כאילו לא די בכך שרשות הרבים אצלנו הפכה להפקרות מוחלטת, ובעצם כבר ביססנו את שמנו בעולם הרחב כיצואנים מוכרים של תו ההיכר תוצרת כחול לבן, מותג הגאווה הישראלית מסדרת ''כל ממזר מלך'', הנה אנחנו הולכים ומרקיעים לשחקים ביצירתיות הדינמית של ''לא רואה אותך ממטר'' עד אל תפארת הטכנולוגיה הסייבר-עארסית של ''למה מי אתה''.
המכוניות, למשל, אומנם משרתות את יצר הנדודים של הישראלי המצוי, אך כבר מזמן הן הפכו לנגע כרוני שמחבל באיכות החיים שלנו כמפגע זולל אוויר, אדמה וחיים. שלא לדבר על ההוצאות הכרוכות בהחזקת מכוניות, מריטת העצבים בפקקים ולנוכח הנהיגה הפרועה המקובלת במקומותינו, מצוקת החנייה, וכן הזיהומים הכימיים, הפיזיים והאקוסטיים הנפלטים מצי המכוניות הגועש בדרכים הצפופות יומם וליל.
מהרגע שבו הציגה תעשיית המכוניות את הבקרה על דלתות המכוניות ומערכות המיגון והאזעקה שלהן באמצעות השלט-רחוק, התלוו להמצאה החדשנית כל מפגעי הרעש שניתן להעלות על הדעת. מן הסתם, השתמשו יצרניות הרכב בשירותיהם של אנתרופולוגים בוחני כליות ולב, שהפגינו בקיאות ראויה לציון בדחפים הפרימיטיביים המקננים בנפשו של האדם המודרני ובגיוסם לטובת האינטרסים הכלכליים של תעשיית הרכב. תעשיית הסיגריות הייתה ראויה לשמש מודל לחיקוי עבור עמיתיה מתחום הרכב בחתירתה השיטתית להעלות את ריכוז הניקוטין בטבק לצורך הגברת התמכרותו של ציבור הלקוחות לסיגריות לסוגיהן.
מסתבר שהניקוטין האקוסטי חולל נפלאות בתודעתו של הישראלי המתורבת. שכן, הנהג הישראלי המצוי כבר החל לחוש מצוקת נטישה לנוכח המגמה המדאיגה של הסתגלות הציבור הרחב לאפקטים הרעשניים של מכוניתו. רעשי המנוע הרועם, הצפירות ההיסטריות, המוסיקה השואגת הבוקעת מתוך מחשכי מכוניתו ומרעידה את חלונות הבניינים בצידי הרחוב, כל אלה החלו לאבד את עוצמתם הציבורית. בפאזה קריטית כזאת של להיות או לחדול, כאשר הנהגים למיניהם כבר מיצו את כל האפשרויות הגלומות במכוניותיהם על מנת להרשים את סביבתם, הופיע על בימת ההיסטוריה הטראומובילית השלט-רחוק המיתולוגי על כל פעלוליו האקוסטיים המופלאים.
הצבע הוורוד חזר ללחייו הלבנות של הנהג הישראלי שכבר החל לסבול מתסמינים מחמירים והולכים של חרדת נטישה. חברות הרכב, המיגון והאזעקה עשו יד אחת לספק את מאווייו האינפנטיליים של מר ישראלי ולהפיק מהם את מיטב הרווח הכלכלי. בעלי הרכב הנפעמים ניצבים כיום בפני אוצר בלום של שלל אפקטים אקוסטיים על פי מיטב הדימיון היצירתי של טכנולוגיית הסימולציה האלקטרונית. עד מהרה הפכו רחובותינו לקרקס מטורף של פלאי השלט-רחוק, צפצופים, שריקות, קרקורים, יבבות, נביחות, יללות, זעקות, נפיחות, צוויחות וכל אשר יעלה על הדעת המותשת ממטר החיצים האקוסטיים הננעצים בתוך אפרכסת האוזן שאינה מוצאת מנוח.
כך התדרדרנו אל אותו שפל מדרגה שגם נביאי ישראל רואי הנסתרות לא העלו על דעתם. הנה, מר שון דפר ישראלי מתקרב בחשיבות אל מכוניתו ומפעיל את השלט-רחוק. מייד מהדהדת בכל השכונה שריקה, יבבה או צוויחה עזה, וכל תושב הנקלע לטווח של מאות מטרים מהאירוע המרגש אכן יודע כי מר שון דפר פתח את רכבו לתפארת מדינת ישראל. אך מוטב לו, לכל מי מהאזרחים היגעים במקומותינו אשר נקעה נפשו מהחדירה הפוגענית לרשות הפרט, מפעלולי הרעש החודרניים, המעצבנים והמיותרים האלה, שלא יעז לפנות למר שון דפר ישראלי ולבקש ממנו לנטרל את המטרד האקוסטי המיותר. שכן, מר שון דפר עלול להגיב באופן בלתי צפוי לנוכח האיום הישיר על עצם זהותו האנושית.
כשם שתעשיית הרכב למדה את לקח הניקוטין מתעשיית הטבק ורקחה למכורי המכוניות את עינוגיו הצפצפניים של השלט-רחוק, כך משקיפים כיום קברניטי תעשיית האסלות על הצלחתו התעשייתית המסחררת של השלט המצפצף, ואינם קופאים של שמריהם. שכן, מר שון דפר ישראלי אינו רק מכור לעינוגיה המוטוריים הרהבתניים של אותה קופסה מתרוצצת על ארבע גלגלים ופלאי הארבע-על-ארבע, אלא הוא גם נהנה מנפלאותיה של מערכת עיכול מפותחת שגורמת לו לפעמים לזחול על ארבע.
לא רחוק היום שבו תכריז תעשיית האסלות על מערכת התרעה לחדרי שירותים שתופעל בשלט-רחוק על פי מיטב השכלולים המוכרים מהשלט-רחוק הרכבי, ואף למעלה מהם. שכן, כל פעם שמר שון דפר ישראלי יחוש את אותו לחץ מופלא במיעיו המפותחים, ומתוך התרצות מפוייסת יתמכר להגיגי קרביו העמוסים לעייפה, כל מה שעליו לעשות הוא פשוט ללחוץ על השלט-רחוק האסלתי, דלת השירותים תיפתח אחר כבוד תוך השמעת תרועת חצוצרה שתישמע בכל רחבי השכונה, על פי מיטב המסורת הרכבית. שהרי, אם מר שון דפר מזעיק את השכונה כולה כל אימת שהוא פותח או נועל את רכבו, מדוע שלא תעלוז השכונה כולה ותשתתף בשמחתו של מר שון דפר המרוקן את תכולת קרביו לתפארת מדינת ישראל.
תסמונת השלט-רחוק ודומיה הן בנפשנו. שכן, הן מסמלות דפוסים של התעלמות מוחלטת מכבוד רשות הרבים, זלזול בוטה בזולת והעדר פתולוגי של ערך ההתחשבות, שהוא העקרון המוסרי המכונן של היהדות. ספרי ההיסטוריה שלנו מספרים בתוכחה על הפרעות הערביות בישוב היהודי בתקופה שטרם הקמת המדינה. אך פרעות ערביות אלה הן כאין וכאפס לעומת ההתפרעות היומיומית שלנו בארץ הקסומה הזאת. אנחנו רומסים, דורסים ועושקים אותה על כל צעד ושעל, מתעללים בה ומשחיתים את פניה עד לבלי הכר.
ביום הכיפורים מקפידים יראי השמים לנעול נעלי גומי לבל ירעישו בחריקת הנעליים מפאת כבוד המקום. אכן לעג לרש, האירוניה בהתגלמותה. שהרי, בכל שעה משעות היום ובכל יום מימות השנה אנחנו מחללים את הארץ בהפקרות הישראלית הפרועה שלנו. אנחנו מטמאים אותה בהשחתת נופיה, בזיהום אדמתה, מימיה ואווירה, ברעשים פראיים, צורמניים, אגרסיביים המשוגרים לכל עבר ללא שום התחשבות מינימלית ברווחת הציבור. ככל שחולף הזמן מפליאה הישראליות בשדרוג עצמי אל שיאים של יוהרה, שחצנות, אטימות, אנוכיות, צעקנות, חוצפה, זלזול בזולת ורמיסת רשות הרבים.
אותה ארץ שוממה של טרום הציונות הייתה בעצם מקום קסום שחן פיוטי שורה על שדותיו, חורשותיו, משעוליו, ביצותיו, אגמיו, מעיינותיו, נחליו, גבעותיו והרריו. היא אצרה באדמתה, בחללה ותחת שמיה זכרון אפוף כיסופים של אגדת עם משכבר הימים. לעומת אותה שממת הוד דוממת שבה התיישבו חלוציה הראשונים של הציונות, ישראל המיושבת המתהדרת במופקרותה הדורסנית היא הנוראה שבשממות, כמאמר הנביא, באין חזון ייפרע עם. אשר על כן, עת היא לחזון, ובראש בראשונה, החזירו נא את השפיות לרחובות, את הכבוד לרשות הרבים ואת המצפון לרשות הפרט.
החזירו נא את השפיות לרחובותינו
רעש מופרז
