פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
תוכנית ההתיישבות של הרצל והלורד רוטשילד
דוד סיון (יום שלישי, 13/10/2009 שעה 15:00)


תוכנית ההתיישבות של הרצל והלורד רוטשילד

ד''ר דוד סיון



כבר בראשית דרכו של הרצל בתנועה הציונית, הוא הבין שיש צורך להוציא את היהודים מהבוץ האנטישמי באירופה. כמו אחרים הוא חשב שיש דחיפות גדולה בביצוע המשימה. לכן השקיע זמן רב בגיבוש תוכנית מעשית ובדאגה לביצועה.

במרכז תוכניתו היה הרעיון להוציא את היהודים בצורה מסודרת, מאזורי הסכנה המובהקים, מבלי לגרום נזקים כלכליים למעורבים. כבר ב-‏11 ליוני, 1895 (עניין היהודים: ספרי יומן, 1895 - 1904, כרך א, עמ' 108) הוא מסביר את הרציונאל של תכניתו ומציין שצריך לדאוג שזה יעשה בהסכמת הממשלות הנוגעות בדבר שגם יערבו לסיומו של מבצע היציאה הענקי. מנגד יערבו מארגני המבצע, ''אגודת היהודים'', שהיציאה ההמונית לא תגרום נזקים כלכליים.

תוך כדי גיבושה של התוכנית הרצל כבר עוסק בנסיון גיוס האמצעים למימושה. הוא נפגש עם הברון הירש ומתכונן לפגישה עם הרוטשילדים. כהכנה לפגישה הזאת הוא בעצם כותב גירסה ראשונית של תוכניתו השלמה כדי להציגה לפניהם (כרך א, עמ' 150 – 189). בפברואר 1896, הוא מוציא לאור את ספרו מדינת היהודים שמציג את בעיית היהודים ואת פרטי תוכניתו להוצאת המוני היהודים והבאתם לארץ היעד.

במהלך השנים הבאות עמד הרצל בראש התנועה הציונית והיה מעורב בכל תחומי פעולתה. הוא בחר להתמקד במה שראה כיעד הראשי של התנועה – יצירת תנאים להקמת תשתית לפתרון מדיני של בעיית היהודים.



כאשר הצטרף לתנועה הציונית כבר היתה ברשותו תוכנית אסטרטגית שמציעה פתרון לבעיית היהודים. לקידום תוכניתו הרצל התמקד בהשגת צ'ארטר על ארץ היעד – ארץ ישראל. לשם כך הוא חיפש דרכים להגיע למפגש עם הסולטן העות'מאני, עבדול-חמיד. מאחר ולא הצליח לגייס תמיכה מן היהודים העשירים הוא חיפש דרכים להיפגש עם הקיסר הגרמני, וילהלם השני, שהיה ידוע כבעל השפעה בחצר הסולטן. הרצל לא הצליח להתקבל אצל הקיסר וביוני 1896 הוא נסע על דעת עצמו לקושטא לנסות את מזלו. אבל גם המהלך הזה נכשל.

מכשלונות אלה למד הרצל שאין קיצורי דרך ועליו להשקיע יותר זמן ומרץ כדי לבנות קשרים במערכות הפוליטיות החיצוניות, כדי להשיג את הצ'ארטר מהסולטן. במקביל הוא המשיך כל העת במסעו להפצת את דבר תוכניתו בקהילות היהודיות. התוכנית זכתה לתהודה רבה במיוחד בקהילות מזרח אירופה, שם היתה המצוקה רבה יותר. בזכות פעולות אלה הרצל הופך לאחד המנהיגים המשפיעים ביותר בתנועה הציונית. לאט, לאט מקבלות פעולותיו למימוש החזון של שיבת ציון בזירה הפוליטית-מדינית ביטוי בעיתונות היהודית ובעיתונות הכללית.

הקונגרס הציוני הראשון התכנס ביזמתו של הרצל, בסוף אוגוסט 1897. הרצל נבחר כנשיא הקונגרס, פתח את דיוניו ונבחר ליו''ר הועד הפועל של התנועה. בקונגרס גם התקבלו החלטות ברוח החזון שהיווה את הבסיס לספרו של הרצל, מדינת היהודים. כוונתי כמובן לתוכנית באזל שהתקבלה פה-אחד וקבעה כי הציונות שואפת להקים לעם היהודי מולדת חוקית בארץ ישראל. בהחלטה נקבעו צעדים מעשיים כמו קידום ההתיישבות בארץ, ארגון היהדות כולה, חיזוק התודעה הלאומית ונקיטת הפעולות הנחוצות להשגת ההסכמה של הממשלות הדרושות כדי לממש את מטרות הציונות.

הרצל היה מאד מרוצה מקבלת הפנים האוהדת לה זכו הוא ותוכניתו. לאחר מנוחה קצרה הוא כתב ביומנו (עניין היהודים, כרך א, עמ' 482) בראשית דבריו לסיכום ארועי הקונגרס, את השורות הבאות:
אם אמצה את קונגרס באזל בדיבּוּר אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת-היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם. יסודה של המדינה בעיקרו של דבר, טמון במאוויי העם למדינה ואף במאווייו של יחיד בעל עוצמה מספקת... הטריטוריה היא רק התשתית הגשמית...
יש בדברים האלה ביטוי להבנת המציאות וגם ''נבואה'' זהירה שזכתה להתגשם קצת יותר מחמישים שנה אחר כך.

הרצל לא נח על זרי-דפנה וחידש את מאמציו לפגוש את הסולטן העות'מני כדי לשכנעו בדבר הצ'ארטר. במהלך השנה הבאה הוא פעל גם לסדר לעצמו פגישה עם הקיסר הגרמני. בראשית אוקטובר 1898 הרצל קיבל הודעה מהקיסר שהוא מוכן לפעול אצל הסולטן בעניין הציוני. בסופו של דבר הוא מצליח לפגוש את הקיסר בקושטא (18.10.1898) כדי להעביר באמצעותו את המסר לסולטן ולתאם את המפגש של הקיסר עם משלחת של התנועה הציונית בירושלים (2.11.1898). לאחר המפגש הרצל כותב ביומנו שנראה לו שנכונותו של הקיסר לפעול למען האינטרס הציוני אצל הסולטן נחלשה (כרך ב, עמ' 61, 542). בדיעבד, בראשית 1901 התברר להרצל שהקיסר ניסה לשכנע את הסולטן אבל זה התנגד בתקיפות רבה (שם, עמ' 247).

הרצל לא התייאש והמשיך לנצל כל הזדמנות כדי להיפגש עם מדינאים ואנשים אחרים שיש להם השפעה על הסולטן; הוא המשיך לפעול ללא לאות כדי לסדר פגישה עם הסולטן שבה ינסה לשכנעו לתת לתנועה הציונית הצ'ארטר. בין הנסיונות האלה אפשר לציין את נסיעתו לועידת השלום שנערכה בהאג (הולנד) שעל סדר יומה היתה היוזמה הרוסית לצימצום הדדי-הדרגתי של החימוש (כרך ב, עמ' 120 – 124, 428). גם נסיון לסדר פגישה נוספת עם הקיסר הגרמני כדי שיעזור בהסדרת המפגש עם הסולטן נכשל (שם, עמ' 88, 544). גם הכשלונות הללו לא גרמו להרצל על המטרה שהיתה החשובה בעיניו – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הארועים במזרח אירופה ובמרכזה רק מוסיפים חיזוקים לגישתו בדבר הדחיפות של ביצוע משימתו. בוינה נבחר ראש עיר אנטישמי (לוּאֶגֶר) ומצוקת יהודי רומניה מקבלת ביטוי בזרם מהגרים גובר והולך, דרך מרכז אירופה למערבה (שם, 197, 212, 481, 548 - 550). כרבע מיהודי רומניה גורשו או נאלצו לעזוב בין השנים 1900 – 1906 (יהדות רומניה) ומדינאי אירופה לא יכלו שלא לשים לב לכך. נושא זה תופס מקום חשוב בפגישות המדיניות בהן השתתף הרצל.

כאשר לקראת סוף 1899 התברר להרצל שלממשל העות'מני יש בעיות פיננסיות הוא מגייס עניין זה לצורך הנסיונות לחידוש המגעים עם הסולטן בעניין הצ'ארטר. במכתב לנורי ביי, המזכיר הכללי של משרד החוץ העות'מני הוא מדגיש שהתיישבות היהודים בארץ ישראל יכולה להכניס לאוצר סכומים מכובדים ותגרום לפיתוח כלכלי של הארץ, כלומר תתרום לרווחת האימפריה. לכן, הוא כותב, כדאי לסולטן לקבלו לפגישה בה יוכל להסביר את התוכניות הלויאליות של התנועה ואת יתרונותיהן (כרך ב, עמ' 149 – 150).

הרצל המשיך בפגישותיו עם מקורבי הקיסר הגרמני ובכתיבת מכתבים לאנשי הסולטן כדי לנסות להסדיר פגישה עם הסולטן. במקביל הוא השקיע מאמצים לסדר פגישה – פגישות עם הרוטשילדים, גם בגלל שיכולתם הכספית עשויה לסייע במו''מ עם הסולטן וגם בגלל השפעתם על מדינאים מרכזיים במערב אירופה.

המאמצים להסדיר פגישה עם הסולטן נשאו פרי ובמאי 1901 הרצל נפגש עם הסולטן בקושטא. בפגישה העלה הרצל בפני הסולטן את הרעיון שהוא יארגן לסולטן סיוע כספי, הסדר חוב, ובתמורה הסולטן יעניק להרצל, ובאמצעותו לתנועה הציונית, צ'ארטר על ארץ ישראל. העניין של הסולטן במפגש גדל בגלל ההצעה הכספית. בפגישה עם הרצל הוא קיבל הסברים על תוכניתו וביקש שההמשך יעשה באמצעות מפגשים עם אנשי הסולטן.

הרצל מצא את עצמו במילכוד. הגיע רגע האמת והוא אינו יכול לסגור עסקה. הסולטן גילה עניין אבל הרצל נאלץ היה להשתמש בתרגילי דחיה כי איש מבין הציונים או מבין בעלי האמצעים מבין היהודים (הירש, רוטשילדים ואחרים) לא גילה נכונות לגייס כספים להסדר החוב לפני שהסולטן יעניק את הצ'ארטר. במקביל היתה על שולחנו של הסולטן הצעתו של פייר מוריס רוּבְיֶה, מדינאי ואיש עסקים צרפתי בלי הצורך להעניק צ'ארטר כלשהו. מאחר ואין מפגש אינטרסים, האפשרות של הרצל לשכנע את הסולטן להעניק את הצ'ארטר נחלשת מאד (כרך ב, עמ' 350, 522).

מה שנותר להרצל לעשות בביקוריו הבאים בקושטא, בפברואר וביולי, 1902זה ליצור אצל הטורקים ציפיות שיש בידיו אפשרות להציע הצעה משתלמת יותר מזו של רוּבְיֶה. הסולטן שהתחיל לאבד עניין הסתפק בקשר מכתבים באמצעות בעלי תפקידים מחצרו. הרושם הוא שגורם אחד מקיים את המו''מ עם הרצל - בתקווה שזה יצליח להציע הסדר חוב יותר טוב מרוּבְיֶה. בסופו של דבר הסולטן איבד עניין בהצעה של הרצל בגלל אי-יכולתו לבצע הסדר חוב בפועל.

הרצל כנראה הבין מבעוד מועד שסיכוייו להבטיח הענקת צ'ארטר על ארץ ישראל הולכים וכלים. לכן
על רקע האנטישמיות המתגברת במזרח אירופה הרצל החל לתכנן את צעדיו הבאים כדי לקדם את משימת ההתיישבות במקום חלופי. החלופה, הזמנית, שעמדה על הפרק היתה חצי האי סיני שנמצא בשליטה בריטית וגם קרוב לארץ ישראל. לכן כבר באביב 1902, עוד לפני נסיעתו האחרונה לקושטא הוא מחדש את המאמץ ליצור מגע עם הרוטשילדים מבלי לנתק את הקשרים עם הטורקים.

אדמונד דה-רוטשילד ראש הפלג הצרפתי של המשפחה, שתומך במושבות בארץ, לא רוצה לשמוע על פגישה עם הרצל. הוא לכאורה אינו מעוניין לתרום לפתרון המצוקה היהודית בדרך מדינית ומסתפק במפעל הפילנתרופי שלו. לעומת זאת ראש הפלג הבריטי של המשפחה הלורד נתנאל רוטשילד מוכן סוף, סוף לפגוש את הרצל ולשם כך נקבעה פגישה לראשית יולי, 1902.

שני עניינים עלו על השולחן בפגישה: עדותו של הרצל בפני הועדה לענייני המהגרים הזרים שבעצם דנה בהשלכות ההגירה היהודית ממזרח אירופה (Royal Commission on Alien Immigration) ותוכנית ההתיישבות שהרצל התמקד בה.

הלורד נתנאל רוטשילד היהודי היחיד שהיה חבר בועדה, למעשה התנגד ככל יכולתו להזמנת הרצל אבל הועדה החליטה אחרת. מאחר שכך היתה לו סיבה טובה לפגוש את הרצל: הוא רוצה להשפיע על עדותו. לכן כעת לאחר שנים של סירוב לקבל את הרצל הוא פתאום מגלה להיטות להיפגש איתו. הלורד רוטשילד מסביר להרצל שהוא אנגלי ומתכוון להישאר כזה, שהציונות היא שגיאה ושהמעצמות לא יאפשרו לציונים לקבל את ארץ ישראל. רוטשילד שלמעשה דאג לאינטרסים שלו, כנראה, בין השא לא רצה שיזהו אותו כציוני, ולכן הוא ניסה להדריך את הרצל מה עליו להגיד
בעדותו (Elon, pages 351-353). הרצל, שכבר כמה שנים טובות פועל כדי למצוא לבעיות במזרח אירופה פתרון מדיני, הוא בעל אינטרסים אחרים. לכן הוא מבהיר ללורד נתנאל רוטשילד באופן חד-משמעי שינהג בעדותו לפי מצפונו ואמונתו; הוא יספר לועדה על המצוקה הנוראה של יהודי מזרח אירופה שלדעתו בעצם עומדים בפני הברירה למות או לנוס (כרך ג, עמ' 27).

לאחר ארוחת הצהרים בה השתתפו שני אחיו של הלורד נתנאל רוטשילד, אלפרד וליאופולד, הועלה לדיון נושא הצ'ארטר (זיכיון) להתיישבות. מתברר שהלורד רוטשילד בעד ייסוד קולוניה יהודית בסיני (הוא לא מאמין שלצ'ארטר על ארץ ישראל יש סיכוי) והוא מוכן לדבר על כך עם שר המושבות (יוסף צ'מברליין). מצד שני הוא לא היה מוכן לתמוך ב''תוכנית הגדולה'' של הרצל אלא ב''ניסוי קטן'' של 25 אלף מתיישבים. הרצל כמובן לא הסכים וטען שמבחינתו זה או התוכנית הגדולה או כלום.

בהמשך, בהתאם לסיכום הפגישה, הרצל הגיש ללורד רוטשילד את פרוט תוכניתו להקמת ''החברה היהודית'' ואת תוכנית ההתיישבות שהיא תבצע. במסמכים הוא הסביר שהתוכנית אינה עוסקת בארץ ישראל בגלל שרוטשילד חושב שהיעד הזה הוא חסר סיכוי. יחד עם זאת הוא מסביר ומדגיש שהתיישבות יהודים רבים בקרבת ארץ ישראל תחזק את תביעתנו על ארץ ישראל (כרך ג, עמ' 33). – המתיישבים יהיו ציונים בהמתנה לשעת כושר.

הרצל ציפה מהלורד רוטשילד שידאג למקורות המימון הנדרשים בכדי לבצע את התוכנית. הוא הסביר שזו אינה בפילנתרופיה אלא השקעה. למרות שנתנאל רוטשילד נפתח בפני הרצל, הוא הטיל ספק ולא השתכנע לעזור כמשתתף פעיל בצד הכספי. הרצל, כהרגלו בנדון, ניסה באמצעות מכתב לרוטשילד (13.8.1902) להבליט את הרווח שהוא עשוי להפיק אם יקח חלק פעיל במבצע שאמור לפתור את המצוקה בה נמצאים יהודי מזרח אירופה. הרצל כתב שלא מדובר בפילנתרופיה אלא ביצירת מקורות פרנסה (השקעה כלכלית) במקום מוגן מרדיפות (כרך ג, עמ' 20 – 68).

בסופו של דבר הלורד נתנאל רוטשילד נבהל מההשלכות שהוא מייחס להצלחה אפשרית של הרצל. ב-‏18 לאוגוסט, 1902 הוא כותב אל הרצל במכתב אישי וחסוי (נמצא בארכיון הציוני המרכזי בירושלים) את הדברים הבאים:
… I should view with horror the establishment of a Jewish Colony pure and simple; such a Colony would be Imperium Imperio; it would be a Ghetto with the prejudices of the Ghetto; it would be a small petty Jewish State, orthodox and illiberal, excluding the Gentile and the Christian. And what would be the result; ten, fifteen or fifty thousand Jews would live in comparative happiness and ease,… and their co-religionists and brethren at home would be more oppressed and more ground down…
... אני חוזה באימה הקמת מושבה יהודית חד וחלק; מושבה כזאת תהיה ריבונות בתוך ריבונות; זה יהיה גטו עם הדעות הקדומות של הגטו; זו תהיה מדינה יהודית קטנה וחסרת חשיבות, אדוקה, שמרנית וצרת אופקים שמדירה גויים ונוצרים. ומה תהיה התוצאה; עשרה, חמישה עשר או חמישים אלף יהודים יחיו חיים שמחים וקלים יחסית... ובני-דתם ואחיהם בבית [שנותרו מאחור] יהיו מדוכאים יותר ופגועים יותר...
לא רק שהלורד נתנאל רוטשילד מגדיר את עצמו אנגלי ושלדעתו הציונות היא שגיאה, אלא שהוא חושש מאד מהתוצאות של המעשה הציוני, גם אם יוגשמו באופן חלקי מאד. לא רק שהוא צופה שהתוצאה תהיה מדינה בעלת מאפייני גטו, שמרנות וצרות אופקים, לא נאורה ותהווה פתרון רק לחלק קטן מאד מהיהודים, אלא שקיומה יזיק למצבם של היהודים שישארו בגולה.

החזון של רוטשילד מאד, מאד פסימי. הרצל משיב לו שלא נכון לחשוב שהישות היהודית שהוא מבקש להקים תהיה קטנה ולא נאורה. שלוש שנים עבדתי על תשובה מקיפה שתיתן מענה לחששות כאלה ודומים להם. היא היתה לספר ושמו אלטנוילנד... (כרך ג, עמ' 68) הוא מוסיף שלא יתכן שהעם היהודי המוכשר אינו מסוגל לכונן מדינה כפי שעשו עמים אחרים.



מקורות:
  1. אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות.
  2. רוטשילד, נתנאל, ''המכתב'', תיק H1/1815, הארכיון הציוני המרכזי, 18.8.1902.
  3. הרצל, ת. עניין-היהודים – ספרי יומן 1895 - 1904, שלושה כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, 1997.
  1. Elon, Amos, Herzl, Holt, Rinehart & Winston, New York, 1975.
הרצל הצטרף לתנועה הציונית כדי לפתור את בעיית היהודים כאשר בידיו תוכנית מדינית ואיחד סביבה את התנועה הציונית. מאחר והוא חש בדחיפות הוא החל לפעול עם מעט מאד נסיון פוליטי-מדיני. הוא למד מדינאות תוך כדי פעולה, ועם הזמן הגיע להישגים שמעטים היו מנבאים כאשר יצא לדרך במהלך שנת 1895. המאפיינים הבולטים של הפעילות שלו בפרשת הצ'ארטר היו נחישות, התמדה והעובדה שהוא לא השקיע את כל הביצים בסל אחד – הוא פעל והפעיל אנשים מול הבריטים וגם מול הטורקים בו-זמנית.

כדי להדגים את העניין נציין כי בזמן שכבר נמצאת משלחת החקר בסיני, והתהליך בדבר הזכיון בסיני היה בשיאו, ב-‏11 לפברואר 1903, הרצל כתב לטורקים והציע להם שרותים פיננסיים תמורת צ'ארטר בארץ ישראל. הרצל מזכיר במכתב את התגברות הרדיפות וההגירה המכאיבה מרומניה וגם את המו''מ בדבר הזכיון בסיני (כרך ג, עמ' 114, 387 – 388). המשמעות לכך כפולה:
  1. הצורך הדחוף למצוא פתרון מחזק את הנכונות לשקול מיקומים אלטרנטיביים.
  2. ארץ ישראל היא היעד המועדף והיעדים האחרים הם זמניים ומשמשים אמצעי ללחוץ על הטורקים בדבר הצ'ארטר בארץ ישראל (שם, עמ' 397).
בזכות חזונו ונחישותו במעט השנים שפעל בזירה המדינית רכש הרצל לעצמו מקום של כבוד בין המדינאים של התקופה. אבל בקרב בעלי האמצעים כמו הלורד נתנאל רוטשילד הוא עורר חזון של אימה. למעשה הם העדיפו לעמוד מן הצד ולטפל באינטרסים אחרים. היה זה רק הדור הבא של הרוטשילדים שבניו ממש פעלו עבור ובמסגרת התנועה הציונית...




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  מאמר יפה.  (סתם אחד) (3 תגובות בפתיל)
  מעניין למה הציונים התמקדו בניסיונות התיישבות מחוץ לארץ ישראל  (סתם אחד) (2 תגובות בפתיל)
  על טעות שתוקנה  (דוד סיון)
  להרצל היתה שימפנזה כחיית מחמד.  (סתם אחד)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי