדחות זאת כמובן בשאט נפש.
מאז האשימו רבים את עמיר ברצח הדמוקרטיה, ברצח השלום והתקווה וברצח ''מדינה שלמה''. האומנם כה רב כוחו של הרוצח לעשות כל זאת לבדו? יגאל עמיר ניחן אמנם במידותיו המובהקות של השטן, אכזריות וקור רוח, אך הוא לא עשה זאת לבדו. עמיר לחץ על ההדק, אך, מבלי להפחית כהוא זה מפשעו הנתעב, לא הוא שהביא את המפנה הפוליטי שהתרחש אחרי הרצח, אף שהייתה זו בבירור מטרתו היחידה. את המפנה הזה הביא העם, אם נדייק - מרבית העם, בבחירות ל''כנסת ה-14'' שנערכו כחצי שנה לאחר הרצח.
לו הייתה מדינת ישראל מונרכיה או דיקטטורה או כל משטר אחר שיש בו שלטון יחיד, ניחא, ניתן היה אולי להאשימו בכל אלה. אך בדמוקרטיה? שהגדרתה ומהותה ''צורת ממשל המבוססת על שלטון העם''?
אין להסיק מכך שיש להקל בעונשו של עמיר. הרי עמיר לא רצח את רבין האדם. הוא משכיל דיו כדי להכיר את גודל תרומתו של יצחק רבין הלוחם והמצביא לעם ולמדינה, אך גם זה לא הרתיע את האיש הנחוש והאכזר. הוא רצח את ראש הממשלה, לאחר שזיהה אותו כחוליה החשובה ביותר בהובלת תהליך השלום. הוא ניסה לשבש את התהליך הדמוקרטי ברצח שביצע - והעם באופן הצבעתו בבחירות ההן, הוא שהביא להצלחת זממו. שכן אם
שמעון פרס היה נבחר, יש לשער שתהליך השלום היה נמשך. האם התהליך היה גם מסתיים בהסכם? יתכן, אך כלל אין זה בטוח. האם היה זה הסכם שהיה מבשר את תום הסכסוך? הספק גדול עוד יותר.
ממה נובעת ההתעלמות מעובדה זו? מדוע לא דנים בה? ראשית, כי זה מביך להאשים את העם. אתה כבר שומע כהד את התמיהה, המהולה באירוניה ואפילו בקורטוב של בוז, ''אז אתה מציע להחליף את העם?''. שנית, אין זה נעים ונוח לשום צד. לשמאל – שלא השכיל לשכנע את מרבית העם לקבל את עמדתו וגרם בכך למפנה הפוליטי. לימין – שהקשר והזיקה בין הלחיצה על ההדק והמפנה הפוליטי לא נוח לו מסיבות מובנות. שהרי הימין מעוניין להעמיד את עמיר, מוקצה מחמת מיאוס, רחוק ומובדל ממנו ככל שרק ניתן, ללא כל קשר וזיקה, ישירים או עקיפים.
איך קרה, אם כן, שהעם, שברובו המכריע גינה בכל לב ואפילו תיעב את מעשהו של הרוצח, גרם לכך שהוא יוכל להוציא את מזימתו אל הפועל? מי שבאורח פאראדוקסלי סייע לכך הוא ,לעניות דעתי, שמעון פרס (אני מודע לכך עד כמה זה אופנתי להעתיר עליו אך שבחים בעת הזאת). בשל הסקרים המחמיאים פרס היה כה בטוח בניצחונו וכה יחל להיפטר מתווית ה''לוזר'', שהחליט, בזחיחות דעת, להעמיד את בחירתו שלו במנותק מ''צילו'' של רבין. העובדות ברורות: מפלגת העבודה לא העמידה לפני הבוחרים ל''כנסת ה-14'', בין שלל סיסמאותיה וטיעוניה, בתשדיריה ובמודעותיה בעיתונות, את הטיעון הפשוט: בפעם זו ולאור הרצח, בהצבעתך לימין אתה מביא להצלחה ולמימוש מזימתו של יגאל עמיר. אך ה''אגו'' של פרס (שבודאי טופח על ידי יועצי הבחירות שלו) היה לו לרועץ; חשוב היה לו שיבחרו בו, בשל אישיותו, שלו. הוא הרי היה בטוח בניצחונו לאור הפער העצום בסקרים המוקדמים. אך לאחר כמעט חצי שנה שבה הולעט הציבור בתעמולה בעלת תכנים שטחיים וצעקניים ולאחר שהרצח הושם בצל ודווקא אישיותו של פרס הועמדה באור הזרקורים, בחר הציבור, במפתיע, ב
נתניהו וגדע בכך את תהליך השלום.
השמאל כעס על נתניהו כעס רב ואולי הוא כועס עליו עד היום בשל ''גניבת השלטון'' כביכול. יש אולי סיבות רבות, בהן אישיות - מדוע אין לחבב את נתניהו, ופוליטיות - מדוע אין לאמץ את משנתו; אך במקרה זה, הוא משך אליו ככולא ברק, הרבה כעס תסכול ואולי אפילו שנאה, מהשמאל, בשל ניצחונו זה. ניצחון – לא גניבה. הרי לא ניתן היה לצפות ממנו למחווה כה אצילית של התפרקות מנשקו וויתור על קרב הבחירות, בשל הרצח. מהעם כן – אך לא ממנו.
מה היא ה''שורה תחתונה''? לעיתים גילוי האמת והעובדות שנשתכחו היא ''השורה התחתונה''.
יגאל עמיר לחץ על ההדק – העם הביא לכך שהרצח ישיג את ייעודו
