לקרב את המרכז לפריפריה

מדינת ישראל, מיום יסודה ועד היום הזה היא שתי מדינות. מדינת המרכז ומדינת הפריפריה. בחלוף השנים התהליך לא רק לא התמתן אלא אף הואץ. שבעים אחוזים ויותר של העצמה הכלכלית אקדמית ארגונית בריאותית תרבותית ואמנותית של מדינת ישראל מצוייה ברדיוס של שלושים קילומטרים מן הקריה תל אביב. יש שלוחה במפרץ חיפה, יש שלוחה בירושלים, אבל בסופו של דבר יש מרכז, יש פריפריה, ולעולם הפריפריה נחשלת אחרי המרכז.

שנים רבות דובר בקירוב הפריפריה למרכז. כבישים נסללו, מערכות תקשורת נפרשו, מסילות ברזל נבנו, שכולן מנותבים דרך המרכז. הפלא ופלא, המרכז הלך והתחזק, כי הכל בא אליו. וגם אם המרכז יוצא אל הפריפריה, לדוגמא תיאטרון באר שבע שאיננו אלא ארגון הסעות של האומנים מן המרכז לצורך הופעה והשבתם לביתם בסופה, או כתבים היוצאים לגליל לצורך צילום ומביאים אותה לעריכה ושידור, הרי בסופו של יום אנשי המרכז חוזרים הביתה, והפריפריה נשארת בנוולותה.

תופעה זו של התחזקות המרכז על חשבון הפריפריה היא הבסיס לעובדות הפוליטיות: גם אם נבחרים נציגי פריפריה במנגנון הדמוקרטי, הרי המדיניות הנקוטה היא של המרכז. המדיניות הנקוטה במרכז מימים ימימה היא של הפקרת הפריפריה, ואף ויתור עליה לטובת האויב הערבי לצורך שימור העצמה של המרכז. כך שלושים שנה ויותר שבה מפלגת השלטון של הפריפריה הופכת את עורה עם הגיעה לשלטון, וממשיכה לבצר את מנהיגות המרכז.

במציאות בה אנו שרויים ההבדל האמיתי בין המרכז לפריפריה היא הקרבה הלא נוחה לאויב הערבי הממרר את חייה של הפריפריה. כולנו יודעים שהגליל התחתון הוא ברובו המכריע ערבי, מי יקים שם את מרכז העצבים של בנק הפועלים. כולנו יודעים שהנגב רובו ככולו נכבש תחת הבנייה הבלתי-חוקית של הערבים. מי יקים שם את מרכז העצבים של משרד הפנים, משרד התקשורת והחברה לישראל? כל אותם עתירי הון, עתירי עצמה, ועמודי התווך של הכלכלה והממשל לא רוצים לראות אלף מסגדים לפני הפרצוף כאשר הם קמים בבוקר, או אלפי פחונים שבהם עשרות אלפי ילדים ערבים בדרכם למשרדיהם המהודרים. אין להם שום עניין שילדיהם ילמדו בבתי ספר נחשלים, או ללכת לראות סרט בקניון שרובו ככולו מדבר ומגדף בערבית. לכן המרכז הולך ומתמרכז, והפריפריה מופקרת יותר ויותר. ולא הזכרנו כלל את לב הארץ, יהודה ירושלים והשומרון, שהם בבחינת נטל לא רצוי, שורץ ערבים חרדים ומתנחלים, שומר נפשו ירחק. אם יש ספק באמיתות ההגדרה דלעיל ראה שתי המלחמות האחרונות, בצפון ובדרום, שלא נכרו כלל מבחינה כלכלית, ארגונית, תרבותית ואמנותית, מלחמות שהיו כלא היו. אפילו גלעד שליט, נציג מובהק של הפריפריה, מופקר לחסדיו של החמאס.

בימים אלו, תחת מנהיגותו של בנימין נתניהו, צפוי לבוא השינוי הגדול, המהפך האמיתי. במקום להביא את הפריפריה למרכז, ינקוט נתניהו במדיניות ההופכת את המרכז לפריפריה. אם ההבדל העיקרי בין הפריפריה למרכז היא קרבה לערבים, יש לבטל את ההבדל, ולאפשר לערבים למרר את חייהם של תושבי המרכז בדיוק כמו תושבי הפריפריה, ואולי אף יותר.

והנה הסימנים. קודם כל הסכמה עקרונית למדינה ערבית נוספת בלב הארץ. מדינה החברה באומות המאוחדות תזכה לכל אותן זכויות והגדרות של מדינה ריבונית, כולל הקמת צבא ורכישת נשק, ללא קשר להכרזותיו של מר נתניהו. שנית, השינויים בחוק הקרקעות הפותחים את אדמות הארץ לרכישה של כל גורם באשר הוא. שלישית, הסרת החסמים החסימות והמחסומים לתנועה של ערביי לב הארץ, רוצה לומר, גישה אל המרכז. רביעית, השבת אלפי רוצחים שפוטים ערבים למעגל הטרור (שחרור גלעד שליט), ובכך רוח גבית לחמאס ולג'יהאד. חמישית, האצת ההצטיידות של צבאות האיסלאם, צפון ודרום ומערב, בנשק ארוך-טווח, כולל האיום הגרעיני על המרכז. שישית, הטלת מיסים כגון מס הבצורת על המרכז, שמשלם מסים, כדי לממן את החסר הנובע מאי-תשלום מס בפריפריה שרובה ערבית. שביעית, הצרת צעדיהם של יהודים יושבי ההר, שהם החגורה האמיתית המונעת פלישה אל המרכז (מה שקרוי, הקפאת ההתנחלויות). בסופו של דבר יוצר מצב שבו המרכז מסונן לחלוטין בידי האויב, ובהתלקחות הראשונה יהפוך למטרה לאלפי טילים משלושת עבריו, ולשהידים מתפוצצים בלב-ליבו, בדיוק כמו שדרות ונתיבות, כרמיאל וקריית שמונה, נהריה ובאר-שבע.

הרעיון איננו חדש. אריאל שרון, האיש שנבחר ברוב סוחף על ידי הפריפריה הגיאוגרפית-חברתית ניסה להביא את המרכז לפריפריה. במשך 18 חדשים עמד צה''ל מנגד בעוד הערבים עושים שפטים גם במרכז וגם בפריפריה. 18 חדשים של הרס וחורבן מוות ובכי, ואריאל שרון המתין. המתין למרכז שיתבע פיתרון אמיתי. לא חלקי, לא דחייה, אלא פתרון אמיתי. בסופו של דבר הוא נשבר, לא יכול לעמוד במראות הזוועה, ופקד על בוגי לתת פתרון חלקי.

יתכן שנתניהו קשוח יותר. יתכן שנתניהו מבין שכדי שיהיה יותר טוב חייב להיות הרבה יותר רע. לא לפריפריה, היא גם ככה מפרפרת. המרכז חייב להרגיש כמו פריפריה על מנת שיתעשת. השאלה היא רק כמה הרוגים, כמה הרס, כמה חורבן, כמה זוועה דרושים כדי להביא אותו להכרה שחלוקת הארץ, הפקרת הפריפריה, התמרכזות לתוך הגטו היהודי של השפלה איננה טובה יותר מגטו ורשה. ברור ש''קרבן השלום'' של אלף הרוגים, בקצב של מאה ושלושים בשבוע, פשוט איננו קרבן מספיק, כמיוחד אם חלקו הגדול היה בירושלים ושאר הפריפריה. אולי עשרת אלפים, אולי יותר, יש סף שאם ייחצה, יש קובעת שאם תתמלא, יגרמו למרכז לומר די, אנו רוצים פתרון אמיתי, בלתי הפיך, אחת ולתמיד, שבהכרח איננו כולל את חלוקת הארץ עם האויב.

שום דבר מן האמור לעיל איננו המצאה שלי. עיון בהגותו של בני מוריס, מבכירי ההיסטוריונים החדשים, אלו שאינם מייפים את יפי הבלורית והטוהר של מלחמת השחרור, מראה שבן-גוריון היה טרנספריסט. השואה היתה טרייה, הערבים הכריזו על השלמתו של הפתרון הסופי, בן גוריון סיים את המלחמה עם מיעוט ערבי קטן ככל האפשר בתוך הסכם שביתת הנשק, וחבל, אומר מוריס, שלא סיים את המלאכה בטרנספר של כל הערבים אל מעבר לירדן. לו היה עושה זאת היה חוסך לישראל ולערבים דם רב. עד עתה שילמה הפריפריה את מחיר הכישלון של בן גוריון, והכשלון הכפול של יורשו, לוי אשכול. בנימין נתניהו ידאג לכך שהמרכז יהפך לפריפריה, בכל האמור לסבל חורבן וקרבן, עד שיתעשת.

יש כמובן דרך אחרת, יותר סבלנית, פחות קטלנית, יותר אנושית. להעביר את המרכז אל הפריפריה, ולהשליט בה את השלטון היהודי. להעביר את הקריה לירושלים, את השב''כ למישור אדומים, את משרד החקלאות לאריאל, את המוסד למצפה יריחו, את מנהל האזרחים לקריית שמונה, את התעשייה האוירית לבאר-שבע, את התעשייה הצבאית לקדומים, ולהקפיא לחלוטין את הבנייה בשפלה. לאכוף את חוקי הבנייה באורח שוויוני, לספק מים שפירים רק תמורת תשלום מראש, בקיצור להתחיל להתנהג כריבון. אלא שהמרכז לא רוצה. הוא רוצה להקריב את הפריפריה, ולכן בהכרח יקצור את קציר הדמים של הסרבנות, ובקרוב.

---