הספרות הישראלית נמצאת כעת בשלב מעניין בהתפתחותה, מאחר ובימים אלה מתגבשת ומצטרפת אליה משמרת כותבים חדשה, החמישית במספר. משום כך מעניין לעקוב אחרי הנושאים בספרי הביכורים של סופרי המשמרת הזו ולברר את דרכי הטיפול שלהם בנושאים אלה. כמו כן חשוב לזהות במועד את הכותבים היותר מבטיחים מבין סופרי המשמרת החדשה, אלה שישפיעו בעתיד על הכיוון שאליו תתפתח הספרות העברית.
ספר הביכורים של שָׂרַי שָׁביט ''
ברוריה הפקות'' (הוצאת זמורה-ביתן, 2009) מאפשר להכיר אחד מהקולות המבטיחים במשמרת הזו. הספר מכיל שלוש עלילות, שתיים בהיקף הנובלה ואחד בהיקף הסיפור הקצר-ארוך. משלושתן מושיטה עלילת הנובלה ''ברוריה הפקות'', שהעניקה לקובץ את שמו, את ''כרטיס הביקור'' של המצטרפת החדשה לספרות ''דור המדינה'', דור שימנה בקרוב חמש משמרות.
בסיפור הזה מתקדמת העלילה בשני מסלולים מקבילים. במסלול אחד מספרת רווקה צעירה על חייה הרצופים אסונות, תקלות, כישלונות ואכזבות. במסלול השני מתאר מספר יודע-כל על בעלת משרד הפקות בשם ברוריה, שמפיקה ממקומה בגן-עדן את מהלך חייהם של כל בני-האנוש ובכללם גם את האירועים בחייה של אותה רווקה. בין שני המסלולים ישנם הבדלים רבים. הסיפור על הרווקה הוא ריאליסטי, כי הוא מתרחש בממשות שחוקיה מוכרים לנו, ואילו התיאור על ברוריה ומשרד ההפקות שלה הוא פנטסטי, כי ברוריה פועלת במציאות שעבורנו היא דמיונית מאחר וחוקיה זרים לנו.
בכך לא תמו ההבדלים בין שני הסיפורים המקבילים. הסיפור על ברוריה נפרש באופן ליניארי-כרונולוגי מוקפד, בעוד שהרווקה משלבת ברצף סיפורה אירועים מזמנים שונים באופן אסוציאטיבי. גם השפה שבה מסופרים שני הסיפורים המקבילים היא שונה. המספר היודע-כל מספר על מעשיה של ברוריה בשפה מעט מליצית, ואילו השפה של הרווקה היא דיבורית והרבה מילות סלנג משולבות בה.
מאליו מובן, שעלינו להניח ש''עורך'' אלמוני הפגיש את סיפורי שני המספרים ותיזמן את הצבת היחידות המקבילות מסיפוריהם. וכדי להקל על הקורא לזהות את שייכותן של היחידות לכל מציאות, הן הודפסו בגופני-דפוס שונים, בגופן-דפוס רגיל נדפסו היחידות של הסיפור הארצי, ובאותיות-דפוס מעובות ומושחרות נדפסו היחידות של הסיפור הפנטסטי. בזכות העריכה הזו של העורך האנונימי יכולים אנו, הקוראים, לעקוב אחרי האירועים המתרחשים בה-בעת בשתי המציאויות, זו שבה פועלת ברוריה כמפיקת חייה של הרווקה וזו שבה מתממשת ההפקה שלה בחייה של אותה רווקה צעירה, שכמובן איננה מודעת כלל לקיומה של ברוריה. עקב כך נהנה הקורא מיתרון ברור על הגיבורה האנושית של הסיפור, כי הוא יודע עובדות הנסתרות מידיעתה. מצב אירוני זה מנוצל בנובלה זו על-ידי המחברת בדומה לאופן שבו מנצלים המחזאים אירוניה זו בדרמה המועלית על במת התיאטרון, כאשר הם מעניקים ליושב באולם וצופה בכל הסצינות של המחזה יתרון ידיעה על זו שניתנה לדמויות המופיעות רק בחלק מהן.
שתי מציאויות
מבנה זה של עלילת הנובלה, המעניק תשומת-לב זהה לשני הסיפורים ולשתי המציאויות שבהן מתרחשים האירועים המקבילים, מציב בפני הקורא אתגרים לא-פשוטים : לברר אם הסיפורים משלימים זה את זה, או סותרים האחד את השני, לקבוע אם מעמדם בעלילת הנובלה הוא שווה, או שלאחד מהם מעמד עדיף על המעמד של רעהו, ולהגדיר את המטרה הרעיונית של הנובלה בכללותה. כדי לעמוד באתגר הזה, חייב הקורא לאסוף תחילה את המידע על הדמויות הראשיות, ברוריה והרווקה, גיבורות שתי המציאויות השונות.
הגיבורה האנושית איננה מזדהה בשמה בסיפור שהיא מספרת על עצמה. וגם בסיפור המקביל אנו מכירים אותה רק בעזרת המספר 456 א' שניתן לתיק שלה במחשב של ברוריה. בתיק הזה גנוזות כל הוראות ההפקה של ברוריה לחייה של 456 א' ובכללם לא רק האירועים שכבר התרחשו בחייה, אלא גם האירועים שצפויים להתרחש בחייה בעתיד. אך כדי להכיר את הביוגרפיה שלה, צריך הקורא לארגן תחילה במוחו בסדר כרונולוגי את המידע המפוזר באופן מעורב ביחידות הסיפור שהיא מספרת, שהם מזמנים שונים בחייה.
כאשר היתה 456 א' בת ארבע נטש אותה אביה, כי בחר לעזוב את אמה ולעבור לחיות עם המאהבת שלו, אניטה. אמה של הגיבורה לא התגברה על בגידת בעלה בה, חלתה בסרטן ונפטרה מהמחלה בטרם עת. אחרי פטירת אמה, החליטה 456 א' להתרחק מהסביבה שבה תכפו האסונות בחייה. היא נפרדה מצחי, החבר שלה, ונסעה להודו. אך באופן מפתיע חזרה ופגשה שם את צחי, שחבריו שכנעו אותו להתלוות אליהם לטיול בהודו, אחרי הפרידה שלה ממנו. הקשר המחודש עם צחי החזיק מעמד זמן קצר. בהיותם בכפר נידח, הגיעה לשם ישראלית נוספת, מיכאלה, והצטרפה לחבורה שלהם. בהשפעת הבגידה של אביה באמה, חשדה 456 א' בצחי שהתאהב במיכאלה ולכן החליטה לפרוש מהמקום ולהשלים את מסעה בהודו לבדה. שמונה חודשים אחרי ששבה לארץ, פגשה את צחי בשוק בתל-אביב ומפיו נודע לה שהוא ומיכאלה עברו להתגורר ביחד כזוג, אחרי שחזרו מהודו כזוג מאוהב.
הביוגרפיה הזו של הגיבורה 456 א' היא בה-בעת גם בנאלית וגם מלודרמטית, כי לא רק אירועיה הם מהסוג השכיח בחיים, אלא גם הסיבתיות הניתנת להם היא מהסוג השיגרתי ביותר. ביוגרפיות כאלה מוגשות לנו תדירות בז'ורנלים ובטלנובלות, שהתמחו בסחיטת הרגשות והדמעות של המכורים ל''סיפורים מהחיים''. גם הכפלת ''הגורל'' בחיי האם והבת, הנבגדות שתיהן על-ידי הגברים שלהן, מוכיחה שהגדרות אלה הולמות את הביוגרפיה של הגיבורה 456 א' בנובלה הזו. מדוע, אם כן, הצמידה המחברת את הסיפור הבנאלי והמלודרמטי הזה, למקבילו, לסיפור הפנטסטי על ברוריה והפקותיה?
מטרת ההצמדה של הסיפור הארצי לסיפור הפנטסטי נחשפת באחת הסצינות הריאליסטיות. שבועות אחדים אחרי שגיבורת הסיפור הארצי נפרדה מהחבורה, פגשה ברכבת את ניר, אחד מחבריו של צחי. בתגובה להשתוממות שלה על המקריות שהפגישה אותם שוב בהודו, הזכיר לה ניר דברים שהשמיעה פעם באוזניו:
את לימדת אותי בעצמך, אין שום דבר שקורה במקרה. זה רק נדמה לנו. בעצם הכול מתוכנן מראש. יש חוקים ושבילים וקביעות גורל בחיים שלנו. ככה לימדת אותי, לא? שיש איזה אישה שמכוונת את העולם(73-72).
ניר לא גילה את ההקשר שבו אמרה לו הגיבורה את הדברים, אך ברור שלא זיהה בדבריה את האירוניה (''איזה אישה'') וגם לא קלט שהתריסה נגד אלוהים בדבריה אז, אחרי שבגידת צחי בה עם מיכאלה אילצה אותה להיפרד מהחבורה ולהמשיך את מסעה בהודו לבדה. ניר הבין את דבריה כפשוטם, בעוד שהיא ביטאה בהם תרעומת על הגורל ששוב התעמר בה, כשזימן את מיכאלה לכפר הנידח שבו שהו, ובכך חיסל את החברות שהתחדשה בינה ובין צחי. ובהשערה ''שיש
איזה אישה שמכוונת את העולם'' מתחה ביקורת על הקפריזיות במעשיו של אלוהים, שהדתות מייחסות לו תבונה עליונה בגזירת ''חוקים ושבילים וקביעוֹת'' לחיי כל בן-אנוש.
שלא כמו אחרים במצבה, שמגיבים על אסונות שרירותיים שמתרחשים בחייהם בקבלת הדין ומתרצים את העוולות שנעשו להם במונחים הסתמיים ''מקרה'', ''מזל'' ו''גורל'', משתמע מהדברים שאמרה לניר, שלדעתה לא קיימת השגחה של אלוהים על המתרחש בעולם שברא. ומותר להניח שלא אחת עוד קודם לכן צצו במוחה מחשבות הכפירה הבאות נגד אלוהים בהשפעת האסונות שהתרחשו בחייה בעבר: מדוע לא מתחלקות הצרות באופן שוויוני בין כל הברואים, אלא מתרכזות רק בחיי חלק מהם? האם ישנה תכלית כלשהי לייסוריהם של האומללים ש''נבחרו'' מכולם לסבול כישלונות ולחוות אסונות במהלך חייהם?
ואכן, דבריה של הגיבורה הארצית דוחים את ההנחה הדטרמיניסטית שרוב בני-האנוש נכנעים לה, לפיה קיים אלוהים שהוא נצחי ומוחלט ביכולותיו והוא שברא את העולם וחקק את חוקיו. ודבריה גם דוחים את הדרכת הדתות, לפיה אמורים בני אנוש לא לחקור נושאים שנשגבים מבינתם, אלא לקבל את מרותו של אלוהים בלי פקפוק ובלי להתיימר להבין את דרכי פעילותו. המצוקה הדטרמיניסטית הזו הרתה את הדתות, שכל אחת מהן מציעה את ה''אלוהים'' שלה כמענה הבלעדי לאדם המחפש פשר והיגיון למתרחש בחייו ובעולם. ובה-בעת מציעות הדתות את פולחנן (מצוות, מועדי חגים, נוסחי תפילה וטקסים בבתי-תפילה קהילתיים) להשקטת אי-הוודאות הקיומית שבבני-אדם מרגישים במצב הדטרמיניסטי הזה, בהבטיחן שכר ועונש לאדם על-פי מעשיו.
אף שהשקיעו במשך הדורות מאמץ מחשבתי אדיר כדי לתרץ את הסתירה בין הדוֹגמות שלהן לבין האירועים שמתרחשים לאדם בחייו, לא גילו הדתות סובלנות כלפי היחידים בחברה, שבחנו את הדוֹגמות הללו בכלי התבונה. חריגים אלה נרדפו, נודו מהקהילה ואם לא הומתו ככופרים, הוכרזו כמטורפי דעת ונכלאו עד יום מותם. ואף על פי כן לא הצליחו הדתות להדביר את בעלי המחשבה החופשית, שלחמו בהנחות הדטרמיניסטיות של הדתות, והם אלה שביססו את ההשקפה החילונית במהלך הדורות. מאליו מובן, שכמו לדתות כך גם לחילוניות היו גוונים שונים. הגוון הקיצוני ביותר בחילוניות הוא הגוון האתאיסטי, השולל לא רק את הדתות ואת הפולחן שלהן, אלא כופר גם בקיומו של אלוהים עצמו.
המטרה הרעיונית
ההתרסה של הגיבורה הארצית כלפי ''אלוהים'' של הדתות מצדיקה את המבנה של הנובלה, המצרפת ליחידות הסיפור הארצי, הבנאלי והמלודרמטי, את יחידות הסיפור הפנטסטי, המספרות על התפקוד של ברוריה כ''אלוהים''. ומאחר והשאלות שההשקפה החילונית הציגה לדתות אינן חדשות, ואילו התשובה שניתנת להן בנובלה הזו היא המחדשת, ברור שלשני הסיפורים המקבילים משקל שונה במימוש המטרה הרעיונית של היצירה. ובמילים אחרות:
על הפלטפורמה של סיפור הרווקה 456 א' ייצבה שרי שביט את הסיפור הפנטסטי על ה''אלוהים'' ברוריה כסאטירה נועזת, שחיציה מופנים כלפי ההנחות שמפיצות הדתות על אלוהים. הסאטירה הזו לא רק נכתבה מנקודת המבט החילונית, אלא שמבחינה רעיונית היא גם משקפת עמדה אתאיסטית קיצונית וחסרת פשרות.
ואכן, מוכיח החיבור בין הסיפורים המתארים את שתי המציאויות, שהגיבורה האנושית צדקה בהשערתה ''שיש
איזה אשה שמכוונת את העולם''. ומרגע שהנחה זו הופקדה בידי הקורא, עליו להתרווח בכורסתו ולקבל עליו את כללי הקריאה של עלילה בצופן הסאטירי שבו נכתבה, אחרת יחמיץ את חיצי הלעג המוטחים בה ב''אלוהים'' של הדתות.
החץ הסאטירי הראשון הובלע בזיהוי מיני שונה של אלוהים מהזיהוי שטוענות לו הדתות, המניחות שאלוהים הוא זכר. הלעג מובלע גם בשם ''ברוריה'' שהעניקה הנובלה ל''אלוהים''. מהשם הנשי הזה נודף ריח של שמרנות ארכאית ואנכרוניסטית (ואין לקשור לברוריה בנובלה הזו את אשתו של התנא רבי מאיר, שנחקקה בספרות התלמודית בזכות חוכמתה ובקיאותה בתורה).
גם התלות של אלוהים במחשב כדי להשגיח ממקום משכנו בגן-עדן (עמ' 88) על הנעשה בעולם האנושי הוא פרט הלועג לו, ולא כל שכן אם ברוריה כ''אלוהים'' נזקקת לעזרה של מזכירה כמו סימי כדי להתגבר על התקלות הרבות והתכופות שמתגלות בהפקותיה. לא אחת מסתייעת ברוריה במאגר הזיכרונות של הגיבורה 456 א' ובפעילות החלום שלה בשנתה כדי לאלתר פיתרון מהיר לתקלות החמורות בהפקת חייה. מגוחך הוא ''אלוהים'' ששליטתו במחשב מוגבלת ומוכפפת ליכולות של מחשב, מכשיר שבני-אנוש המציאו אותו וקבעו את המסוגלות שלו. ואכן, גם ברוריה מבצעת במחשב את הפעולות שכל בן-אנוש המחזיק ברשותו מחשב אישי מבצע אותן : שתילת קטעים, מחיקת קטעים והעתקת קטעים ממקומם למקום אחר. ואם מעמדה של ברוריה כ''אלוהים'' לא התערער עד כה, צריך לזקוף זאת לעובדה, שלאנושות טרם נודע, שבכלים טריוויאליים ובפתרונות מוטלאים כאלה היא מפיקה את חייהם.
כמות התקלות בהפקה שתיכנה ברוריה עבור חייה של הגיבורה 456 א', מסבירה מדוע נבטו הספקות בכישוריו של ''אלוהים'' של הדתות דווקא אצלה. ואכן, מצבור של חיצים סאטיריים הוטמן בביוגרפיה של הגיבורה הארצית. רק ''אלוהים'' כושל כמו ברוריה, אלוהים שדמיונו מוגבל והביום שלו מאולתר כל-כך, יכול היה להפיק ולביים עבורה עלילת-חיים כה בנאלית וכה מלודרמטית. ואף שגם הגיבורה 456 א' אינה יודעת את היקף כישלונות ההפקה של ברוריה, מספיקים האסונות שתכפו בחייה כדי להנביט בהרהוריה את השאלה, מדוע תכפו אסונות בחייה ומדוע נענשה ב''גורל'' כגורלה, וגם את הספקות בהשגחה של אלוהים על הנעשה בעולם, כפי שמבטיחות הדתות.
המגמה הדיסטופית
הסאטירה נשענת על האנשה של ברוריה. זו מובלטת ביחסיה עם סימי, הפקידה במשרד ההפקות שלה. סימי היא לא רק פקידה מסורה, המזכירה לברוריה להצטייד במטריה לפני צאתה החוצה (עמ' 71), אלא גם עובדת מעורבת ביותר בהפקות של המעסיקה שלה. ומחרדה לגורלה של 456 א' היא מטלפנת תכופות אל ברוריה ותובעת ממנה לתקן את הביום לפני שיתרחש אסון נוסף בחייה. ואכן, לעיתים קרובות חייבת ברוריה להרגיע את סימי, או להזכיר לה את הפעולה שבעזרתה ניתן לתקן טעות שביצעה בעבודתה. אך סימי, המודעת ליכולותיה ולמגבלותיה של ברוריה, מוכנה לספוג את הנזיפות ממנה ובלבד שלא יאונה רע לבני-האנוש שבטיפולה. לעולם לא ידעו הגיבורים האנושיים של העלילה, שאלמלא הערנות של סימי היה נחשף זה מכבר קלונה של ברוריה כ''אלוהים''.
כמו כן מייחסת העלילה לאלוהות של ברוריה תכונות נוספות של בני-אנוש. בעמודיו האחרונים של הסיפור (94-88) מוצגת ברוריה כ''אלוהים'' מותש, שחוק ומזדקן. ברוריה כבר איננה צעירה והיא די מודאגת מהקמטים שמתווספים על פניה כמו גם מסימני הבלות האחרים, ובעיקר מהיחלשות הזיכרון החד שהיה לה בעבר. עקב הזדקנותה הפכה ברוריה למפוזרת לאחרונה. אף שהיא ג'ינג'ית ו
לג'ינג'ים יש יותר אנרגיה מלאחרים (89), קשה לה להתמודד כפי שהתמודדה בצעירותה עם העולם שיש בו
כל כך הרבה צרות מכל מיני סוגים(88). ההסבר שמשתמע מהסיפור לסבל הקיומי של בני-האנוש מפריך לחלוטין את ההנחה שברוריה מאמללת בזדון את גיבורי הביום שלה. כשלונותיה מתרבים, משום שאחרי שנים כה רבות בעיסוק שלה, קשה לה להתמיד כבעבר בביצוע ההשגחה על הנעשה בעולם.
האנשת ברוריה כ''אלוהים'' מובלטת בהרגל שלה לבקר בעולם הארצי של גיבורי ההפקות שלה (עמ' 88). וכאשר תשוקת המציצנות גוברת עליה, היא קופצת מגג המגדל בגן-עדן ודואה בעזרת מטרייה (ולא על מטאטא) לאחד המקומות על כדור-הארץ. המדרחוב ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב הוא אחד המקומות החביבים עליה ביותר. הנובלה מסתיימת בפגישת ברוריה עם הרווקה 456 א', גיבורות שתי המציאויות, בתל-אביב.
אחרי שנחתה במדרחוב בנחלת בנימין לא התגברה ברוריה על הפיתוי ונכנסה לאחת הדירות. אך משום שהיתה מנותקת מצג המחשב שלה, הופתעה על-ידי גיבורת התיקייה 456 א', שהתדפקה על הדלת של הדירה הזו, כדי להציג את עצמה, הדיירת החדשה, בפני דבורה פלג, חברת ועד הבית של הבניין. ואם לא די בכך, בדיוק אז צלצל הטלפון הנייד שלה, וברוריה נאלצה להשיב לקולה החנוק מבכי של סימי המבוהלת, ששוב כשלה בביצוע אחת מהוראותיה.
ברוריה אמנם חילצה את עצמה, בהעמידה פנים שהיא דבורה פלג בעלת הדירה, אך כמעט נכשלה בדחף ''אנושי'' נוסף : להתיידד עם הצעירה מתיקייה 456 א' ולגלות לה שהעתיד צופן לה תקופה טובה מזו שעברה עליה עד כה וכי
כל החיים עוד לפניה (93). ואף שברוריה כבשה את רצונה לגלות חביבות כלפי צעירה זו ולבשר לה שמצפים לה
חיים מלאי הפתעות ולכן אל לה
להשקיע את כל האנרגיה בדאגה המיותרת, נחשפה כ''אלוהים'' רך-לב ושונה מאוד מזה שהדתות משווקות אותו למאמיניהם. ועם זאת, הוחלשה היצירה על-ידי הסיום הזה, שהקהה במקצת את נשכנותה כסאטירה.
צירוף הנובלה הזו של שרי שביט ליצירות ראשונות אחרות של מספרים בתחילת דרכם, שנוספו לאחרונה לסיפורת הישראלית, מאפשר לייצב איפיון – אף כי עדיין משוער - של המשמרת החדשה. המשמרת החמישית ב''דור המדינה'' מסתמנת כמשמרת שרק מקצת מסופריה (דוגמת שרי שביט) יבטאו את האכזבה ואת התיסכול מקשיי הקיום ומהתנהלות העולם באמצעות המחשה דיסטופית בחסות אחד מנושאי ''המצב האנושי'', מניפת הנושאים האוניברסאליים שמתוך אסקפיזם רגשי ודפיטיזם רעיוני העדיפו סופרי המשמרות הקודמות לעסוק בהם בעשור האחרון (ראה בספרי ''
הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה, הוצאת יחד, 2005). ואילו רוב סופרי המשמרת הזו יעדיפו לעשות זאת בחסות נושאי ''המצב הישראלי'' הלוקליים. ובשתי הדרכים יסתייעו סופרי המשמרת הזו בתיאור פנטסטי מוקצן ודמיוני, הממחיש מציאות אלימה וקטסטרופלית, כדי לבטא את התחושה הדיסטופית וכדי למצוא בעזרתה תשובות מפוכחות למצוקה הישראלית. ולכן צפוי שסופרי המשמרת החמישית יניבו בעיקר יצירות עתידניות. וליתר דיוק : קומץ אוטופיות והרבה דיסטופיות. ועל כן ירוויחו ביושר את הכינוי
''הגל הדיסטופי'', שאני מציע כאן לראשונה לזיהוי המשמרת שלהם.
• יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת ''יחד'' ספרו החדש ''צו-קריאה לספרות הישראלית'', שהוא הכרך ה-19 בסידרה ''תולדות הסיפורת הישראלית''.
