שישים ועוד שלוש הערות

פורסם לראשונה באתר על הקצה של המחבר.

הערה ראשונה

נותרו המון שאלות מן השבוע שעבר: מה כוחו האמיתי של הבלוג גם כשהוא נמצא במדרגות ליד סוף העולם, מה פתאום מילה שמתחילה להתגלגל שם, נגמרת במקום אחר וממלאת את משימתה בדיוק כפי שהוצמד לה בעת שירדה למרתפים התחתונים ההם?

ונותרו השאלות הגדולות על התקשורת, על היחסים בינה לבין עצמה, על ההפקרות שאולי בעצם אין לה משמעות כי הכל מופקר וחסר אחריות, כך שזאת אולי המציאות בכל תחום.

ונותרה גם ההתפעלות והתודה שלי, לכל אלה שנעצרו דווקא על המדרגות שלי, ממש לפני הסוף, כדי להתווכח, כדי להגיב, כדי להצטער ובכדי לכעוס, כדי לקרוא ולהעביר הלאה, כדי לתת חיים למושגים כמו התארגנות ספונטנית שהטכנולוגיה יצרה, ויכוח רווי יצרים והרבה שכל מכל כיוון, כזה שמזיז הרים או בונה חומות, ושולח סטירת לחי מצלצלת לדובר צה''ל שבכל פעם מאשש את הקביעה התמוהה של אבא שלי, מלפני כמה עשרות, שאמר שאף פעם לא כדאי לנצח יותר מדי. רק קצת. הגרגרנות לניצחון, האלימות שהתאווה הזאת מייצרת, מקבלת חיים משלה ואין לה סוף.

אבל בסוף השבוע הזה, מסיבות שמיד אפרט, נותרה רק שאלה אחת מן התחום הכללי. כל השבוע השאלה הזאת הלמה לי בראש, ובסוף השבוע עדיין לא הייתה לי תשובה: למה, שאלתי את עצמי למקרא הידיעה הקטנה והשולית לכאורה באינטרנט, למה בכל האגף הימני של המפה, לא קמה עדיין שוברים שתיקה אחת לרפואה? איך זה יכול להיות שאין שם אף קול שאומר שהוא לא מוכן לזה יותר, והוא מוכן להופיע, בעיוות קול ומראה, אבל גם בפנים גלויים ובקול שבור ולומר שהוא מוכן להסגיר את המנוולים שכרתו את עצי הזית ללא כל סיבה? גם הם קראו את הידיעה הזאת מתאריך 21.7.2009:

נמשכות פעולות המחאה של המתנחלים: שמונה רעולי פנים פגעו היום (ג') בכ-‏30 עצי זית באיזור הכפר בורין, סמוך ליישוב יצהר שבשומרון. גורם צבאי דיווח כי האלמונים הגיעו כשהם מצוידים בכלים ועקרו חלק מהעצים ממקומם. בחלק מהמקרים שברו הפוגעים את ענפיהם של עצי הזית הוותיקים, עשרות שנים גילם. אל המקום הגיע סיור של צה''ל, אז רעולי הפנים נמלטו.

זמן קצר לאחר מכן דווח כי אלמונים יידו אבנים לעבר מכוניתו של חבר הפרלמנט הפלסטיני וואליד עאסף, בעת שנסע סמוך לצומת חוות גלעד בשומרון. נזק נגרם לשמשת המכונית, אולם חבר הפרלמנט לא נפגע. נציג של מפקדת התיאום והקישור של צה''ל באיזור המליץ לעאסף להגיש תלונה במשטרה.

אמיר בוחבוט, מתנחלים כרתו עצי זית סמוך ליצהר

ואולי בכל אופן מישהו ישבור שתיקה? אולי בכל אופן מישהו יאמר שהוא לא מוכן להפוך את הפלסטינים למגן האנושי של הטעיות הגדולות שלנו, למקלט לטירוף ולרשעות? אולי מישהו, מתנחל כשר למהדרין, לא יפחד מה יאמרו עליו בקהילה, מה יאמרו עליו ביחידה, מה ילהגו עליו בתוכניות רדיו, ויהיה מוכן להסתכן בפולסא דמיונית בכדי להציל את נפשו ומצפונו? מישהו שיהיה מוכן לשבור את השתיקה מבלי לעשות שום חשבון מי התחיל, ולמי שייכת או לא שייכת הזכות ההיסטורית, האם בסופו של דבר לא ייפגעו הסיכויים של בתו הקטנה תרצה'לה למצוא חתן ראוי, אלא אך ורק משום שהוא, והציבור כולו, לא יכולים לשאת את זה יותר? הוא יסגיר שמות ויבכה כל הדרך למשטרה אבל יעצור את זה בגופו?

נכון לשעת בוקר מוקדמת זאת, אין עדיין גוף כזה. גם לא איש או אישה כזאת, ומכאן אני יכול ללהג כל הדרך עד למיצוי ההקשר בין שוברים שתיקה אחד לשוברים שתיקה שאיננו. אבל לא - הקריאה נעצרת כאן. ואולי בכל אופן מישהו יעלה את השאלה בפני חמומי המוח שכל כך תיעבו את אלה ששברו שתיקה כי אסור היה להם לשתוק?

---

הערה שניה

בסוף השבוע הזה בני משפחתי חגגו את יום הולדתי. זאת הסיבה שבגללה באמת הנחתי את כל השאר בצד. לרגל האירוע העגול, בני בכורי החליט לקחת אותי למסע של יומיים בארץ, רק כדי להיפרד בצוותא ממחצית חיי, ולצפות ביחד בזריחה החדשה של החצי הבא. שחינו במעיינות, הלכנו שבילים, צחקנו ובכינו.(או.קיי. - רק אני בכיתי).

לקראת ערב, בדרום רמת הגולן, חתכנו דרך מטעי זיתים אל הצוק כדי לראות את הכינרת בשעת שקיעה. עצי הזית הצעירים היו נטועים מול האופק, מאות עצים צעירים שעליהם שרים אל נא תעקור נטוע. מרחקים שווים, צלחות השקיה, מערכת טפטפות יעילה. לידם, העצים הבכורים כבר נושאים את היבול הגדוש של השנה. הרוח שיחקה בענפי הכסף. שקט גדול עמד במטעי הזיתים עד האופק. המשכנו בצעידה עד המצוק והשמים האדימו.

מכאן אני יכול ללהג כל הדרך על גורל הזיתים. אולי משהו על הקשר בין גורלם של מגדלי הזיתים בבורין לגורלם של אלה שגרים בשדה יואב? בשום פנים. רק עובדות: השמש שקעה על שישים השנים הראשונות, והכוכבים היו קרובים כמו שאף פעם לא ראיתי.

---

הערה שלישית

למחרת בבוקר עמדנו בנקודה המזרחית ביותר בישראל וחיכינו לשמש שתופיע שוב. כמו מבשרים עמדנו בקצה המחנה כדי לראות את הקרניים הראשונות של השנים הבאות, ושוב צחקנו ובכינו והתחבקנו.(או.קיי. - רק אני בכיתי). הנחנו את המצלמה על אבן כדי שתצלם אותנו חבוקים ברגע הזה, אבל כשהשמש מסנוורת את העדשה, הדמויות נשארות כצלליות.

וזאת התמונה: שני גברים אוהבים חבוקים מול הזריחה. בצללית קשה לקבוע מי הוא מי. האם פניהם למצלמה או שאולי גבם? לאן הם הולכים? מי הצעיר? מי המבוגר? מי תומך במי? איך ייראו שנותיו של הזקן מבין השניים? איך פורמים את האושר לטיפות קטנות נגד לחץ דם שיחסנו אותי מפני הזיקנה שעוד תבוא?

אחר כך עמדנו מול העמק הרחב וראינו את הערפל נע בנקיקים הצרים עד שנעלם.

תודה רבה לכם.

---