כי אילו היינו במקום שאין שם שור, אין צורך למשפטי שור נגח. ואילו היינו יושבים באוהלים כקדריים, אין צורך למעקה ומזוזה. ואם בארץ הודו, אין צורך למשפט גנבה ורציחה ועושק ועדות שקר.
• • •
ה
רלב''ג מסיים את פירושו לפרשת כי תבוא במשפט הבא:
התועלת הי''א הוא המצוות, והוא מה שציווה שישמרו בלבם דברי התורה כולם – למען ישכילו וידעו כל מה שיצטרך להם לעשות.
לאמור, תכלית המצוות בתורה היא – ללמד את האדם
מה הוא צריך לעשות. האדם העושה את מה שצריך, הוא האדם המושלם על פי התורה, ומה שצריך – כתוב בתורה. זו הסיבה מדוע תלמוד תורה נחשב לציווי חשוב ומרכזי ביהדות: צריך לדעת, כדי לעשות. ידיעה ללא מעשה – אינה אלא השחתת זמן לבטלה.
דברים אלו של הרלב''ג תואמים לדעת ה
ראב''ע כפי שבוטאה בפירושו לפרשת משפטים, בפירושו הקצר (אשר במקרה זה אינו קצר כלל) לתורה. מדובר בפירוש פרק כ''ג פסוקים כ' – כ''א בספר שמות.
דבר הפסוקים:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל-תַּמֵּר בּוֹ: כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
דברו של הראב''ע – בפרק מתוך פירושו הפותח במלים ''נאום אברהם הספרדי הנזכר'':
ודעת הלשון איננה דעת בעצמה, כי אם כנגד אחד שיבין. ואם בעבור דעתו משפטי נזיקין, גם הם לא ניתנו כי אם ליישר המעוותים, כי אילו היינו במקום שאין שם שור, אין צורך למשפטי שור נגח. ואילו היינו יושבים באוהלים כקדריים, אין צורך למעקה ומזוזה. ואם בארץ הודו, אין צורך למשפט גנבה ורציחה ועושק ועדות שקר. ואם בעבור דעת התורות והמצוות, אין חכם שיבינם עד שידע למה יתענה בעשור, וחלקי הקורבנות.
לשון אחר: הדברים הנאמרים תמיד מכוונים לשומעם ולהבנתם. במישור הנזיקין, לא ניתנו דברי התורה אלא למנוע עיוותים, והם ניתנו וכוונו לעיוותים הקיימים במציאות.
הראב''ע מביא שלוש דוגמאות שבעניינן יצאה תורה – שור נגח, בנייה המחייבת מעקה כדי למנוע נזקי גוף, ויראת שמיים האמורה למנוע רצח, גניבה ועדות שקר.
טעם ידיעת התורה (פרשת כי תבוא)
